• תפריט
20.10.18
מוסף כלכליסט
השלדים האדומים
מנצ'סטר יונייטד, אחת מקבוצות הספורט המצליחות בעולם, ויתרה על רוח המועדון ובחרה להפוך לביזנס. זה כבר עלה לה באובדן דרך, ויעלה גם באובדן הכסף
מרואן פלאיני חוטף כדור בפרצוף, צילום: איי פי
אוריאל דסקל 13:0020.10.18
פ

פ גווארדיולה היה חסר כל ניסיון באימון קבוצה בוגרת כאשר נחת בברצלונה ב־2008 כמאמן ראשי. חרף היעדר הניסיון, את ההצלחה שלו במועדון הפאר הקטאלני מנסים לשחזר עד היום. במבט לאחור מתברר שמלבד הבנת הכדורגל הנדירה והתשוקה למשחק, מה שעמד בלב ההצלחה של גווארדיולה היה "ההתאמה התרבותית" למועדון.

 

 

 

 

כשגווארדיולה מונה לתפקיד הוא הציב שלוש דרישות לשחקניו: צניעות, עבודה קשה והעמדת הקבוצה מעל האינטרסים שלך. מכיוון שגדל במחלקת הנוער של ברצלונה ושיחק שנים במועדון, היה לו המנדט לדרוש זאת. כאחד מעוזרי המאמן הוא מינה את מנואל אסטיארטה (Estiarte), אחד משחקני הכדור־מים הגדולים בכל הזמנים. התפקיד של אסטיארטה היה לעזור לקבוע מי מתאים - מבחינת התנהגותו - לתרבות שגווארדיולה רצה להטמיע בקבוצה הבוגרת. אסטיארטה פשוט ישב בצד המגרש באימונים ובמשחקים עם עיפרון ומחברת וכתב לפפ מי FI ומי FO. כלומר, מי Fit In ומי Fuck Off.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 


 

 

 

הביטוי "תרבות של מועדון" הוא קצת אבסטרקטי, אבל במציאות הוא די פשוט. מדובר בהתנהגות ובהתנהלות שמתאימות לאווירה מסוימת שמאפיינת ומלווה את המועדון. בראיין קלאף הגיע לאמן את לידס יונייטד אחרי אליפות היסטורית עם דרבי קאונטי. נדרשו 44 יום בלבד עד שפוטר, משום שניסה לכפות התנהגות והתנהלות שלא התאימו למועדון. עם נוטינגהאם פורסט, הקבוצה שאליה עבר, קלאף זכה בשתי אליפויות אירופה. הוא פשוט התאים למועדון, שגם אִפשר לו להכתיב את התרבות בו.

 

 צילום: אי פי איי, גטי אימג'ס

 

זינאדין זידאן נהפך לאחד מגדולי המאמנים בכל הזמנים של ריאל מדריד, אף על פי שלא היה לו ניסיון כמאמן קבוצה בוגרת. בחושיו החדים, ובזכות ניסיונו כשחקן גם במדריד, הוא התאים לתרבות של המועדון כמו כפפה ליד. זה הסתיים בהישג חסר תקדים של שלוש זכיות רצופות בגביע האלופות.

 

השתלת DNA ספורטיבי

 

במשך שנים רבות היתה קבוצה אחת שבה התרבות הניהולית היתה ברורה ובלתי ניתנת לחיקוי: אלכס פרגוסון הוביל את מנצ'סטר יונייטד האנגלית ל־13 תוארי אליפות, 5 גביעי אנגליה, 4 גביעי ליגה, 2 אליפויות אירופה ו־901 ניצחונות במהלך 27 שנותיו במועדון. פרגוסון לא רק אימן מ־1986 עד 2013, הוא גם הכתיב את התרבות במועדון על ידי כך שהיה מעורב בבחירת כל עובד כמעט, מעוזר המאמן ועד הטבחים.

