שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
13.04.19
מוסף כלכליסט
אנשים באים בלהקות
הנטייה של בני אדם להתחבר עם מי שדומה להם והאופן שבו החברה מכוונת אותם לעשות זאת קובעים אילו הזדמנויות יהיו לנו, באיזה צד של האי־שוויון נמצא את עצמנו, ומי יהיו החברים והשכנים שלנו. פרופ' מתיו ג'קסון ממפה, בספר חדש ובראיון בלעדי למוסף "כלכליסט", את הרשתות האנושיות המפתיעות שמעצבות את חיינו
מוסף שבועי 11.4.19 איור אנשים באים בלהקות, איור: יזהר כהן
אורי פסובסקי 13:5213.04.19

"לכל החברים השחורים שלי יש כמה חברים לבנים. ולכל החברים הלבנים שלי יש חבר שחור אחד", אמר פעם כריס רוק. זה הוגש כבדיחה - הפאנצ'ליין הוא כמובן שכריס רוק עצמו הוא הוא החבר השחור היחיד של החברים הלבנים שלו - אבל היא מסווה אמת עמוקה, מדעית אפילו, על היחסים בין קבוצות אתניות שונות בארצות הברית.

 

כריס רוק. "לחברים השחורים שלי יש כמה חברים לבנים, לחברים הלבנים שלי יש רק חבר שחור אחד" כריס רוק. "לחברים השחורים שלי יש כמה חברים לבנים, לחברים הלבנים שלי יש רק חבר שחור אחד" צילום: איי אף פי

 

 

ולא רק על היחסים האלה. מבחינת פרופ' מתיו ג'קסון הבדיחה הזאת מדגימה רשתות חברתיות אנושיות כלליות. "זה עניין של חשבונאות בסיסית", הוא אומר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", ומסביר את המתמטיקה: נניח שיש פי עשרה לבנים משחורים; גם אם לכל שחור יש חבר לבן אחד, רק לחלק קטן מהאוכלוסייה הלבנה יהיה חבר שחור. ואמנם, סקר רחב היקף מ־2013 העלה שלשלושה רבעים מהלבנים האמריקאים הבוגרים יש אפס חברים שחורים, ולמעשה אין להם אף חבר קרוב מקבוצה אתנית שונה.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

 

זה לא רק עניין אמריקאי, כמובן, וכל אחד מוזמן לחשוב על נוף החברים שלו. כך עובדת הרשת האנושית. "קבוצת מיעוט, מטבעה, היא חלק קטן מהאוכלוסייה", מסביר ג'קסון. "לכן למי שמשתייך אליה יש יותר מגע עם הקבוצה הגדולה באוכלוסייה מלהפך. ולכן לקבוצת המיעוט יש גם מידע הרבה יותר טוב על הרוב משלרוב יש מידע על המיעוט. זה יוצר חוסר סימטריה מעניין בהיכרות עם הפרספקטיבה של אנשים אחרים".

 

לקשרים שלנו עם חברים, עמיתים ומכרים יש מבנים ספציפיים, שיש להם השפעה רבה על הדעות שלנו, ההזדמנויות שיש לנו וההתנהגויות שאנחנו מאמצים. אנחנו יכולים לזהות את המבנים, מה שעשוי לתת רעיונות שונים למדיניות שתשפר את חייהם של אנשים ולדרכי התמודדות עם הרבה סוגיות דחופות בעולם"

 

 

ג'קסון, כלכלן מאוניברסיטת סטנפורד היוקרתית, ממשיך להדגים, והפעם על אחד מסירי הלחץ החברתיים המובהקים ביותר: בית ספר תיכון. "בדקנו רשתות חברתיות ב־84 תיכונים בארצות הברית. מה שסקרן אותנו היה הרעיון שאם אתה בונה תיכונים גדולים, זה מאפשר להכניס אליהם תלמידים ממגוון שכונות, מוצאים ורקעים סוציואקונומיים, כלומר בבתי ספר כאלה יש יותר אינטגרציה".

