שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
04.04.19
מוסף כלכליסט
וירג'יל אטלנטיק
נדיר ששחקן הגנה, שאינו כובש שערים, נהפך לכוכב הגדול של הקבוצה שלו. אבל השנה וירג'יל ואן דייק עושה בדיוק את זה. הנער שגדל בלי אב, וכמעט מת אחרי שהתוספתן שלו התפוצץ, נהפך לבלם הטוב בעולם והיקר בהיסטוריה. עכשיו כולם מחכים לראות אם הכישרון האדיר והגישה החיובית שלו יצליחו לשבור את הקללה של ליברפול, להוביל אותה לאליפות ולהפוך אותו לאגדת כדורגל
 , צילום: גטי אימג'ס
אוריאל דסקל 09:2604.04.19
ט

רוי דיני סולק מבית ספר בגיל 14 בגלל אלימות, היה מעורב בקטטות ככדורגלן בליגות חובבים וישב בכלא עשרה חודשים אחרי שהשתכר במועדון לילה ושבר גולגולת לאדם אחד ולסת לאחר. אבל כשהשתחרר, הוא החליט לשנות את חייו. הפסיק לשתות, הקפיד להתאמן, חזר לכושר, והצטרף כחלוץ לווטפורד, קבוצת הכדורגל האנגלית שמשחקת בפרמיירליג. הוא עדיין "קשוח כמו מסמרים", כהגדרת תקשורת הספורט באנגליה, ובגיל 30 אף שחקן לא נהנה לשחק נגדו, ודאי לא שחקני הגנה שהוא מציק להם ללא הפסקה. כולם מפחדים ממנו. אחרי הכל, האיש שבר לאנשים את הפרצוף וישב בכלא. אבל דיני חושש רק משחקן אחד: וירג'יל ואן דייק, הבלם של ליברפול. "אמרתי את זה הרבה פעמים, אני שונא לשחק נגדו. אני שונא אותו, שונא להתמודד איתו. הוא גדול מדי, חזק מדי, מהיר מדי, טוב מדי על הכדור, הוא אוהב להילחם", אמר ל־BBC. "יש לו גם שיער טוב. הוא אחד הבחורים האלה שמתיזים ספריי עם ריח טוב על השיער ולכן הוא גם תמיד מריח טוב! כשהוא עוקף אותך בריצה אי אפשר לפספס את זה".

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

 

דיני, כמו כולם, יודע שואן דייק (van Dijk) הוא הבלם הטוב בעולם. המספרים שלו מדהימים: בשנה האחרונה, רק פעם אחת שחקן יריב הצליח לעבור בכדרור אותו ואת ה־1.93 מטרים שלו. אם עד הגעתו ליברפול ספגה 1.22 שערים במשחק בממוצע, מאז הצטרפותו הנתון ירד ל־0.52 שערים, והקבוצה רשמה 17 משחקים בלי לספוג גול — הנתון הטוב ביותר בליגה העונה. בעקבות בואו המדד שבוחן שערים צפויים (xG) ירד מכמעט 1 (ספיגה של שער אחד) למשחק ל־0.7. הוא רשם במדי ליברפול 285 ניצחונות בעימותים אוויריים, יותר מכל שחקן אחר בפרמיירליג מאז שנה שעברה, והוא חוטף 1.2 כדורים במשחק, המון לשחקן בקבוצה בעלת אופי התקפי. ויש גם דברים שלא מופיעים בסטטיסטיקות: ואן דייק מייצר חשש אצל שחקני ההתקפה של היריבות, שעושים יותר טעויות כשהבלם ההולנדי בסביבה. לא פלא שיש לו סיכוי של 1 ל־3 לזכות בתואר שחקן השנה באנגליה, אחרי שאת העונה התחיל עם סיכוי של 1 ל־125. אם אכן כך יקרה, ואן דייק יהיה הבלם הראשון מאז 2005 שזוכה בתואר. במילים אחרות, מדובר בשחקן שיכול לשבור את הקללה שרובצת על אנפילד, האצטדיון של ליברפול, ולהביא לזכייה ראשונה באליפות מאז 1990.

