שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
07.05.19
מוסף כלכליסט
מן. "בצעירותי ישבתי בחומוסייה בירושלים, ולידי ראש הממשלה דאז יצחק רבין ניגב חומוס, בלי מאבטחים", צילום: עמית שעל
"השלטון צריך להבין שהציבור אינו אויב. אין סיבה שיסתתר מאחורי חומות"
בלב ירושלים נמצאת קריית הלאום, משכנם של הכנסת ומשרדי הממשלה. מבוצרת בחומות, בלי בתי קפה, חנויות ותחבורה ציבורית נוחה, היא מבריחה את הציבור, ובערבים נהיית עיר רפאים. כעת מנסה העירייה להקים את הקריה לחיים עם מבנים חדשים ומוקדי בילוי. האדריכל אמיר מן, דמות מפתח במהלך, מסביר איך הופכים מגדל שן סופר־מאובטח למתחם בילוי טרנדי
נמרוד בוסו 22:5207.05.19
ב

ימי האביב החמים, כשהשמש במרכז השמים, ביקור בקריית הלאום בירושלים הוא חוויה מפוקפקת במיוחד. מדובר בשטח עצום, נעדר צל, שבו מוסדות השלטון השונים — הכנסת, בית המשפט העליון ומשרדי ממשלה — פזורים במרחק רב זה מזה, במיקומים כמעט אקראיים. תחבורה ציבורית יעילה לא מחברת ביניהם, וההולך הצמא לא יוכל למצוא אף לא בית קפה אחד לרפואה באזור, גם לא קיוסק.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

"זה מתחם מרכזי בלב העיר, אבל אחרי השעה 16:00 המקום נטוש. אין בו פעילות עירונית, לא תרבות, לא מסחר. כאילו השלטון סגר את עצמו בחומה", אומר האדריכל אמיר מן (68), שותף במשרד מן שנער אדריכלים שאחראי לתכנון שני מבנים מרכזיים הנבנים כיום במתחם, ועשויים לשפר את המצב — מטה משרד המשפטים, שבו משמש מן ראש צוות המתכננים ושאמור להיפתח בסוף השנה הבאה; ומבנה הספרייה הלאומית בעל העיצוב האיקוני, בתכנונו של משרד האדריכלים השוויצרי הרצוג ודה מרון ובליווי משרד מן שנער, שהקמתו תושלם ב־2022.

 

"קריית הלאום הוקמה במין קונספציה שיכונית", מסביר מן. "בשנות החמישים היו צריכים לאכלס הרבה פקידים ואנשי ממשל, ממש כמו שהיה צריך לאכלס עולים, אז הקימו בניינים של משרדי ממשלה שנראים כמו בנייני שיכונים. לא נעשה מאמץ לעשות אדריכלות או לייעל ולהכניס כמה שיותר אנשים במטר מרובע — ובשנים האחרונות גילו שהמבנים רחוקים מלספק את צורכי הציבור".

 

כדי לשפר את התכנון הבעייתי קיימה עיריית ירושלים תחרות מתכננים, וב־2010 זכה בה משרד קימל אשכולות. על פי התוכנית שלו, אזור קריית הממשלה אמור להיהפך לצפוף הרבה יותר ועם עירוב שימושים — כך שלצד בנייני הממשל יוקמו שטחי מסחר, בילוי ואף מגורים. התוכנית אושרה, אבל יישומה מתקדם בעצלתיים. שטחי מסחר ראשונים במתחם נבנים כעת כחלק מבניין משרד המשפטים, ואילו מבנה הספרייה הלאומית ישלב בית קפה ומסעדה, שייפתחו לציבור הרחב ולא רק לעובדים, וכן חלל מופעים, מרכז נוער וחנות. "צריך להמשיך עם זה, שיהיו עוד הרבה מבנים כאלה", מן אומר.

 

 

מי הקהל? אנשים בימינו יושבים בספרייה?