 

אבל מיפוי הרשתות החברתיות בבתי הספר האלה העלה שבפועל "היתה בהם הכי הרבה הפרדה". התלמידים בתיכונים האלה התחלקו לקבוצות שלא מתקשרות זו עם זו. והחלוקה הזאת לקבוצות, אומר ג'קסון, התאפשרה באופן פרדוקסלי דווקא משום שהתיכונים היו גדולים. "אם אנשים מאוכלוסייה מסוימת הם רק שבריר קטן מהקבוצה כולה, אז אין להם ברירה אלא להיות חברים של אנשים ממוצא אחר, דת אחרת וכו'. אבל ברגע שאתה בונה קבוצה גדולה מספיק, כך שיש בה מסה קריטית של אנשים מאוכלוסיות שונות, הם יוצרים הפרדה בעצמם".

 

וכאמור, זה קורה לא רק בתיכון. "קשה מאוד למצוא רשת חברתית שבה יש לאנשים מאפיינים שונים ואין בה היפרדות כזאת. זה קורה סביב קאסטה, הכנסה, השכלה, מגדר, דת, כמעט בכל ממד שתסתכל עליו. ברגע שיש מספיק הבדל ויש קבוצות מספיק גדולות עם מאפיינים שונים, הן מפרידות את עצמן. זה ממש נמצא בכל מקום ברשתות האנושיות".

 

מבנה הרשתות מסביר אי־שוויון

וצריך להבין אותו כדי לצמצם פערים

 

אלה רק חלק מהתובנות שג'קסון מציג ב"הרשת האנושית" ("The Human Network"), הספר שפרסם בחודש שעבר, וכבר זוכה לביקורות משבחות (ככזה שמציג "דרך רבת עוצמה להבנת חלק מהאתגרים המרכזיים של החברה", לפי "הוול סטריט ג'ורנל" למשל) ולהמלצות של חתני פרס נובל כגון אריק מסקין ורוג'ר מיירסון, הכלכלן הראשי של גוגל האל וריאן והסוציולוג הנודע דאנקן וואטס.

 

ג'קסון אומר שהמטרה שלו בספר היא להדגיש את את האופן השיטתי שבו רשתות חברתיות פועלות בחיינו, ואת התפקיד המכריע שלהן בעיצוב תפיסת העולם שלנו והחיים עצמם. "לקשרים שלנו עם אנשים אחרים - חברים, עמיתים, מכרים - יש צורות ומבנים ספציפיים", הוא אומר. "יש להם הרבה השפעה על הדעות שאנחנו מגבשים, ההזדמנויות שיש לנו וההתנהגויות שאנחנו מאמצים. ואנחנו יכולים לזהות את המבנים, מה שעשוי לתת רעיונות שונים למדיניות שתשפר את חייהם של אנשים ולדרכי התמודדות עם הרבה סוגיות דחופות בעולם".

 

נחזור לדוגמה של התיכון: למה יש חשיבות לעובדה שהתלמידים מחלקים את עצמם לפי קבוצה אתנית, או בהתאם לרקע הכלכלי שלהם? זה משפיע על העתיד שלהם?

"יש לזה השלכות על המידע שעומד לרשותם, וגם על האופן שבו העמיתים שלהם משפיעים עליהם. אם מסתכלים למשל על מי ממשיך לקולג' ובוחנים קבוצת תלמידים עשירים יותר עם הורים משכילים מול כאלה עם פחות כסף והשכלה, הרי שהתלמידים בקבוצה השנייה נחשפים לפחות דמויות לחיקוי ופחות מושפעים מאנשים שעוסקים בפעילויות חוץ בית־ספריות כדי להתקבל לאוניברסיטאות טובות".

 

גם אם הם הולכים לאותו בית ספר?