 

דיני נגד ואן דייק, בפברואר. "אני שונא לשחק נגדו, שונא להתמודד איתו", אמר עליו דיני דיני נגד ואן דייק, בפברואר. "אני שונא לשחק נגדו, שונא להתמודד איתו", אמר עליו דיני צילום: איי פי

 

מנהיג ב־75 מיליון ליש"ט

 

בעונה שעברה כולם דיברו על מוחמד סלאח. החלוץ של ליברפול הוביל אותה לגמר ליגת האלופות, שם הפסידה לריאל מדריד, אבל לא הצליח לקחת איתה את הפרמיירליג. ואז, בינואר 2018, ואן דייק (27) הגיע למועדון, תמורת 75 מיליון ליש"ט — מחיר שיא לבלם — והקבוצה שהפסידה משחקים בגלל טעויות בהגנה התחילה לצבור נקודות ונהפכה למועמדת רצינית לאליפות האנגלית, מול הפרויקט של אבו דאבי ופפ גווארדיולה במנצ'סטר סיטי.

 

סטטיסטית, הגנה חזקה משמעותית יותר להצלחה של קבוצות מהתקפה מדהימה: נתונים מעשרות עונות מוכיחים ששום דבר לא מבטיח ניצחון כמו שמירה על שער נקי. בספרם "The Numbers Game" כריס אנדרסון ודיוויד סאלי מראים כי שער נקי שווה 2.5 נקודות למשחק. כלומר אם ניצחון שווה 3 נקודות, שמירה על שער נקי היא 83% מהניצחון. לעומת זאת, שער שאתה כובש שווה לקבוצה רק נקודה אחת בממוצע, 33% ניצחון. אי־ספיגה שווה פי שניים וחצי מהבקעה.

 

לכן המחיר חסר התקדים של ואן דייק לא גרם להרבה גבות להתרומם; הוא שווה את הכסף. "אם הייתי גווארדיולה, השחקן הראשון שהייתי רוצה הוא ואן דייק", אמר חלוץ ליברפול לשעבר ופרשן "הדיילי מירור" סטן קולימור; וניקלאס סולה, בלם באיירן מינכן ונבחרת גרמניה, הסביר: "הבלם הוא התפקיד החשוב ביותר במגרש. הוא מתחיל את ההתקפות והוא גם האדם האחרון שיכול למנוע את השער". עכשיו כולם מחפשים את הואן דייק הבא: בלם דומיננטי וכריזמטי שמחבר את הקבוצה. או בקיצור, מנהיג.

 

קני דלגליש, שחקן עבר ומאמן מיתולוגי של ליברפול. "תתקשר מתי שאתה רוצה" קני דלגליש, שחקן עבר ומאמן מיתולוגי של ליברפול. "תתקשר מתי שאתה רוצה" צילום: איי פי, איי אף פי

 

"זה מה שאני", אמר ואן דייק בראיון למגזין "פור־פור־טו". "בעמדה שלי אתה חייב להנהיג, לארגן ולהוות דוגמה. אני יודע מה אני רוצה, ואף פעם לא הייתי שקט. אם יש משהו שאני צריך להגיד, אני אגיד אותו, אני לא אשתוק". אפשר לראות את התקשורת הטובה של ואן דייק עם הבלמים האחרים בכל משחק, והתקשורת הזאת היא מפתח משמעותי להנהגה ולהישגים. ד"ר ארז מורג, לשעבר ראש מחלקת פיתוח תחום הכדורגל של נייקי, הסביר את החשיבות שלה בעבר בהקשר של קרלס פויול, בלם ברצלונה האגדי: "הוא היה אחראי לתזמון של הסגירות, היציאה לנבדל וכל עבודת הצוות. הכל בזכות הכריזמה ויכולת התקשורת הבין־אישית שלו. היכולת שלך לעשות יותר ממה שמצופה ממך תלויה ביכולת שלך להוביל צוות, לעבוד בצוות, לתקשר עם הצוות והאנשים סביבך". ואן דייק עשה את זה מהרגע הראשון שלו בליברפול.