"בספרייה הלאומית עדיין יושבים. גם בגלל המיקום, בצמוד למוזיאון ישראל — זו השלמה לפעילות התרבותית שמתרחשת שם. זו לא ספרייה להחלפת ספרים, יהיה בה סט שלם של פעילויות מתוכננות. בכלל, בעולם יש התעוררות של הספריות. כשהתחילה הטלוויזיה חשבנו שהקולנועים ייסגרו, כי לא צריך אותם, והיום הקולנועים בכל העולם הם אירוע".

 

דרינק לילי בספרייה

 

ייעודה המרכזי של הספרייה הלאומית הוא איסוף ושימור עותקים של כלל הספרים המודפסים בישראל, לצד ירחונים וכתבי עת. כמו כן היא מחזיקה באוספיה כתבים יהודיים מתקופות שונות, ואת הארכיונים האישיים של כתבי אלברט איינשטיין, פרנץ קפקא, אייזק ניוטון ועוד. בסך הכל מגיע מספר הפריטים השמורים בארכיון הספרייה ליותר מ־5 מיליון.

 

 

"קריית הלאום הוקמה בקונספציה השיכונית של שנות החמישים. היו צריכים לאכלס הרבה פקידים, ממש כמו שהיה צריך לאכלס עולים, ולכן משרדי ממשלה נראים כמו בנייני שיכונים. לא נעשה מאמץ לעשות אדריכלות, ובשנים האחרונות גילו שהמבנים רחוקים מלספק את צורכי הציבור"

 

בניינה החדש ממוקם על מגרש בצורת טרפז, במפגש של שניים מהרחובות הראשיים בקריית הממשלה, קפלן ורופין. ממזרח, בניין הכנסת, מצפון, משרד האוצר, ומדרום, במורד הגבעה, מוזיאון ישראל. בניין הספרייה יתפרס על שטח של 45 אלף מ"ר בשש קומות מעל פני הקרקע ועוד ארבע קומות שיהיו חצובות בחלקן בתוך הגבעה. עלות ההקמה היא כ־400 מיליון שקל, רובם כספי תרומות של משפחת רוטשילד ומשפחת דוד ורות גוטסמן.

 

משרדי הרצוג ודה מרון ומן שנער העניקו לבניין עיצוב ייחודי אך לא בומבסטי, ודאי לא ביחס ליצירותיהם ז'אק הרצוג ופייר דה מרון בחו"ל, כמו האליאנס ארנה במינכן, גרמניה או מוזיאון האמנות טייט מודרן בלונדון, אנגליה. החלק העליון של הספרייה נראה כגוש אבן שפאתו העליונה קעורה, והוא ניצב מעל חלק תחתון שקירותיו זכוכית שקופה. המטרה היתה ליצור מצג של גוש אבן אחד (מונולית) ולא נדבכים הבנויים זה על זה, כך שהוא ייראה כמו אבן ירושלמית המרחפת באוויר.

 

איך משרד בעל שם עולמי מתאים את עצמו לעיצוב מונומנטים כל כך מקומיים?

"מה שמאפיין את הרצוג ודה מרון זה הסקרנות שלהם. הם לא פשרנים, והם מוכנים לבדוק עוד ועוד חלופות עד שהם מרגישים שהם על קרקע מוצקה". לדברי מן, תהליך גיבוש הקונספט נמשך כשנה תמימה, שבמהלכה נבחנו 20 רעיונות עיצוב שונים לבניין, שלכל אחד מהם בנה המשרד השווייצרי מודל מוקפד. "הם לא חוסכים זמן ואנרגיה בתהליך של גיבוש הקונספט, ועומדים על זה שיינתן להם מלוא הזמן הדרוש להתלבטויות ומציאת פתרונות. זה מאד שונה מהגישה הישראלית שרוצה להתקדם כמה שיותר מהר, כי השעון מתקתק, ואני מאד מעריך אותם על זה".