"בטח. מדהים כמה הפרדה יכולה להיות באותו מוסד. היית חושב שברגע שהולכים לאותו בית ספר המידע מחלחל, אבל יש חשיבות גדולה לשאלה אל מי אתה מחובר, והילדים עצמם מסתכלים על מה רוב העמיתים שלהם עושים. אם רוב החברים שלי לא הולכים לקולג', אני לא אבלה הרבה זמן בלחשוב על זה ולהתכונן לזה. ואם רוב ההורים של החברים שלי שמים לב למה שהם עושים אחרי בית ספר ומה הם לומדים, זה מוביל אותם להתנהגות אחרת ויוביל גם אותי להתנהגות אחרת".

 

המשמעות של כל זה, אומר ג'קסון, היא שאפילו אנשים שלומדים יחד עשויים להימצא על מסלולים שונים מאוד. "יש איים של אנשים משכילים ושל אנשים ללא השכלה, וזה חלק מאי־השוויון הגובר בעולם, שאותו אפשר לראות בכל מקום, כולל בישראל. וזה משהו שלא מפוזר באופן שווה באוכלוסייה".

 

פרופ' מתיו ג'קסון פרופ' מתיו ג'קסון צילום: Sara Jackson

 

רגע, למה הכוונה? הרי אי־שוויון הוא בהגדרה לא שוויוני.

"צריך להבחין בין סוגים של אי־שוויון. יש אי־שוויון אקראי - אנשים שיש להם מזל, למשל מייקל ג'ורדן, שמוכשר בכדורסל יותר משאר האוכלוסייה. יש אנשים שיש להם רעיונות מעולים ועושים מהם הרבה כסף, ולאחרים אין רעיונות כאלה. אלה דברים רנדומליים שקורים בעולם. אבל אם האקראיות היתה כל הסיפור, האי־שוויון היה מתחלק באופן שווה - לא היית רואה שכונות שלילדים שגדלים בהן יש הרבה פחות סיכוי לגדול להיות מבוגרים עם רעיון לחברה שתעשה הרבה כסף, או מדענים פורצי דרך.

 

"העובדה הזאת - שאי־שוויון לא מתחלק באופן רנדומלי, שלאנשים מסוימים יש סיכוי הרבה יותר גדול למצוא את עצמם בתחתית, ולאנשים אחרים יש סיכוי גדול הרבה יותר להיות בצמרת, ושזה שיטתי כך שאפשר להצביע על האנשים האלה בשלב מוקדם בחיים - העובדה הזאת הרבה יותר בעייתית מבחינה מוסרית. חוסר המוביליות הזה הרבה יותר הרסני".

 

וזה אומר שיש מה לעשות מבחינת מדיניות ציבורית? או שבעצם הרבה יותר קשה לשנות משהו?

"במובן מסוים זה מקשה להתערב, כי אי אפשר לבצע הנדסה חברתית ולהזיז אנשים ממקום למקום ולכפות עליהם חברויות חדשות. אבל זה כן אומר שאנחנו מבינים שיש ילדים שלא יהיו מוקפים באנשים שחושבים הרבה על העתיד שלהם ועל ההשכלה שלהם. איך מתמודדים עם זה? למשל, לספק להם יותר מידע, ולהקל על הורים עובדים להשיג גישה למסגרות טובות בגיל הרך. די ברור בימינו שהכישורים הלא קוגניטיביים, היכולת לתקשר עם אנשים אחרים ולדאוג לעצמך, נלמדים בגיל צעיר, ואלה דברים שאפשר להשיג באמצעות חינוך טוב לגיל הרך. יש הרבה דברים שניתן לעשות ברגע שמבינים שמדובר בבעיה שיטתית".