 

אבל ההצלחה של פרגוסון לא היתה מיידית. עברו כמה שנים עד שיונייטד זכתה איתו בתואר הראשון, ורק ההתעקשות של ההנהלה להשאירו בתפקיד ולתת לו לבנות את הקבוצה מחדש אפשרה לו להפוך לאי של יציבות בתעשייה שבה למאמן יש בממוצע פחות משנה וחצי במועדון. פרגוסון גם הגיע ליונייטד אחרי הצלחה כבירה בסקוטלנד ועם המלצה מסר מאט באזבי, המנג'ר האגדי של הקבוצה בשנות החמישים והשישים. באזבי ראה בפרגוסון מאמן שיכול להתחבר לתרבות של יונייטד: זה מתחיל בחשיבה לטווח רחוק והסתמכות על צעירים ושחקני האקדמיה (ליונייטד יש רצף מדהים של שיתוף שחקן בית אחד לפחות בסגל המשחק מאז 1937 - יותר מ־3,800 משחקים). "צריך לבנות תשתית ויסודות, ואין דבר טוב יותר מלראות את השחקנים שגדלו על היסודות שבניתי מגיעים לקבוצה הבוגרת", צוטט פרגוסון באחד המחקרים שעשו על עבודתו באוניברסיטת הרווארד.

 

 

זה ממשיך ב"כדורגל התקפי". "אנשים עבדו קשה כל השבוע כדי להגיע למשחק ולקבל בידור, אנחנו חייבים לתת להם את זה", ניסח זאת באזבי. המאמן הוותיק נהג לומר לשחקנים לפני כל התמודדות: "תיהנו מהמשחק". גם פרגוסון, חרף הפרצוף האדום הזועף והמסטיק שנלעס באגרסיביות, האמין בצורך ליהנות. הוא האמין שכדי להצליח בטווח הארוך קבוצה צריכה לשחק כדורגל התקפי, ובמקביל ניסה להפוך את האווירה במועדון עצמו לקלילה ונעימה יותר. חוש הומור משובח עזר לו לשבור את הקרח. מספרים שפעם, בקפטריה, החליף את הדג האמיתי בדג צעצוע מזמר רגע לפני שהטבחים הגישו את המנה לשחקני הקבוצה.

 

הומור מאפשר לנהל קבוצה באווירה קלילה ונעימה, ועוזר לך להתמיד במקום העבודה זמן רב יותר. החודש הוצב פסל ברונזה בדמותו של פרגוסון ב"יציע אלכס פרגוסון" באולד טראפורד, האצטדיון של יונייטד. פיליפ ג'קסטון, שעיצב את הפסל, אמר עליו ש"דמותו היא של איש נחוש וחושב, שיש בו גם שפע של הומור — אז יש בפסל קצה של חיוך".

 

הצעירים, ההומור והכדורגל ההתקפי השתלבו בתרבות הספורטיבית היונייטדית של "צריך לנצח כל משחק". "ציפינו לנצח בכל משחק", אמר פרגוסון, "אפילו אם חמשת השחקנים החשובים ביותר שלנו היו פצועים, ציפינו לנצח. אני מהמר מטבעי, ולהיות פוזיטיבי והרפתקני, לקחת סיכונים, היה חלק מהסגנון שלנו. הגענו לכל משחק כדי לנצח. האוהדים הבינו את זה וידעו שגם אם אנחנו בפיגור, ננסה לנצח. ההפצצה של רחבת היריב בשחקנים שלנו ב־15 הדקות האחרונות, כשהאוהדים מרגישים שעוד מעט תבקיע שער ניצחון - זו הרגשה נפלאה. ברור שאפשר להפסיד, אבל היה חשוב לנו שהרצון לזכות באושר שטמון בניצחון יהיה גדול יותר מהפחד להפסיד".

 

פסל הברונזה של פרגוסון. "קצה של חיוך" פסל הברונזה של פרגוסון. "קצה של חיוך" צילום: איי אף פי

הדרישה לנטוש את הפחד מהפסד הובילה את יונייטד של פרגוסון לניצחונות מהמדהימים בתולדות המשחק. המפורסם שבהם הוא הזכייה בליגת האלופות ב־1999, אז חזרה הקבוצה מפיגור מול באיירן מינכן והשיגה ניצחון בזכות שני שערים בתוספת הזמן.

