שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
דו"ח טכנולוגי

דו"ח טכנולוגי

דו"ח טכנולוגי - טור פרידה: באתי לשבש ויצאתי משובש

לאחר כמעט עשר שנים של כתיבת טור הטכנולוגיה היומי של "כלכליסט", מספר יוסי גורביץ על המגמות המעניינות והמסוכנות בעולם האינטרנט: על כלכלת שתיית המידע האישי, איך למדנו שלרשת יש דבש אך גם עוקץ גדול - ומה צופן לנו העתיד

יוסי גורביץ 13:0703.05.18
הטור הזה הוא האחרון שאני כותב כאן, ועל עתידו תבוא הודעה נפרדת. "דו"ח טכנולוגי" נכתב מזה קרוב לעשר שנים, כשהראשון התפרסם ב-27.7.2008 ותוכלו לקרוא אותו כאן. הטור עבר כמה וכמה שינויים ותהפוכות, אך התמה שלו נשארה קבועה: ספקנות.

 

בימי ראשית הטור, התזה השולטת היתה טכנו-אוטופיזם: התפיסה לפיה האינטרנט תביא מזור לכל מחלואינו. הזרימה של המידע, שמטבעה צריכה להיות חופשית, תאפשר לבני אדם להכיר זה את זה ולהבין שבעצם, כולנו היפים מצפון קליפורניה. העולם יהיה טוב יותר ומממשלות דכאניות ייקרסו, כי לא יוכלו להסתיר מידע.

 

אוהבים למכור לנו אוטופיה. מייסד אפל, סטיב ג'ובס אוהבים למכור לנו אוטופיה. מייסד אפל, סטיב ג'ובס צילום: בלומברג

 

 

מה שקרה בשטח היה ההיפך: הרשת לא מחברת בין זרים, כי אם בונה לכל אדם תא תהודה משלו ואת מקומה של מדורת השבט תפסו מדורות פרטיות. בראשית ימי הטור, עוד הרגשנו את זעזועי המשבר הכלכלי בארה"ב, בו כמעט כל יום לווה בסגירת חברות. מי ששרד את המשבר בעמק הסיליקון היו החברות החזקות ביותר, בין היתר בשל יכולתן להשתלט על משאב בלתי מוכר עד אז: המידע הפרטי של המשתמשים.

 

גוגל היתה הראשונה לזהות את הפוטנציאל. גם היום, היא יודעת עליכם כמויות בלתי נתפסות של פרטים. למשל, יש לה מושג ברור מאוד על המסלול שאתם עושים מדי יום. בחברה הבינו מוקדם מאוד שהם לא יוכלו לחיות רק על מנוע חיפוש, וכשהכריזו ב-2011 על מיזם המכונית העצמונית ידעו שהיא תשען בהכרח על כמויות מידע בלתי נדלות. חלק ממנו נאסף בפרויקט סטריט וויו של החברה. ניידות צילום הרחובות של גוגל מיפו את סביבתן - אך על הדרך, גם התחברו לרשתות WiFi בלתי מאובטחות ושתו מהן מידע.

 

 

ניידת צילום של גוגל סטריט וויו ניידת צילום של גוגל סטריט וויו צילום: בלומברג

 

 

ב-2008, פייסבוק היתה עדיין מתחרה של מייספייס. ב-2009, הקרב הזה הוכרע. פייסבוק היתה ונשארה המפלצת הגדולה של דורנו. המדור תלש את שערותיו כשצוקרברג הכריז בעליצות שאין יותר פרטיות - משהו שהוא היה מעדיף שאנשים ישכחו היום.

 

גוגל הניחה את אבני הפינה, ועליהן בנתה פייסבוק את כלכלת המעקב: הכלכלה שמבוססת כל כולה על סחר במידע של משתמשים, ללא ידיעה או הסכמה. לכאורה נתנו לה משהו חסר ערך - רבים סברו שאין כל בעיה בלהעניק לחברה גישה כה פולשנית לחייהם - אבל אם הוא חסר ערך, למה קיבלנו תמורתו שירותים?