 

הרשתות מחזקות את עצמן

ומדירות אוכלוסיות לא־מחוברות

 

ג'קסון מתעניין ברשתות אנושיות זה 25 שנה, אחרי שהתגלגל לנושא במקרה, בעקבות שיחה עם קולגה בארוחת צהריים. "דיברנו על כוח - איך אנשים משיגים כוח, מהו כוח, איך אפשר לחשוב על זה בהקשר כלכלי. הגענו למסקנה שצריך להסתכל על כוח מבעד לפריזמה של רשתות, וזה גרם לנו להסתכל על האופן שבו אנשים מקושרים זה לזה ועל ההשפעה של הקשרים האלה על המידע שעומד לרשותם. הנושא ריתק אותי, והתחלתי להבין שיש לרשתות חשיבות אדירה בקביעת ההתנהגות של אנשים. סוציולוגים חוקרים את מבני הרשתות כבר הרבה זמן, אבל כלכלנים מתעניינים יותר באיך זה משפיע על ההתנהגות האנושית, איך זה יוצר הטיות".

 

בעשורים האחרונים תחום הכלכלה עובר מהפכה בכל מה שקשור להבנת קבלת ההחלטות שלנו. חזית אחת מובילה הכלכלה ההתנהגותית, עם מחקרים כמו אלה של חתני פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן ופרופ' ריצ'רד תיילר; הם מראים שבני אדם לא לגמרי רציונליים אלא מושפעים משלל הטיות פסיכולוגיות. ג'קסון הולך בכיוון אחר, ומבקש "לשים את כל זה בהקשר חברתי, סביב השאלות מה אנשים יודעים ומתי הם יודעים את זה. אפילו אם הם מעבדים מידע באופן שהם חושבים שהוא רציונלי, אנשים לא לוקחים בחשבון את העובדה שהם רואים מדגם מוטה של האוכלוסייה.

 

גם אם הולכים לאותו בית הספר, יש חשיבות גדולה לשאלה אל מי אתה מחובר. אם רוב החברים שלי לא הולכים לקולג', אני לא אבלה הרבה זמן בלחשוב על זה ולהתכונן לזה. ואם רוב ההורים של החברים שלי שמים לב למה שהם לומדים, זה מוביל אותם להתנהגות אחרת ויוביל גם אותי להתנהגות אחרת"

 

"אני חושב תמיד על הדוגמה של סרט חדש. אני מדבר עם ארבעה חברים שלי, וכולם אומרים 'הוא מעולה. חייבים ללכת אליו'. הנטייה שלי היא להגיד: 'וואו, ארבעה אנשים שמעו שהוא מעולה, יש באזז, הוא חייב להיות מעולה'. אבל יכול להיות שכולם קראו את אותה ביקורת בודדת. כך שאני צריך להתחשב בעובדה שיכול להיות שיש מקור מידע אחד שמגיע אליי מחלקים שונים של הרשת שלי. מצד אחר, צריך להביא בחשבון שהרשת שלי לא בהכרח מגיעה לכל מקורות המידע. כלומר יש דרכים שבהן המבנה החברתי שלנו מגביל את המידע שמגיע אלינו, וזה משפיע על קבלת ההחלטות שלנו. יכול להיות שאנחנו מקבלים החלטות עם פחות מידע משנדמה לנו".

 

אחת הדוגמאות החזקות להשפעה של רשתות על החיים שלנו נמצאת בשוק העבודה. "אל רוב העבודות בעולם מגיעים באמצעות הפניה של מישהו. קשה להגיע לראיון וקשה שייקחו אותך ברצינות כמועמד לעבודה בלי שתכיר מישהו בחברה או מישהו שמכיר מישהו בחברה. זה המצב כבר הרבה זמן, וזה נכון במגוון סוגים של עבודות. המשמעות היא שאם אתה לא מחובר טוב לאנשים שיש להם עבודה, ממש קשה להשיג עבודה".