 

דמיאן יוז, פסיכולוג הספורט שחקר את ברצלונה ויונייטד, תמצת את ה־DNA התרבותי שלה לשלושה עקרונות: Relentlessness (נחישות בלתי מתפשרת), לקיחת סיכונים ואומץ. קפטן העבר גארי נוויל סיכם את תקופתו ביונייטד במילה אחת: Relentlessness. "אתה אף פעם לא מפסיק לרצות". סטיב מקלרן, עוזרו של פרגוסון, אמר ש"יונייטד אף פעם לא מנוצחת. מדי פעם פשוט נגמר לה הזמן לפני שהספיקה לנצח".

 

המניות מכתיבות תרבות

 

כשפרגוסון פרש ב־2013, דיוויד מויס מונה תחתיו כמנג'ר החדש. אברם גלייזר, אחד מבעלי הקבוצה, היה חד־משמעי בעניין מינוי מויס: "החיפוש אחר מנג'ר חדש היה קצר מאוד", הוא אמר. "פרגוסון היה ברור מאוד לגבי ההמלצות שלו", הוסיף דיוויד גיל, מנכ"ל הקבוצה. פרגוסון, שרצה את מויס כעוזר מאמן, המליץ בחום שמחליפו יהיה מי שהיה מנג'ר אברטון מאז 2002. אד וודוורד, סגן יו"ר היונייטד, טען שמויס, שכמו פרגוסון נולד בגלזגו, "גזור מאותו הבד של פרגי ובאזבי". כמוהם, גם מויס ביקש להיות מעורב בכל אספקט של המועדון שבו עבד: ממחלקת הנוער, דרך בחירת עובדי הקפטריה ועד הטקטיקות הנבחרות. המינוי שלו היה ניסיון לשמר את התרבות של פרגוסון, ושל המועדון. העובדה שהוחתם על חוזה לשש שנים גרמה לאנשים לחשוב שאכן זה הכיוון.

 

אולם אז התגלתה בעיה. מויס לא היה פרגוסון. הוא אולי התאים תרבותית למנצ'סטר יונייטד הישנה, אבל עד מהרה התברר שהוא כבר לא מתאים למודל החדש במנצ'סטר יונייטד: המודל העסקי. מניותיה של הקבוצה, שנסחרות בוול סטריט, ירדו ב־5.5% בימיו הראשונים של מויס בתפקיד. בעלי המניות ציפו למינוי "סקסי" יותר, שבצדו רכישת שחקן־על כמו גארת' בייל או כריסטיאנו רונלדו – אף שזו לא היתה הדרך של יונייטד עד אז. מויס לא שרד אפילו את העונה הראשונה ופוטר במהלכה. אלה היו פיטורים ראשונים של מאמן יונייטד אחרי כמעט שלושה עשורים. אחריהם עלתה המניה בכמה אחוזים.

 

 

פרגוסון: "ציפינו לנצח בכל משחק, אפילו אם שחקנים חשובים פצועים. האוהדים ידעו שסיכון זה חלק מהסגנון. הפצצת רחבת היריב בשחקנים בסוף המשחק, כשהאוהדים מרגישים שתבקיע - זו הרגשה נפלאה"

 

מחליפו, המאמן הוותיק והמעוטר לואי ואן חאל, לא הוכיח את עצמו בהשגת תארים ופוטר אחרי שתי עונות. מחליפו, ז'וזה מוריניו, כבר היה אנטיתזה לתרבות של הקבוצה. "מוריניו הוא לא מנצ'סטר יונייטד", ניסח זאת בנחרצות אריק קאנטונה, שחקן עבר וגיבור נערץ, אחרי מינויו של המאמן במאי 2016. "אני אוהב את מוריניו", אמר קאנטונה, "אבל מבחינת הכדורגל שהוא מכתיב, הוא לא יונייטד. אני אוהב את אישיותו, את התשוקה למשחק, את ההומור. הוא אינטליגנטי, דורש 100% מהשחקנים וזוכה בתארים, אבל הכדורגל שלו הוא לא משהו שאוהדי יונייטד יכולים לאהוב. אפילו אם ינצח ויזכה בתארים, הציפייה ביונייטד היא תמיד לכדורגל התקפי - ומבחינתו זה בלתי אפשרי".