 

בניין הספרייה הלאומית עוצב כך שייראה כמו אבן ירושלמית המרחפת באוויר, בעזרת שימוש נרחב בזכוכית. עלות הפרויקט: 400 מיליון שקל, רובם מתרומות בניין הספרייה הלאומית עוצב כך שייראה כמו אבן ירושלמית המרחפת באוויר, בעזרת שימוש נרחב בזכוכית. עלות הפרויקט: 400 מיליון שקל, רובם מתרומות צילום: מן שנער אדריכלים

 

בנוסף, מסביר מן, הרצוג ודה מרון, שהיו מעורבים אישית בעיצוב, "הושפעו מאוד מהאבן הירושלמית, מהאופי של העיר, מהאקלים. וזה בניגוד להרבה פרויקטים אחרים שמשרדי אדריכלות בינלאומיים מקימים כיום בירושלים — כולל האקדמיה החדשה של בצלאל במגרש הרוסים, שהיא פרויקט לא ירושלמי, מזכוכית (של משרד האדריכלים היפני SANAA), או הבניין החדש לחקר המוח בגבעת רם של נורמן פוסטר. אני לומד המון מהאנשים של הרצוג ודה מרון, שעובדים שונה מאיתנו. החיכוך הזה, התרבות השונה. זה מרתק. כאדריכל ותיק, שלכאורה כבר צריך לדעת הכל, אני שוב מגלה שאני לא יודע כלום".

 

למה בחרתם דווקא בעיצוב הזה?

"היתה פה דרמה. עקרונית, תוכנית בניין העיר (תב"ע) שקיימת במגרש מאפשרת בניין הרבה יותר גדול. אבל אם היינו מנצלים את כלל הזכויות היינו מסתירים את מבנה הכנסת. לכן הגענו לצורה הרבה יותר נמוכה ממה שהתב"ע אפשרה, כדי להשתפל כלפי מוזיאון ישראל ולחשוף את הכנסת. המקום היחיד שבו נצמדנו לגובה המקסימלי המותר היה בקצה הצפוני, מול משרד האוצר, ולאחר מכן יצרנו מין צורה קעורה שהכנסת נשקפת דרכה. כדי שנצליח לעשות את הבניין כל כך נמוך, את מרבית הפונקציות הכנסנו מתחת לאדמה. הטמנו יותר מ־50% משטחי הבנייה של המבנה בתוך ההר ושילבנו מערכת של תאורת שמים — עיגול שקוף שמאפשר לאור טבעי לחדור פנימה".

 

לדברי מן, שילוב האור הטבעי נעשה במסגרת היותו של המבנה "בסטנדרט הבנייה הירוקה הגבוה ביותר שנעשה אי פעם בארץ. בגג תותקן מערכת תאים פוטו־וולטאיים שמייצרים אנרגיה, כדי להגיע קרוב ככל האפשר לרמה של זירו נט אנרג'י (בניין המייצר את כמות החשמל שאותה הוא צורך, ואינו צורך אנרגיה חיצונית). אני גאה נורא בפרויקט הזה".

 

שופינג במשרד המשפטים

 

הפרויקט השני שאותו מוביל מן בקריית הלאום הוא מטה משרד המשפטים. המתחם ישתרע על שטח של 75 אלף מ"ר בנויים, רובם שטחי משרדים. כ־2,000 מ"ר יוקצו לשטחי מסחר שיהיו פתוחים לכלל הציבור: בתי קפה, מסעדות, ולראשונה במתחם — גם חנויות.