 

 

בני נוער מעשנים ושותים. "התלמידים רואים את הנערים המעטים שמעשנים, ולא את הרבים שלא" בני נוער מעשנים ושותים. "התלמידים רואים את הנערים המעטים שמעשנים, ולא את הרבים שלא" צילום: שאטרסטוק

 

מבחינת המעסיקים השימוש ברשתות מתבקש: "אם מצאתי עובדים שאני מרוצה מהם, דרך טובה למצוא עוד עובדים כאלה היא לבקש מהם למצוא עובדים עבורי. כך עובדות רשתות - אנשים נוטים להיות מחוברים לאנשים שדומים להם, וכך הרשת מחזקת את עצמה, זה מעגל שמזין את עצמו. מבחינת החברה זה נהדר, אבל זה אומר שיהיו כיסי אבטלה ואי־שוויון, יהיו קבוצות מנותקות משוק העבודה. האנשים בהן יכולים להיות מוכשרים מאוד, הם יכולים להצטיין בקריירות מסוימות, אבל הם מחוץ למעגל ולא יחוברו לקריירות כאלה".

 

או כפי שניסחה זאת סוניה סוטומאיור, שופטת בבית המשפט העליון האמריקאי, בציטוט שמובא בספר של ג'קסון: "לפעמים אנשים אידאליסטים סולדים מכל העניין של נטוורקינג ומסתכלים עליו כמשהו שמוכתם בחנופה ובקידום עצמי. אבל מידות טובות עלומות זוכות לתגמול רק בגן עדן. כדי להצליח בעולם הזה אתם צריכים שאנשים יכירו אתכם". ג'קסון עצמו אומר שהוא אדם "מופנם מטבעו", שנתקף במעט חרדה חברתית כשהוא מגיע למסיבות שהוא לא מכיר בהן אף אחד. אבל הוא מבין את החשיבות של פעולה אקטיבית.

 

מאה שערים. ג'קסון מתאר את התהליך ההדרגתי שבו שכונות מאכלסות רק קבוצה מסוימת מאה שערים. ג'קסון מתאר את התהליך ההדרגתי שבו שכונות מאכלסות רק קבוצה מסוימת צילום: אלכס קולומויסקי

 

כל הידע הזה משפיע על האופן שבו אתה מתנהל? על הנטוורקינג שלך?

"האופן שבו הידע הזה השפיע עליי הוא ההכרה שצריך להבין למי אנחנו נותנים תשומת לב, איזו אינפורמציה אנחנו מקבלים, להבין שהרבה מהאנשים שאני מדבר איתם דומים לי בפרספקטיבה וברקע. יש לי מודעות בסיסית לשאלה מהיכן מגיע אליי המידע, וגם לצורך לנסות להעשיר את הרשת שלי, את האנשים שאני מדבר איתם, ולשים את עצמי במצבים חדשים. זה עשוי להיות קצת לא נוח, אבל זה מעשיר בטווח הארוך".

 

מה למשל אתה עושה?

"אני כלכלן, ורוב האנשים שחוקרים רשתות הם סוציולוגים, מדעני מחשב, מתמטיקאים או פיזיקאים. אז הייתי צריך ללכת לכנסים שבהם הייתי הכלכלן היחיד ולשמוע אנשים שמדברים בשפה אחרת. קשה ללכת לכנס שאתה לא מכיר בו אף אחד, לא מכיר את הרקע, לא בהכרח מבין את הז'רגון. אבל בסוף אתה פוגש אנשים ולומד דברים חדשים שנותנים לך פרספקטיבה על מה שאתה עושה ומה שאתה צריך לעשות".

 

המקובלים הם מיעוט קטן

שיוצר תמונה מעוותת גדולה

 

האם הרגשתם פעם שלאנשים אחרים יש יותר חברים? "אם כן", כותב ג'קסון, "אתם לא לבד. לחברים שלנו יש יותר חברים מלאדם טיפוסי". זו תופעה מוכרת מתחום הסוציולוגיה, שנקראת "פרדוקס החברות", והמתמטיקה שמאחוריה פשוטה. "כשאני מסתכל על החברים שלי, הם נוטים להיות פופולריים ממני", אומר ג'קסון. "נניח שלאדם אחד יש 20 חברים, ולאחר יש שני חברים. הראשון מן הסתם נמצא במעגלי החברות של יותר אנשים, כך שבעצם האנשים שאנחנו מתייחסים אליהם כחברים נוטים להיות מדגם מוטה של האוכלוסייה — מוטה לכיוון האנשים היותר פופולריים".