 

קאנטונה דיבר על תרבות הכדורגל של פרגוסון. הכדורגל שלו לא היה מובנה כמו זה של ברצלונה, לא מבוסס שחקני־על כמו של ריאל מדריד או אידיאליסטי כמו של ארסנל. התקפת יונייטד לא התבססה על טקטיקה או סגנון ייחודיים. עוצמתה נבעה מהאישיות הקולקטיבית של הקבוצה, ששיקפה את האישיות של פרגוסון: אומץ, לקיחת סיכון, אי־נכונות להתפשר.

 

"השלישייה הקדושה" באצטדיון אולד טראפורד. "התרבות שהתבססה על לקיחת סיכונים, אומץ ונחישות - התמוססה" "השלישייה הקדושה" באצטדיון אולד טראפורד. "התרבות שהתבססה על לקיחת סיכונים, אומץ ונחישות - התמוססה" צילום: רויטרס

 

מוריניו היה ההפך הגמור. הוא מאמן מחושב, שלא לוקח סיכונים טקטיים או מהמר על צעירים. הוא לא טיפוס שמשאיר הרבה ליד מקרה. למוריניו אין בעיה "להרוג" את המשחק. להיות הקבוצה המגוננת מול מתקפת שחקני היריב הנוהרים לרחבה. הוא אוהב את הייאוש של היריבים. הוא אוהב שהם אלה שלוקחים את הסיכון. בניגוד לפרגוסון, הוא מעולם לא תיאר את ההרגשה של להיות בפיגור כ"נפלאה". לכן, חרף ניסיונו הרב והקבלות שהציג, מי שהתבונן באובייקטיביות היה יכול לומר בזמן אמת שמוריניו לא מתאים לתפקיד.

 

"מופע אימים"

 

בעונתו השלישית של מוריניו במועדון, הבעיות שנובעות מחוסר ההתאמה ליונייטד חשופות. האוהדים סובלים מהכדורגל הפחדני של המאמן. השחקנים, שנרכשו בעשרות מיליוני ליש"ט, לא בהכרח מתאימים לאתוס של המועדון. המאמן הפורטוגלי הסתכסך עם שחקנים ועם ההנהלה, ובעיקר התמוססה התרבות שהתבססה על לקיחת סיכונים, אומץ ונחישות, וקידשה את האושר שבניצחון. "באזבי אמר לשחקנים ליהנות מהמשחק", כתב סופר הכדורגל ג'ונתן ווילסון. "מוריניו אומר להם לעשות הכל כדי שאף אחד לא ייהנה מהמשחק".

 

 

מאז 2010 השקיעה יונייטד 653 מיליון ליש"ט בשחקנים. באותו זמן היא הוציאה 784 מיליון ליש"ט למימון השקעת משפחת גלייזר. בזמן שאצל היריבות בעלי הבית מזרימים הון, בעלי היונייטד חולבים אותה

 

גם קאנטונה הדגיש את חשיבות ההנאה בהצלחת יונייטד: "בכל פעם שעלינו למגרש, אחרי שעות של עבודה, פרגוסון אפשר לנו להיות חופשיים", כתב ב־Players Tribune. "היה חופש מוחלט לנוע לאיפה שרוצים ולשחק איך שרוצים. לא הייתי יכול לסבול כדורגל באופן אחר. מה זה כדורגל אם לא חופש?"

 

מגן הקבוצה לשעבר גארי נוויל הסביר מה לדעתו קרה בפודקאסט Second Captains: "למנצ'סטר יונייטד היתה אסטרטגיה ל־100 שנה: למנות מאמן בריטי, לשחק כדורגל נהדר דרך האגפים ולגדל שחקני בית. פשוט מאוד... מאז שמויס פוטר, הם יצאו מהאסטרטגיה לטווח ארוך, מהערכים ומהעקרונות, וזה זעזע את כל מה שהמועדון היה בנוי עליו". נוויל פירט את הרכש האדיר של ואן חאל, שהוציא 260 מיליון ליש"ט על 11 שחקנים חדשים, אבל שיחק בסגנון שלא התאים לקבוצה והבריח את הקהל. אחריו, המשיך נוויל, מוריניו הוציא הון על שחקנים בסגנון שהוא אוהב: חזקים וחסונים, והחליף את כל ה־11 של ואן חאל. "כשחושבים על זה", סיכם, "זה מופע אימים".