 

 

"קריית הלאום הוקמה בקונספציה השיכונית של שנות החמישים. היו צריכים לאכלס הרבה פקידים, ממש כמו שהיה צריך לאכלס עולים, ולכן משרדי ממשלה נראים כמו בנייני שיכונים. לא נעשה מאמץ לעשות אדריכלות, ובשנים האחרונות גילו שהמבנים רחוקים מלספק את צורכי הציבור"

 

הקומפלקס יכלול מגדל משרדים אחד בעל 18 קומות, שיהיה המגדל היחיד בכל הקריה, ושני מבנים מוארכים, שיסגרו יחד חצר פנימית משולשת. החצר תרכז סביבה את לשכות בכירי המשרד — שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. צמוד למטה משרד המשפטים תוקם כיכר ציבורית, כיכר הלאום, והמתחם יכלול חניון תת־קרקעי לכ־1,000 מכוניות.

 

לדברי מן, הייחוד שבתכנון שהגיש משרדו הוא ההיקפים הגבוהים של שימוש בזכוכית במבנה, בקירות מסך ובחלונות גדולים. "זה גם נראה טוב, וגם משקף שקיפות ופתיחות. היום אין בניין שקוף בקריית הממשלה. להפך, בכל המשרדים הקיימים הבניינים כבדים עם חלונות קטנים, שנראים כמעט כמו חרכי ירי".

 

היעדר השקיפות והפתיחות המספקות בקריית הממשלה מעסיק אותו רבות: "פעם היא היתה דמוקרטית יותר, נגישה יותר לציבור. הכנסת היתה תמיד מגודרת, אבל היחס היה נגיש יותר, היה נעים יותר. מאז כל האזור נהפך להיות ביטחוני יותר, עם חומות, שערים, בקרות, שמירה.

 

מטה משרד המשפטים ישתרע על שטח של 75 אלף מ"ר בנויים, רובם שטחי משרדים. כ־2,000 מ"ר יוקצו לשטחי מסחר ויוקם חניון תת־קרקעי ל־1,000 מכוניות מטה משרד המשפטים ישתרע על שטח של 75 אלף מ"ר בנויים, רובם שטחי משרדים. כ־2,000 מ"ר יוקצו לשטחי מסחר ויוקם חניון תת־קרקעי ל־1,000 מכוניות צילום: מן שנער אדריכלים

 

"אני זוכר שכאדריכל צעיר ישבתי פעם בחומוסייה בירושלים, ופתאום אני רואה את ראש הממשלה יצחק רבין, בקדנציה הראשונה שלו, יושב ומנגב חומוס עם אחד השרים, בלי מאבטחים. בחוץ עמד איזה שוטר וזהו. אז ברור שהזמנים משתנים ושנגישות בלתי אמצעית כזאת כבר לא תחזור, אבל זו עדיין מטרה שצריך לשאוף אליה".

 

 

"במשך 12 שנה עבדתי בארצות הברית. תכננתי לאירים, לאיטלקים, לסינים, אך הרגשתי שאני לא תורם למקום שבו גדלתי. כשפרצה מלחמת המפרץ ובסמיכות אליה אמי נפטרה, החלטתי שזהו, חוזרים לארץ", נזכר מן. מאז היה אחראי משרדו לשורת מבנים בולטים בארץ, בהם קניון ראשונים ובניין פרניק בבית הספר שנקר

 

לדברי מן, אחד האמצעים לעשות זאת הוא לנסות להעלים מהמרחב לפחות חלק מהגדרות והחומות, בלי להתפשר על רמת אבטחת המבנים. "צריך להפיל את החומות. כשאתה מסתובב בעולם אתה לא רואה אותן. בארץ יש חומות עם ביטחון ושומרים. וברגע שיש חומה אין פעילות רחוב. זה משדר לאזרח שאין לו מה לחפש פה, זה רק לעובדי מדינה, רק לשלטון. הפרויקט הראשון ללא חומה בקריית הלאום הוא הספרייה. הנחיית התכנון שקיבלנו מהספרייה הלאומית, מהיום הראשון, היתה 'אין חומות'. זה סיבך לנו את התכנון, אבל העיקרון נכון — לא יעלה על הדעת שאנחנו בונים בניין ציבורי שלא יזמין את הציבור להיכנס אליו. לפחות לאורך רחוב רופין יהיה ניתן להסיר את החומות, בגלל הטופוגרפיה (מדובר ברחוב נמוך יותר ממשרדי הממשלה שבהם הוא גובל, נ"ב). בקפלן יצטרכו לחשוב אחרת ולמצוא אמצעים אחרים, מתוחכמים יותר".

