"קשה לגייס תורמים. אחרי מובילאיי, לך תשווק אותנו כמדינת פליטים"

"אני לא מקבל את המונח 'ירידה'", אומר נשיא הטכניון פרופ' פרץ לביא כשהוא נשאל על הצניחה של המוסד שבראשו הוא עומד כבר שמונה שנים בדירוג האוניברסיטאות היוקרתי בעולם - שנגחאי - למקום ה־93. בראיון מיוחד ל"כלכליסט" לרגל פתיחת שנת הלימודים האקדמית היום הוא טוען, במידה רבה של צדק, שהדירוג לקוי משום שהוא לא מביא בחשבון את גודל המוסד. לדבריו, "צריך להבין מה זה דירוג שנגחאי. הוא מורכב מחמישה פרמטרים שכוללים את מספר חתני פרס נובל ופילדס, מספר הפרסומים שאוניברסיטה מפרסמת מדי שנה, מספר הפעמים שהפרסומים האלה צוטטו ומספר חברי הסגל המוגדרים בכירים.

"אי אפשר להשוות את הטכניון, שבו יש 565 חברי סגל בכירים, ל־MIT בארה"ב, שלה יש כ-1,100 חברי סגל בכירים. כדי שנגיע לאותו מספר פרסומים, צריך שכל איש סגל שלנו יפרסם הרבה יותר מכל איש סגל שלהם. המדדים של הדירוג אינם מנורמלים".

על החתירה למצוינות: "אנחנו לא מוותרים על הרמת דגל המצוינות. אני לא מתגמש על תנאי הקבלה. אפילו התורמים הכבדים שלנו מופתעים כשאני אומר להם שאין לי שום דרך להשפיע על תנאי הקבלה" צילום: אלעד גרשגורן

לדבריו, אוניברסיטאות שונות בעולם - באוסטרליה, בצרפת ולאחרונה בסין במיוחד - הבינו את הטריק ומנסות להתרחב, בין היתר באמצעות הבאת מוחות מרחבי העולם. כלומר, הגלובלי מחליף את הלוקאלי. בהשאלה מעולם הספורט ניתן להמשיל זאת למצב שבו הסגל של מכבי תל אביב בכדורסל מורכב כמעט רק מזרים, רק שבמקום שהישראלים יביאו שחקנים אמריקאים, מה שקורה בעולם האקדמי הוא שהאמריקאים מביאים ישראלים כמו גם אנשי אקדמיה זרים אחרים. "מה הגדולה של האוניברסיטאות האמריקאיות והאירופיות? קח פקולטה להנדסה במוסד אמריקאי ותבדוק כמה אמריקאים יש שם. בערך 50%. השאר מגיעים ממקומות שונים בעולם.

"אנחנו מגייסים חברי סגל וסטודנטים מישראל. אם בכל זאת הצלחנו להתברג ל־100 המקומות הראשונים בדירוג שנגחאי - זה הישג בלתי רגיל". ואכן, ב־2017 הטכניון הוא המוסד האקדמי היחיד בישראל שדורג במאייה הראשונה של הדירוג היוקרתי.

גם מכם האוניברסיטאות הזרות גנבו מוחות?

"יש מקרים שבהם אתה מאבד חברי סגל שהחליטו לעזוב את הטכניון. לאחרונה איבדנו שני חברי סגל מבטיחים בדרגת פרופסור חבר ל־NYU ולסטנפורד. אבל זו לא 'בריחת מוחות' לפי הסלנג הישראלי. זה לא קורה במספרים שאנשים מדמיינים לעצמם. מצד שני, הצלחתי לגייס מאות חברי סגל בשמונה השנים שלי כנשיא. חלקם ויתרו על משרות בהרווארד ובאוניברסיטת סן דייגו בקליפורניה כדי לבוא לטכניון".

פרופ' לביא (68) טוען כי "בארץ יש בעיה בתחומים מסוימים שבהם יש עודף היצע על ביקוש. בביולוגיה, לדוגמה, ישנם אנשים שמסיימים את הדוקטורט ואין לנו משרות להציע להם. חלק מהם מחפשים מקומות אחרים לקריירה אקדמית במדינות שמאפשרות להם להיקלט ולקבל תקן, כמו שוויץ, ארה"ב ובריטניה".

"החרם כמעט לא משפיע"

פרופ' לביא והמוסד שבראשו הוא עומד השכילו באחרונה להבין כי כדי שיצליחו לעמוד בתחרות מול המוסדות האחרים במערב, עליהם להתיישר לפי המגמה העולמית ולשלוח זרועות למקומות שונים. הכוונה היא לא לוותר על הגזרה המקומית, אלא להגביר את המאמצים להיות מוסד גלובלי. לשם כך, לא מזמן פתח הטכניון שלוחה בניו יורק ובקרוב תיפתח שלוחה נוספת בסין. בנוסף, המוסד שואף לגייס סטודנטים, לא רק יהודים, שיגיעו לקמפוס בחיפה, וזאת בהתאם לתוכנית של המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) להגדלת מספר הסטודנטים הבינלאומיים במוסדות הישראליים.