 

בעל הבית לא משתגע, וחבל

 

רוב האוהדים יסכימו עם הגדרת היונייטד הנוכחית כמופע אימים. הבעיה היא שהתמוססות תרבות הספורט במועדון הבריטי המצליח לא ממש מזיזה לבעלי הבית - משפחת גלייזר האמריקאית. בדו"חות האחרונים דיווחה הקבוצה שבעונה שעברה רשמה הכנסות שיא של 590 מיליון ליש"ט, ובלי כל קשר למתרחש על הדשא, ההכנסות עתידות לצמוח השנה ל־660 מיליון ליש"ט. מחיר המניה הגיע באוגוסט לשיא של 26 דולר למניה.

 

הקרדיט לצמיחה בהכנסות, רובן מהסכמי חסויות, מוענק לאד וודוורד, שב־2005 עבר מג'יי.פי. מורגן למשרדי יונייטד, לאחר שסייע למשפחת גלייזר לרכוש את המועדון. גלייזר שילם אז כ־790 מיליון ליש"ט. כיום שווי המועדון בבורסה הוא 3.5 מיליארד דולר.

 

אבל מה שמיוחד בעסקת הרכישה שעיצב וודוורד היה שבתום הרכישה ההלוואות שמשפחת גלייזר לקחה כדי לרכוש את מנצ'סטר יונייטד נהפכו לחוב של הקבוצה עצמה. כך, ממועדון כדורגל נטול חובות, הועמס על גבה של יונייטד חוב של 525 מיליון ליש"ט.

 

כיום החוב עומד על 495.8 מיליון ליש"ט, כמעט כמו הסכום המקורי. לאיש לא בוער לפרוע אותו, אף שהוצאות ניהול החוב והריבית בגינו הסתכמו בשנה החולפת ב־18 מיליון ליש"ט, והממוצע בשנים האחרונות היה 25 מיליון ליש"ט. הכסף הזה מגיע מקופת המזומנים של יונייטד, לא מכיס הבעלים. ואת הקופה הזו מצליח וודוורד להגדיל על ידי מכירת המותג ברחבי העולם. הגדלת ההכנסות עומדת בראש מעייני הגלייזרים. תרבות המועדון חשובה פחות.

 

קנס של 1 מיליארד ליש"ט

 

עלויות החוב אינן ההוצאה היחידה של כסף שאינו מוקצה לכדורגל. כיום בעלי הקבוצה הם ששת הבנים של מלקולם גלייזר, שמת ב־2014. לפי דיוויד קון, כתב עסקי הכדורגל של "הגרדיאן", האחים לבית גלייזר משכו דיבידנדים של לא פחות מ־18 מיליון ליש"ט השנה. "זו השנה השלישית שבה משלמים לאחים דיבידנדים", הוא אומר. לפי קון, "הסכום הנוסף ששילמו ליועצים פיננסיים הוא 22 מיליון ליש"ט. זה אחרי ששילמו 23 מיליון ליש"ט ב־2016/17 ו־20 מיליון ליש"ט בשנה לפני. בסך הכל 65 מיליון ליש"ט בשלוש שנים, שהועברו לאנשים מחוץ למועדון. שכר המנהלים (לא דיבידנדים), שכולל את האחים גלייזר, עמד בשנה שעברה על 13 מיליון ליש"ט".