 

ואז הוא כמעט מת

 

בדרך לשם היה לו לא מעט מזל. וירג'יל ואן דייק, בן לאב הולנדי ואם מסורינאם, נולד וגדל בדרום הולנד, אבל כנער עבר לחרוניגן, לשחק שם. בסוף מרץ 2012 הוא היה בן 20, והבטן כאבה לו. מאוד. "זה היה כאב נורא. הכי קשה בחיי", תיאר את הימים ההם. התברר שהתוספתן שלו התפוצץ, מה שהוביל לדלקות במעי הגס ובכליות. "פחדתי מאוד, הייתי יכול למות", אמר. הוא נותח, קיבל טיפולים תרופתיים אגרסיביים והושבת למאה ימים. "שכבתי במיטה וכל מה שיכולתי לראות זה את הצינורות שמחוברים אליי. הכדורגל נהפך למשהו משני בחיים. חיי היו בסכנה. הייתי צריך לחתום על מסמך שלפיו אם אמות, הכסף שחייבים לי ילך לאמא שלי". הוא איבד 15 ק"ג ממשקלו, וכשחזר לכדורגל היה "איש חלש" כהגדרתו. "אבל בסופו של דבר זו היתה ברכה. קודם לא ידעתי לבשל ואכלתי הרבה שטויות, ואחרי הניתוח שיפרתי את התזונה ואת הבריאות שלי. כיום אני דואג לגוף שלי טוב יותר".

 

 

"ואן דייק גדול מדי, חזק מדי, מהיר מדי, טוב מדי על הכדור", אומר טרוי דיני, שמרבה לשחק מולו. "וכשהוא עוקף אותך אי אפשר לפספס את הריח הטוב של השיער שלו"

 

החזרה לכושר היתה קשה ("באימון הראשון שלי לא הצלחתי לרוץ 10 מטרים בלי להתנשף כמו משוגע"), אבל הוא עבד ללא הפסקה, המשיך בחרוניגן ואז משך את תשומת לבן של הקבוצות הגדולות בהולנד (פיינורד, אייאקס ופ.ס.וו) ואפילו של קבוצות טורקיות. אבל הוא בחר לעבור לסלטיק שבגלזגו, כי "זו היתה ההחלטה הנכונה יותר מבחינת הקריירה שרציתי". אחרי שנתיים שם, הגיע לסאותהמפטון ולמד ש"הפרמיירליג האנגלית היא לא הפרמיירליג הסקוטית". ואחרי עוד שנתיים וחצי, יורגן קלופ הביא אותו לליברפול.

 

מאמן שהוא תאום נפש

 

החיבור של ואן דייק לקלופ, מאמן ליברפול, הוא קריטי להצלחה של הקבוצה, שנמצאת כרגע בצמרת הפרמיירליג. והחיבור הזה נראה טבעי. כשואן דייק חתם, קלופ אמר לו: "כל דבר טוב עולה הרבה כסף". "הוא גורם לך להרגיש נהדר", אמר הבלם ל"דיילי מירור". "הוא ממש שמח לראות אותך על הבוקר. זה מדביק את כולם בחיוביות". קלופ, מצדו, המשיך להחמיא לואן דייק: "שפת הגוף שלו מבריקה. הוא נראה כמו מנהיג, כמו לוחם". וּואן דייק הבהיר: "הוא דורש ממני הרבה, אבל הוא נותן לי ביטחון כשאני צריך. יש לנו הרבה פגישות שבהן הוא ממש לא שמח עם חלק מהדברים, אבל זה טוב, גם אני לא תמיד שמח. זה מראה שיש לנו עוד המון איך להשתפר".