 

 

 

הפרטיות  שלכם? כבר לא שלכם הפרטיות שלכם? כבר לא שלכם איור: דניאל גולדפרב

 

 

היום, כמובן, אנחנו יודעים יותר. אנחנו יודעים שמכרו את המידע שלנו כדי לחבל במשטר הדמוקרטי. אנחנו יודעים למשל, שרצח העם בבורמה התארגן כולו בפייסבוק. אבל אז לא ידענו. 2009, המהפכה הירוקה הכושלת באיראן, ולאחריה 2011, עם הימים האיומים והנהדרים של ההתקוממות העממית במצרים, נראו כאילו הם מצדיקים את התיאוריה האוטופיסטית: הרשת שכנעה את אחד החלקים המדוכאים ביותר בעולם, המזרח התיכון, להתקומם.

 

אבל זה לא היה כך: טוויטר לא הובילה למהפכה ירוקה באיראן ופייסבוק עשתה כמיטב יכולתה כדי להימנע מלסייע למתקוממים במצרים. אבל לאנשים שאוספים את המידע שלנו היה נוח לשכנע אותנו שזה המצב.

 

 

הפגנה באיראן הפגנה באיראן

 

 

ב-2013 חשף אדוארד סנודן את קיום הצל של כלכלת המעקב: מדינת המעקב. חשיפת סנודן לימדה את העולם שה-NSA עוקבת אחרי כל תשדורת בעולם ואוספת כמעט כל פיסת מידע אפשרית. המסמכים הראו את קיומה של תשלובת תעשייתית-צבאית בתחום המעקב: שיתוף הפעולה של גוגל, פייסבוק וחברות הטלקום האמריקאיות עם ה-NSA, והיחסים המיוחדים בין החברות ובין הזרועות הצבאיות. ברגע מביך במיוחד הסתבר שלבכירי גוגל יש דיל עם ממשלת ארה"ב לקניית דלק מטוסים מוזל למטוסים הפרטיים שלהם.

 

אולי הפרשה המשונה ביותר שהדגימה את הקשרים הללו היתה פרשת מגהאפלוד (MegaUpload). היה היה יזם צבעוני בשם קים דוטקום שניהל מניו זילנד אימפריה של הפרת זכויות יוצרים ועיצבן את תעשיית התוכן. זו פנתה לממשלת ארה"ב, שפנתה - אלוהים יודעת למה - לשירות המודיעין של ניו זילנד, שהחל לעקוב אחרי דוטקום. למותר לציין שהמעקב לא היה חוקי. בשלב מסוים, הסתערו הכוחות המיוחדים של ניו זילנד על המתחם של דוטקום בנשק שלוף, בטענה שהם חושדים שיש שם נשק ואנשים חמושים (שכמובן שמעולם לא נמצאו).

 

קים דוטקום קים דוטקום צילום: אי פי איי

 

מסמכי סנודן היו ההתחלה של היפוך סקפטי בתפיסה הציבורית כלפי עמק הסיליקון: אנשים התחילו לקלוט, בלשון הזהב של ג'ון אוליבר, שחברות המעקב מעבירות תמונות אינטימיות שלהם למדינת המעקב. עמק הסיליקון התחיל להיראות כמו האח הפחות סימפטי של וול סטריט.

 

אדוארד סנודן אדוארד סנודן צילום: רויטרס

 

 

השערוריות התחילו להצטבר. עשירי הייטק מפונקים ערכו חתונות בלתי חוקיות ביערות ציבוריים וגרמו להם נזק. אפל הורשעה פעמיים בקנוניה נגד הציבור: במקרה האחד, בניסיון של סטיב ג'ובס להשתלט על שוק הספרים הדיגיטליים ובמקרה השני, בניסיון שלו למנוע מעובדי הייטק לעבוד איפה שהם רוצים באמצעות קשר בין החברות, שאסר עליהן לשכור זו את עובדיה של זו. מארק צוקרברג בזז את הפרטיות של הציבור, אבל קנה שורה של בתים יקרים כדי שאף אחד לא יוכל לחדור לפרטיותו-שלו, וכשאחותו פרסמה תמונה שהוא לא אהב מאירוע משפחתי פרטי, דאג שהיא תימחק.