 

במילים אחרות, מבחינת משפחת גלייזר מנצ'סטר יונייטד נהפכה לחברה עסקית לכל דבר, שתכליתה היחידה כמעט היא להשיא רווחים לבעליה. תרבות המועדון נזנחה מאחור, וכך גם האוהדים שאחראים לחלק ניכר מההכנסות אבל סובלים מצפייה בקבוצתם ההולכת ומתאיידת. "לפני שנה", מפרט קון, "החברה של הגלייזרים שמחזיקה ביונייטד, Red Football, מכרה 4.3 מיליון מניות של הקבוצה, שרשומה באיי קיימן, עבור 17 דולר למניה. זו הכנסה נוספת של 56 מיליון ליש"ט לגלייזרים, מקבוצה שנרכשה במינוף גבוה".

 

לפי חישובי קון, מאז 2005 חלבו הגלייזרים ממנצ'סטר יונייטד כמיליארד ליש"ט – יותר מעלות רכישתה. רק לשם השוואה, משפחת המלוכה של אבו דאבי הזרימה למנצ'סטר סיטי יותר מ־1.3 מיליארד ליש"ט, ואילו רומן אברמוביץ' העביר יותר ממיליארד ליש"ט לצ'לסי. בעוד ליריבותיה יש בעלים שמכניסים כסף, ליונייטד יש בעלים שמוציאים ממנה כסף.

 

המספרים מהממים: מאז 2010 השקיעה הקבוצה 653 מיליון ליש"ט ברכש ושכר שחקנים. זה המון. אבל באותה תקופה יצאו 784 מיליון ליש"ט למימון ההשקעה של הגלייזרים. המשמעות היא שהאוהדים משלמים מחיר יקר יותר על כרטיסים ומרצ'נדייז למעשה כדי לממן את המשך שליטת הגלייזרים בקבוצה. "המועדון מנוהל על ידי בנקאי, שהעמיס אותו בחוב, כך שמן הסתם התרבות לא תהיה משהו", סיכם קון.

 

ייגמר בפיצוץ של בועה

 

עד 2013 שלט פרגוסון ביד רמה בכל הצד המקצועי, כשלצדו עמד המנכ"ל ואיש הכדורגל דיוויד גיל. המודל הכלכלי וזה הספורטיבי תקתקו במקביל, וחרף החוב העצום הקבוצה פרחה. מאז עזיבתם המועדון מתנהל מנקודת ראייה של "איך להרוויח מהכדורגל", לא איך לשפר את משחק הקבוצה. מנצ'סטר יונייטד נהפכה למוצר, שאכן נמכר היטב, אבל תכולתו מתרוקנת.

 

ייתכן שהקבוצה תתקן את הטעויות בבחירת המאמנים. מדברים על הבאת פול מיצ'ל, מנהל מערך הסקאוטינג של RB לייפציג כמנהל ספורטיבי, וכך יהיה סוף סוף מישהו בהנהלה שיקבל החלטות לפי פרמטרים ספורטיביים. אבל גם אם יביאו מנהל מקצועי ומאמן טוב, והקבוצה תחזור לזכות בתארים, קשה להאמין שמישהו יצליח לשחזר את התרבות המפוארת שבנתה במשך העשורים האחרונים. לא נראה שוב את יונייטד שבתחילת דרכו של פרגוסון העניקה לו גב במשך שש שנים ללא תואר, מתוך אמונה שהוא מתאים לתרבות שלה. ביונייטד של היום, כשהקבוצה מגמגמת ומחיר המניה יורד, מתעורר סיכון למודל העסקי של משפחת גלייזר והמאמן מפוטר מיד. שחקנים חדשים נרכשים בלי ניסיון ליצור המשכיות, שהכרחית לבניית התרבות.

 

מנצ'סטר יונייטד היא אחת משלוש הקבוצות המפורסמות והמכניסות בתבל. כפועל יוצא, היא נהנית מאחד מתקציבי השכר והרכש הגבוהים בכדורגל העולמי. גם במקרה של עזיבה של מוריניו, הקבוצה יכולה להביא כמעט כל מאמן שתחפוץ בו. אבל ההנהלה שלה מקבלת החלטות שאינן טובות לכדורגל, אלא ל"מוצר". וכשהמניה בשיא אבל המוצר לא משהו, זה בדרך כלל נגמר בפיצוץ של בועה.

x