 

דרכים נוספות לשיפור הפתיחות והנגישות הן הגברת הפעילות המסחרית ועיבוי הסעת ההמונים, שיחברו את הקריה לשאר חלקי העיר. "משרדי הממשלה צריכים להבין שהציבור הוא לא האויב שלהם. הם משרתים אותו וצריכים להזמין אותו לבוא אליהם, אפילו כשהוא לא צריך לבוא למשרד ממשלתי. לכן הדופנות של המתחם ברחובות קפלן ורופין חייבות להיהפך לרחובות עירוניים עם נגישות של הרכבת הקלה".

 

הקו הצהוב של הרכבת הקלה, המצוי כיום בשלבי תכנון, אמור לחלוף בלב המתחם, לאורך רחוב קפלן ובצמוד לכנסת, למשרדי הממשלה ולמבנה הספרייה החדש. "כשזה יקרה, הציבור יבוא לבלות בסינמה סיטי, בספרייה ובבנייני ציבור נוספים שצריך לעשות פה, ויבוא לשבת בבתי הקפה. לצד מרכז העיר ונחלת שבעה גם קריית הלאום תיהפך לאופציה לבילוי", חוזה מן.

 

סגירת מעגל בקריביים

 

מן גר כיום ברעננה עם אשתו אילנה, המשמשת גם כמנהלת המשרד. שני ילדיהם עובדים גם הם במשרד: אסף מן כאדריכל ואחד משלושת השותפים הצעירים, ומאיה מן כמעצבת תעשייתית.

 

למן תואר ראשון באדריכלות מהטכניון ותואר שני בבינוי ערים מאוניברסיטת הרווארד. ב־1979 הוא היגר לארצות הברית והתגורר בבוסטון במשך 12 שנה, שם עבד מספר שנים במשרדו של האדריכל הישראלי משה ספדי, ולאחר מכן פתח משרד עצמאי. במהלך שהותו שם הכיר את שנער, שהועסק כאדריכל במשרד אחר, והשניים התחברו.

 

ב־1991 מן ומשפחתו חזרו לארץ. "אחת הסיבות לכך שחזרתי היתה שהרגשתי שאני עושה הרבה דברים, אבל לא לאנשים שלי", הוא נזכר. "תכננתי לאירים, לאיטלקים, לסינים, לא הרגשתי שאני תורם למקום שבו גדלתי. ב־1991, כשפרצה מלחמת המפרץ ובמהלכה אמי נפטרה, החלטתי שזהו, חוזרים".

 

מן על גג הטרמינל בנמל התעופה בתמנע. "עפתי מקורס טיס, אז הייתי חייב לתכנן שדה תעופה" מן על גג הטרמינל בנמל התעופה בתמנע. "עפתי מקורס טיס, אז הייתי חייב לתכנן שדה תעופה" צילום: מן שנער אדריכלים

 

באותה תקופה כיהן שנער כאדריכל הראשי של משרד השיכון תחת אריק שרון, ומן נשכר על ידו לתפקיד מנהל ההקמה של העיר החדשה מודיעין. שנה לאחר מכן פתחו ביחד משרד פרטי. המשרד, שפועל בתל אביב, מונה כיום כ־50 אדריכלים, וחתום על שורה ארוכה של פרויקטים, בהם קניון ראשונים בראשון לציון; מרכז התחזוקה והתפעול (דפו) של הרכבת הקלה בקריית אריה בפתח תקווה; בניין פרניק של בית הספר לעיצוב שנקר ברמת גן (שזכה באות העיצוב ל־2014); וקריית ההייטק "מרקורי" ביהוד. פרויקט מעניין נוסף שבו מעורב המשרד כיום הוא תכנונה של העיר החרדית החדשה כסיף, בנגב המזרחי.