 

הוא מכיר את זה מקרוב, גם בתחום המקצועי: "האנשים שאני משתף איתם פעולה בפרויקטים שונים נוטים להיות האנשים שמשתפים הכי הרבה פעולה עם אחרים, והאנשים שאני מדבר איתם במסדרון הם האנשים שמבלים הכי הרבה זמן בשיחות מסדרון. אם אני מתייחס לדברים האלה כאל התנהגות נורמלית, כאילו זו הנורמה, אז יש כאן הטיה מצדי".

 

וזו, בעצם, הסיבה לכך שהתופעה הזאת חשובה: אנשים פופולריים יותר עשויים להתנהג שונה מכל השאר, אבל אנחנו טועים לחשוב שההתנהגות שלהם מייצגת את כולם. למשל בחטיבת הביניים. "יש כמה מחקרים שמראים שבני הנוער הכי פופולריים נוטים להיות אלה שמנסים עישון, סמים ואלכוהול בגיל מוקדם יותר, וצורכים אותם יותר. זה מטה את התפיסות של ילדים לגבי מה נורמלי - הם רואים את הילדים שכן מעשנים ושותים ולא רואים את הילדים שלא, ויש לזה נטייה ליצור אפקט היזון חוזר שבו כולם חושבים שזה קול לעשן וקול לשתות. זה מזין את עצמו".

 

"לאנשים יש העדפה קלה לא להיות מיעוט קטן מדי במקום שבו הם חיים. זה לא שהם רוצים להיות הרוב, או להיות מוקפים רק באנשים שנראים כמוהם. הם פשוט רוצים לוודא שהם לא קבוצה קטנה מדי בשכונה. ובהדרגה נוצרות שכונות עם הפרדות מקומיות שמתארגנות סביב הכנסה, קבוצות אתניות ודת"

 

ולא חייבים ללכת לעישון ואלכוהול; אפשר לחשוב על התפשטות של אופנות - אלה שחשופים לכמה שיותר אנשים, כי הם פופולריים יותר, מפיצים את האופנה; אלה שיש להם פחות חברים מן הסתם משפיעים פחות. וגם כאן ג'קסון מציע מודל מתמטי, ומראה איך מספר קטן של תלמידים פופולריים שאוהבים בגדים משובצים יכול לגרום לכל חברי הקבוצה להגיע למסקנה השגויה שהרוב לובשים משבצות, ולהתלבש בהתאם, ברוח הקונפורמיזם.

 

והמסקנה היא שאפשר אולי להסביר לילדים בחטיבה שפחות אנשים שותים משהם חושבים?

"בדיוק. במקום לחנך אנשים ולהגיד ששתייה מזיקה להם, אנחנו יכולים להגיד להם מה המספרים האמיתיים: 'המספר של חבריכם לכיתה שמתנהגים כך נמוך משאתם חושבים, ואתם צריכים להרגיש בנוח להגיד לא לדברים האלה. כי להגיד לא זה מה שנורמלי בגיל שלכם, אפילו שנראה לכם שזה לא נורמלי'. ילדים נתונים ללחץ חברתי אדיר, מאוד אכפת להם מה אחרים חושבים עליהם, והם נוטים לקונפורמיות. המשמעות היא שאפילו מידה קטנה של חינוך לגבי המספרים האמיתיים יכולה להשפיע".

 

לבלות עם אנשים כמוך

ואז למצוא עוד ועוד כאלה

 

אחרי שהבנו איך נראות הרשתות ומה כוח ההשפעה שלהן, ג'קסון מנסה להסביר למה הן נרקמות מלכתחילה. למה תלמידי תיכון מתחלקים לקבוצות לפי צבע העור שלהם או ההכנסה של הוריהם? למה אנחנו מנסים לברר עם אנשים חדשים שאנחנו פוגשים איפה הם היו בצבא או אם יש לנו מכרים משותפים? למה באתרי שידוכים אנחנו נוטים לענות לפניות מאנשים מרקע דומה לשלנו ומאותה קבוצה אתנית? כל אלה מודגמים בשלל מחקרים בספר של ג'קסון, שנעשו ברחבי העולם (מהודו דרך אפריקה ועד אמריקה), וכולם נובעים מכוח יסודי ורב עוצמה: הומופיליה, אהבת הזהה, מונח שנטבע כבר בשנות החמישים של המאה שעברה.