 

ואן דייק בפעולה במשחק נגד ברנלי, במרץ. מצמצם את הטעויות של ליברפול למינימום ואן דייק בפעולה במשחק נגד ברנלי, במרץ. מצמצם את הטעויות של ליברפול למינימום צילום: אי פי איי

 

קלופ ידוע כמאמן שמתחבר לשחקנים, אבל גם על הרקע הזה הקשר עם ואן דייק נראה חריג. זה לא רק הגובה הזהה, זו כנראה העובדה שהבלם ההולנדי הוא השחקן שהמאמן הגרמני היה יכול להיות. כמו ואן דייק, גם קלופ התחיל כשחקן מהיר אבל לא מספיק טכני. כשהיה בן 17, בתוך קיץ אחד בלבד, ואן דייק גבה ב־18 ס"מ, איבד הרבה מהקואורדינציה שלו וסבל מבעיות בברכיים ובמפשעה ("רק שישה שבועות אצל הפיזיותרפיסט החזירו אותי לשחק טוב"). קלופ היה חלוץ יעיל למדי בזכות גובהו ומשחק הראש המשובח שלו, אבל לדבריו הוא לא היה שחקן טוב במיוחד: "הייתי מטומטם אגרסיבי (...) מנטלית הייתי מכונת לחימה. טוב מאוד באוויר, ומהיר, אבל טכנית לא טוב מספיק. הבנתי את המגבלות שלי לפני האחרים". הוא פשוט לא הצליח לבטא עם הרגליים את הרעיונות שהיו לו בראש. זה רק גרם לו לחשוב יותר על המשחק ועל עצמו בתוכו כדי להבין איך להשתפר, ולבסוף זה הפך אותו למאמן של שחקנים.

 

גם ואן דייק היה צריך לשנות את הגישה שלו כדי לשנות את הגישה כלפיו. בליגת הנוער המאמנים שלו חשבו שהוא עצלן, סלדו מהסגנון הרגוע שלו. הוא שנא שמאמנים צועקים עליו, קבוצה אחת אפילו עזב בגלל "האווירה", אבל אלה שדיברו איתו לעומק הבינו שמדובר בילד נחוש ששואף להגיע הכי רחוק שאפשר; הוא חשב אז על ברצלונה. בלי הנחישות, הוא לא היה ממשיך להתקדם, ודאי לא אחרי שאביו עזב, ואמו נותרה איתו ועם אחיו ואחותו הצעירים ממנו. ואן דייק נדרש להתבגר מהר, טיפל באחיו, אסף אותם מבית הספר, האכיל אותם ואז רץ לאימונים. היו גם כאלה שנאלץ לפספס; פעם לא הגיע לאימון כי היה צריך ללכת לסופרמרקט לקנות חמאת בוטנים לאחיו, שלא הסכים לאכול שום דבר אחר. לפי יאן ואן לון, שאימן את ואן דייק בוילהם טילבורג, "זו היתה התקופה שעיצבה אותו כשחקן וכאדם". בגלל עזיבת האב, אגב, השם שמתנוסס על החולצה שלו הוא וירג'יל, ולא שם המשפחה.

 

 

"בעמדה שלי אתה חייב להנהיג, לארגן ולהוות דוגמה", מסביר ואן דייק. "אני יודע מה אני רוצה, ואף פעם לא הייתי שקט. אם יש משהו שאני צריך להגיד, אני אגיד אותו"

 

במילים אחרות, גם קלופ וגם ואן דייק היו צריכים להילחם על הקריירה שלהם בכדורגל המקצועני בנחישות ובחוכמה, ואצל שניהם זה לא פגע ברוח החיובית הבסיסית. קלופ מדבר על כך "שהחיים קצרים מדי וחייבים לחגוג אותם", וּואן דייק ציין ש"החיים קצרים מדי כדי להיות שליליים". כרגע הם צוות מנצח.