 

אבל פרויקט הדגל שלהם הוא זה שנחנך ממש לאחרונה — נמל התעופה ע"ש אילן ואסף רמון בתמנע. את תכנון השדה וניהול ההקמה שלו בפועל הוביל מן שנער עם משרד האדריכלים משה צור, וכיום מן ואנשיו מתכננים עבור רשות שדות התעופה את שני נמלי התעופה המשלימים לנתב"ג, רמת דוד בצפון ונבטים בדרום.

 

את העיסוק בתחום התעופה החל מן דווקא הרחק מכאן, באי נאביס בקריביים, שם תכנן שדה קטן. בארץ הוא נכנס לתחום עם תכנון כל אזורי התמך בנתב"ג 2000. ב־2010 הוא זכה, עם המשרד של צור, במכרז לתכנון נמל התעופה בתמנע. "קודם כל, אני עפתי מקורס טיס, אז הייתי חייב לתכנן שדה תעופה, אחרת המעגל לא היה נסגר. תמיד התעניינתי בתעופה ברמה האישית, מאז שהייתי ילד.

 

"נמל תעופה הוא מכונה אדירה. זה הפרויקט התכנוני הקשה והמסובך ביותר שהיה לי, כי הוא כולל אינספור תהליכים — מתהליכי מטוס, שנוחת וממריא, לתהליך של נוסעים יוצאים ונכנסים, בינלאומיים ופנים־ארצי, ותהליכי כבודת בטן, ביטחון, תפעול ותדלוק. ואם יש לך פאק אחד בתהליכים, המקום לא מתפקד. יש נמלים ענקיים שנפתחו ונסגרו אחרי חצי שנה, כולל הונג קונג, כי אחד התהליכים שם נכשל, והיה צריך לתקן ולהקים ועדת חקירה.

 

"אם אגיד לך שישר עשינו את הטרמינל, זה שקר. השקענו המון עבודה במסלולי ההמראה והנחיתה. זה אירוע הנדסי מסובך מאוד, עם צוות מורכב, כולל תאורת מסלולים, ניווט מטוסים ועוד. זה לא משהו שלמדתי בטכניון או בהרווארד. אתה צריך ללמוד את זה תוך כדי העבודה. זה מה שמעניין באדריכלות. אתה יכול להחליט לעשות משהו, אתה לומד אותו, אתה לא צריך לדעת ברמה של כל מומחה ומומחה. אבל אם אין לך סקרנות ברמה של להבין מלמעלה עד הסוף — זה לא יצא.

 

עד כמה העובדה שאדריכלים הובילו כאן את התהליך השפיעה על התוצאה?

"המחשבה על העיצוב מלווה אותך כמובן מהיום הראשון, וזה היופי כשמי שמנהל את התהליך הוא אדריכל. זה נמל התעופה היחיד בעולם שבו האדריכלים הם אלה שהובילו את כל התהליך. יש לו שפה אדריכלית. יש קשר עיצובי בין מגדל הפיקוח לבית הנתיבות, בין אזורי התמך למגדל הפיקוח. בדרך כלל בעולם, כולל בנתב"ג, נותנים לכמה משרדים לתכנן כל אחד חלק אחר — אחד מגדל פיקוח, אחד אולם הנוסעים, ואף אחד לא מסתכל על האחר, אין יד מכוונת.

 

"עוד דבר שאני גאה בו הוא שגמרנו את הפרויקט בגבולות התקציב, שהיה זעום. בתקציב שעשינו את תמנע — 1.8-1.7 מיליארד שקל, אתה בונה בעולם תוספת לטרמינל. אפילו לא טרמינל. ופה הקמנו נמל תעופה שלם".