 

"אנחנו מרגישים יותר בנוח לדבר עם אנשים שיש להם חוויות דומות לשלנו, שיש להם רקע דומה", אומר ג'קסון, ומוסיף שגם המציאות מובילה אותנו להיות מוקפים באנשים שדומים לנו. הרי אם אתה מתכנת בחברה גדולה, תבלה את רוב הזמן בחברת מהנדסי תוכנה אחרים. בבית הספר, תלמידים במגמה מדעית יבלו יותר זמן עם תלמידים אחרים מהמגמה. כלומר "יש סיבות מבניות וסיבות טבעיות לחלוקה לקבוצות, אבל התוצאה היא רשתות בעלות מבנה מופרד מאוד".

 

כל זה היה נכון במשך שנים, ואז הגיע האינטרנט, ותרגם את ההומופיליה לאלגוריתמים, מה שהעצים אותה משמעותית. "שלל אתרים ורשתות חברתיות וירטואליות מבוססים על להמליץ לנו על דברים דומים למה שכבר אהבנו ועל חברים של חברים שלנו ועל אנשים עם רקע דומה. אף שעקרונית האינטרנט מאפשר לנו להגיע להרבה יותר אנשים, גם שונים מאיתנו מאוד, אנחנו מגיעים לכאלה שחושבים בדיוק כמונו, כולל במקרים שמרבים לדבר עליהם כיום, של אנשים בעלי עמדות קיצוניות", הוא אומר ומתייחס לרעיון של "תיבת תהודה" ברשתות החברתיות, כזו שבה אנחנו נתקלים רק בדעות דומות לשלנו ושבה לדעות הקיצוניות יש תהודה גדולה יותר.

 

אתה יושב בסטנפורד, בלב עמק הסיליקון. יוצא לך לדבר על הדילמות האלה עם האנשים שבונים את הפלטפורמות הטכנולוגיות שאתה מתאר?

"בטח, כי סטודנטים שלנו השתלבו ברוב החברות באזור. הם לא עיוורים למה שקורה, לעובדה שלהרבה מהאלגוריתמים יש אפקטים כאלה, אבל חלק מהעניין הוא שאנשים רוצים לפגוש אנשים אחרים שדומים להם. ואם אתה מתחיל להציע להם חברים חדשים או מכרים עסקיים בכיוונים אחרים, זה עלול להרתיע אותם. כך שיש כאן דחיפה טבעית לכיוון שיוצר רשתות כאלה, כי זה גורם לאנשים להרגיש יותר בנוח".

 

מה לעשות כדי לשנות

והאם שווה לטרוח בכלל

 

לסיום אנחנו חוזרים מהעולם הווירטואלי לפיזי, ישר אל השכונה. בלא מעט שכונות האוכלוסייה הומוגנית - טווח גילאים דומה, מצב משפחתי דומה, תחומי עיסוק דומים. "לכלכלן חתן פרס נובל פרופ' תומס שלינג היה מודל יפה שמתחיל עם ההנחה שלאנשים יש העדפה קלה לא להיות מיעוט קטן מדי במקום שבו הם חיים", אומר ג'קסון. "זה לא שהם רוצים להיות הרוב, או להיות מוקפים רק באנשים שנראים כמוהם. הם פשוט רוצים לוודא שהם לא קבוצה קטנה מדי בשכונה". אבל אז, אם כמה אנשים מקבוצת מיעוט עוזבים את השכונה זה מוביל לעוד ועוד עזיבות, שבסופן האוכלוסייה בשכונה כבר תהיה הומוגנית. והמודל הזה נראה היטב בשטח: "יש כמה מחקרים על הפרדה מקומית בערים ברחבי העולם, ואפשר לראות הפרדה שמתארגנת סביב הכנסה, קבוצות אתניות ודת".