 

מארק צוקרברג מארק צוקרברג צילום: רויטרס

 

 

בינתיים, גילו העובדים בארצות הברית שהטענה שההייטק הוא קטר הצמיחה היא קשקוש. העושר לא מחלחל למטה. בסן פרנסיסקו וסביבתה גילו את המדבור העירוני: בכל מקום שחברת הייטק גדולה נכנסת עליו, העיר מתחילה למות. מחירי הנדל"ן הופכים לבלתי אפשריים עבור עובדים מן המניין. האנשים שאמורים לשרת את אנשי ההייטק לא יכולים להרשות לעצמם לגור בסביבה - או, כפי שמראה התופעה של עובדים שעברו לשכון במכוניות - לגור בכלל.

 

ואז הגיע הניסוי של פייסבוק, שבחנה האם היא יכולה לגרום למשתמשיה לדיכאון. התשובה היא כן, והניסוי הזה נעשה כמובן ללא הסכמת המשתמשים. 2016 והניצחון של טראמפ סימנו את השנה כשנת החדשות המזויפות, והסתבר שפייסבוק היא אויב ממשי של הדמוקרטיה. 2017 היתה שנת השערוריות הבלתי נגמרות של אובר, והיא דחפה את תנועת #Metoo – שהפגינה עד כמה כלכלת עמק הסיליקון, השוויונית לכאורה, מפלה בשיטתיות נשים (ומיעוטים אחרים).

 

ניצחון הפייק ניוז. טראמפ ניצחון הפייק ניוז. טראמפ צילום: גטי אימג'ס

 

 

שנת 2018, שנת קיימברידג' אנליטיקה, תהיה - כך יש לקוות - שנת ההתפכחות: השנה שבה אנשים יבינו שהתשובה לשאלה "מי מרוויח" מכלכלת המעקב היא "לא אני", השנה שבה תחלחל ההפנמה שפייסבוק ודומותיה לא מוסיפות לנו אושר אלא מכאוב, השנה שבה נפנים שהאלגוריתם שגורם לנו לחפש לייקים הוא כלי התמכרות מתוכנן, השנה שבה נבין שתעשיית המעקב היא שווה הערך המודרני לתעשיית הטבק; שהגולם קם על יוצרו; ושאנחנו צריכים להחזיר את השליטה על הטכנולוגיה לידינו, כי שמחזיק בה כרגע לא פועל לטובתנו.

 

 איור: ערן מנדל

 

 

באופק, ניצב האיום הגדול מכולם, שיכול למוטט את החברה כפי שאנחנו מכירים אותה: אבטלה מסיבית כתוצאה ממיכון של כל תחום עבודה. זה קורה לאט אבל בבטחה. הרובוטים באים, וכרגיל – מי שירוויח יהיה שכבה מצומצמת של מהנדסים שתבנה אותם ושכבה מצומצמת עוד יותר של האנשים שיממנו אותם, מנהלי החברות שגדולות מדי גם כך על החברה האנושית. זו תהיה העברת עושר חסרת תקדים ממי שאין לו למי שיש לו יותר מדי.

 

 

 

איך זה ייגמר? פיטר ת'יל מעריך שזה ייגמר במהפכה אלימה. זו הסיבה שהוא, ושורה שלמה של בכירים בעמק הסיליקון, מתכננים לברוח לניו זילנד. אבל נסיים בנימה אופטימית: לא נצטרך יותר לשמוע על יאהו.

 

זו היתה חתיכת נסיעה. שמרו על עצמכם, ואל תשכחו להטיל ספק.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x