 

מבקרים במקום שואלים למה אין חיבור מסילתי לאילת, כמו רכבת קלה או קרוניות.

"זה לא בסדר. במפגשים המועטים שהיו לי עם שר התחבורה, שהוא שר רציני מאוד, אמרתי לו: 'אני מוכן לתכנן בהתנדבות, אני מוכן לצאת לדרך, בוא נעשה מהר תכנון עבור הפתיחה של רכבת קלה. סך הכל שני קרונות שייסעו כל הזמן הלוך ושוב'. אבל ברגע שהיינו עושים את זה היו אומרים שככה קברו את התוכנית של החיבור המסילתי בין אילת לבאר שבע. אז פוליטית זה לא קרה".

 

ולדעתך רכבת בין אילת לתמנע תהיה בסוף?

"אני לא בטוח. אני אומר שצריך שזה יקרה עכשיו. תהליכי תכנון לוקחים הרבה זמן. ההקמה תהיה יחסית מהירה, אבל צריך להוציא את זה לתכנון. אני מוכן מחר לעשות את זה בהתנדבות, רק שזה יקרה. באיזשהו מקום נהפכתי לאילתי — אני מתעניין, עוקב, יושב עם דיילות הקרקע ושומע ביקורות. אני עוד לא הולך לשום מקום. אכפת לי מהפרויקט הזה, שהוא מתנה מדהימה לעיר.

 

"אבל אם מקבלי ההחלטות, ובעיקר ראש עיריית אילת, לא ישכילו להשתמש בו עם חזון, כעוגן לקידום כל העיר, זה יהיה פספוס. העיר לא נראית טוב — הרמה שלה מבחינה תעסוקתית, עיצוב הרחובות, היא מוזנחת. וצריך גם להבין שנמל התעופה הזה הוא לא רק לאילת, הוא אזורי. הוא ישרת את עקבה וצפון סיני, שכיום מעברי הגבול שלהם לא מטופלים. אם לא תהיה הבנה של זה, זה יהיה פספוס של פוטנציאל ענק".

 

גאווה בשכונת מגורים במודיעין

 

בקריירה רבת השנים שלו עסק מן במנעד רחב של נושאים: "יש משרדים שמתמקצעים רק בתחום אחד, רק מגורים או אפילו רק בתי חולים. אם הייתי עובד במשרד כזה הייתי פורש, לא היה מעניין אותי לבוא למשרד. כשאני מגיע בבוקר אני נהנה, אני יודע שמחכה לי הפתעה, אני לא יודע בדיוק על מה אעבוד. אני יכול להתחיל את הבוקר עם שדה תעופה, מסלולי המראה ונחיתה של מטוסים, ולגמור את הערב עם תכנון בית הכנסת של הספרייה הלאומית. עכשיו, למשל, אנחנו מתחילים פרויקט חשוב מאוד, שיפתח את חזית הים של חיפה על ידי הזזת הנמל. זה אירוע מכונן לעיר, והיד כבר רוצה להתחיל לעבוד. הגיוון הזה מיוחד מאוד".

 

 

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
 
להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

 

 

במבט על כלל הפעילות שלך עד היום, מה הפרויקט שבו אתה הכי גאה?

"שכונות מגורים. לא עושים על זה כתבות וזה לא מצטלם יפה, ובכל זאת במודיעין, למשל, תכננו שכונה של 3,000 דירות לפני 20 שנה, וגרים בה היום 10–12 אלף בני אדם. לפני כמה שנים הסתובבנו שם, עמי ואני, פגשנו אנשים. זה נראה טוב, ראינו שאנשים אוהבים את המקום. אני חושב שהמחויבות המקצועית היא קודם כל תכנון עירוני ואזורי מגורים".

 

x