 

כותרת המשנה של הספר היא "איך העמדה החברתית שלך קובעת את הכוח, האמונות וההתנהגות שלך". המילה "קובעת" משכה את תשומת לבי, ובאמת כשאתה מתאר איך שכונות או תלמידים בבית ספר מארגנים את עצמם כך זה נשמע כאילו יש כוח בסיסי בפעולה, שכמעט לא ניתן להתנגד לו.

  

"המילה 'קובעת' נועדה להדגיש את העובדה שיש הרבה הגבלות שחלות על מה שאנחנו שומעים, איך אנחנו שומעים את זה, עם מי אנחנו בקשר. יש יותר הגבלות משאנחנו ערים להן. אנחנו תמיד עושים בחירות, אבל אנחנו בוחרים מתוך סט אפשרויות שהוא במידה רבה קבוע, אלא אם כן אנחנו עושים מאמץ כביר לצאת מהמרחב הזה. מאז שהתחלתי ללמוד רשתות נהייתי הרבה יותר מודע לכך ואני מבלה הרבה יותר זמן בקריאת מגוון מקורות תקשורתיים והולך יותר לכנסים מבעבר בניסיון להתגבר על חלק מהכוחות האלה, אבל זה דורש מאמץ רב".

 

סביבת עבודה. מעסיקים דוגלים ב"עובד מביא עובד" סביבת עבודה. מעסיקים דוגלים ב"עובד מביא עובד" צילום: שאטרסטוק

 

אלא שכמו שג'קסון בעצמו מודה, אנשים אוהבים שנוח להם ונמנעים מלהעמיד את עצמם במצבים לא נוחים. הם לא בהכרח יטרחו להתגבר על המגבלות הבלתי נראות שמטילות עליהם הרשתות החברתיות שלהם. ולכן, הוא אומר, חלק מהלקחים שלו נועדו למקבלי ההחלטות, ולא לאנשים מן השורה. "זה משהו שמעצבי המדיניות צריכים להיות ערים לו - צריך לעשות מאמצים מיוחדים להביא יותר מידע לאנשים, להפוך אותו לנגיש יותר".

 

 

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
 
להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

 

 

מה זה אומר?

"להציע עזרה, לתמוך בחינוך, לוודא שבתי ספר באיכות גבוהה יהיו זמינים בגיל צעיר, שיהיו מנטורים ודמויות לחיקוי בבתי הספר. ואם אנחנו רואים איים שבהם ילדים לא מקבלים את החינוך שהם צריכים כדי שיהיה להם סיכוי בחיים, צריך להבין למה זה קורה, ולתקן את זה".

 

כלומר אנשים שמצבם טוב יקדישו מאמצים וכספי מסים לטובת אנשים שלא נראים כמוהם, לא נמצאים ברשת שלהם, לפעמים גם מדברים שפה אחרת. זה מנוגד לחלק מהנטיות שדיברת עליהן.

"אין תשובה קלה. פוליטית, קשה מאוד ליישם חלק מהתוכניות הדרושות. זה מצריך הרבה אלטרואיזם. מה שנדרש, בין השאר, זה להסתכל על הדברים מפרספקטיבה ממש ארוכת טווח ולהגיד 'תראו, אם יש בכיסי האוכלוסייה האלה גאונים מבוזבזים שלא מקבלים השכלה ראויה, השקעה בהם יכולה להפוך את המצב של כולנו לטוב יותר. אולי אחד הילדים האלה יגלה תרופה לסרטן. נכון שבטווח הקצר זה יקר, ואנחנו מוציאים משאבים על כיסי אוכלוסייה שלא שייכים לקהילה שלנו, אבל בטווח הארוך זה ממש הכרחי כדי להוביל לחברה יצרנית יותר'".

x