 

במשך הקריירה של קלופ כמאמן — ממיינץ, דרך בורוסיה דורטמונד ועד ליברפול — הוא ידע להוציא מהקבוצות שלו יותר ממה שהיה אפשר לצפות לנוכח התקציב ואיכות השחקנים. נקודת המבט שלו כשחקן מוגבל שהצליח באופן יחסי אפשרה לו להסביר לשחקנים אחרים מה הם צריכים לעשות כדי לצמצם את הפערים מול שחקנים טובים יותר. אבל קריירת המשחק הבינונית של קלופ היא רק חלק ממה שהפך אותו למאמן מיוחד; מה שמשלים אותה הוא יכולת התקשורת המצוינת והכישרון לבנות קבוצה שעובדת יחדיו, נעה כגוף אחד, כדי לצמצם פערי איכות.

 

ליברפול של קלופ היא קבוצה שחיה על תנועה קולקטיבית. אבל לפני ואן דייק היא סבלה, פעם אחר פעם, מטעויות אישיות שגרמו לקריסת המערך כולו (סטטיסטית, ליברפול היתה אחת הקבוצות עם הכי הרבה טעויות אישיות שהובילו לשערים). ואן דייק, כמו שלוחה של המוח של קלופ על המגרש, מצמצם את הטעויות האלה למינימום, וזה ניכר בתוצאות. "אם הוא יעזור להם לזכות בתארים, אז הוא שווה את הכסף", סיכם זאת גארי נוויל, פרשן סקיי.

 

ואן דייק עם קלופ. "שפת הגוף שלו מבריקה", אמר עליו המאמן ואן דייק עם קלופ. "שפת הגוף שלו מבריקה", אמר עליו המאמן צילום: איי פי

 

האם האגדה תהיה מושלמת?

 

לא רק למאמן ואן דייק התחבר, גם לעיר. האווירה, כאמור, תמיד היתה חשובה לו, ובליברפול הוא מדבר על עוצמות אדירות של אוהדים ועל העובדה ה"מדהימה", כלשונו, ששחקני עבר מגיעים למשחקים. "הכל כל כך אינטנסיבי כאן, אנשים חיים את המשחק — אני נהנה מכל רגע", אמר, ובהזדמנות אחרת הוסיף: "אתה מרגיש חלק ממשפחה כאן. ובכל דלת של המועדון יש מישהו שהוא אגדה, מישהו שאתה יכול לשבת ולדבר איתו על החוויות שלו".

 

כבר ביום הראשון שלו במועדון ואן דייק פגש את קני דלגליש, מהשחקנים הגדולים של ליברפול, שמיד נתן לו את מספר הטלפון שלו ואמר: "אתה יכול להתקשר אליי מתי שאתה רוצה". דלגליש היה המאמן האחרון שהוביל את ליברפול לאליפות, ב־1990. זה קרה שנה אחרי ש־96 אוהדים של הקבוצה מתו במשחק חצי גמר הגביע שלה מול נוטינגהאם פורסט. דלגליש היה אז בכל ההלוויות של ההרוגים. הוא היה מאמן צעיר ומבטיח, מנהיג של קבוצה ושל קהילה, אבל האסון הותיר אותו מצולק, העול היה קשה מדי, ואחרי האליפות הוא הפסיק לאמן את ליברפול.

 

 

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
 
להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

 

 

רבים מאמינים שאחת התוצאות של אותו אסון היא קריסתה המקצועית של הקבוצה; ללא המנהיגות של דלגליש המועדון פשוט איבד את דרכו ואת מקומו בפסגת הכדורגל העולמי. השנה שוב מתעוררת בהם תקווה. החיבור של ואן דייק עם קלופ ועם הקהילה, הסיפור של שחקן שכמעט מת אבל התאושש ונהפך לבלם היקר בכל הזמנים — אלה החומרים שמהם בנויות אגדות ספורט. כדי שהיא תהיה מושלמת, ליברפול רק צריכה, עם תום העונה במאי, לקחת אליפות ראשונה זה שלושה עשורים.

 

x