פרופ' לביא מברך על התוכנית של המל"ג, אך רומז לכך שאולי היה צורך להשקיע בהשגת המטרה שלה מוקדם יותר. "טוב מאוחר מאשר אף פעם", הוא אומר ומוסיף כי "אני רואה בכל סטודנט זר שלומד בטכניון שגריר של רצון טוב בישראל. אם החוויה שלו פה היא חיובית, זה מה שקורה בסופו של דבר. יש לזה חשיבות עצומה, גם בשל ניסיונות ארגוני החרם על ישראל (BDS) שלא קל להתמודד עמם". את הנושא האחרון מכיר פרופ' לביא היטב מתפקידו האחרון כיו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה), שאותו סיים בתחילת השנה.

עד כמה ארגוני החרם הזיקו לאקדמיה הישראלית, גם מבחינה כלכלית וגם איכותית?

"בתחומים כמו מתמטיקה, הנדסה ומדעי הטבע, אין לארגוני החרם אפקט. ההשפעה שלהם היא בעיקר במדעי החברה ומדעי הרוח. עד לא מזמן ור"ה לא היה פעיל באופן אקטיבי נגד החרם. מינינו אדם שיעדכן אותנו על תוכניות שדורשות התערבות מצדנו, ואני חושב שהממשלה עשתה נכון כשהקימה גוף שמטפל בזה, כי אין לך כוועד את הכוחות והאמצעים להתמודד עם כל העולם".

פרופ' לביא מדגיש גם כי "הבעיה היא לא ברמה של נשיאי האוניברסיטאות - נשיאים של אוניברסיטאות מגיעים לטכניון לביקור בסרט נע ומביעים התעניינות בנושאים כחדשנות ויזמות. הבעיה היא עם אותם ארגוני סטודנטים שמחפשים צדק ותופסים טרמפ על הנושא הזה".

האם המאמצים להחרים מוסדות בישראל הגיעו לכדי פגיעה בכיס?

"להערכתי, אף מוסד אקדמי בישראל לא נפגע בכיס. אם כבר, זה הפוך".

וללא כל קשר לחרם, האם כיום קשה יותר לגייס תרומות בהשוואה לעבר?

"כן, כיום מדובר בתהליך סבוך יותר. אני עוסק בפילנתרופיה יותר מ־20 שנה. בראשית הדרך היו לנו תורמים, בעיקר יהודים, שתרמו בגלל שתי סיבות מרכזיות: זכר השואה והרצון לסייע בתקומת ישראל. אך הדור ההוא כבר כמעט לא קיים, וישראל פחות מעניינת את הדור השני והדור השלישי. כיום הנושאים שמעניינים את התורמים הם חדשנות ומצוינות. הם רוצים להיות חלק מסיפור הצלחה טכנולוגי, ולכן האסטרטגיה של גיוס הכספים צריכה להשתנות. כשהתורמים שומעים, למשל, על מובילאיי, אתה כבר לא יכול למכור להם את מדינת ישראל כמדינה של פליטים".

פרופ' לביא מספר כי "פעמיים בשנה אני יוצא למסע התרמה של כמעט שלושה שבועות בארה"ב ומנסה לשכנע את היהודים האמריקאים שאם הם רוצים שנמשיך להיות אור לגויים, הם חייבים להמשיך לתת לנו כמו שהם נותנים לפרינסטון, לייל ולקורנל". חרף הביקורת, לפרופ' לביא חשוב להדגיש ש"הקהילה היהודית־אמריקאית היא פילנתרופית באופן יוצא מגדר הרגיל".

המימון לא מספיק

התחום הפיננסי הוא בעייתי מאוד עבור האוניברסיטאות בישראל, שרובן נמצאות בגירעון. כשפרופ' לביא נשאל על ההתמודדות עם ההיבטים הפיננסיים, הוא ממהר להפנות את הזרקור לקשיים שהמחסור בכסף יוצר: "יש שיפור במימון, אבל הוא לא עונה על הבעיה העיקרית של מערכת ההשכלה הגבוהה - הקושי להשקיע בתשתיות המחקר המקומי. אני יכול לספר מה קורה בחצר שלי, אבל הדוגמאות שלי דומות לאלו שניתן למצוא בכל אוניברסיטה בארץ". פרופ' לביא מספר כיצד לפני עשור "רכשנו מיקרוסקופ מסוג טיטאן שהיה בזמנו המשוכלל בעולם. הוא עלה אז 6.5 מיליון דולר והיה השני מסוגו בעולם. היתה פה חגיגה בלתי רגילה. היום יש טיטאן כמעט בכל אוניברסיטה. כדי לחדש את הטיטאן שברשותנו, אנו זקוקים ל־6 מיליון דולר נוספים. ואין בישראל כספים כאלו".

פרופ' לביא מסביר כיצד אין בנמצא סכומים שיספיקו לחידוש המיקרוסקופ, שהוא משל לכלל ההשקעה במחקר: "72% מתקציב הטכניון מוקדשים לתשלום משכורות ופנסיה. מה שנשאר לי משמש למלגות ולהשקעה בתחזוקה, בבינוי ועוד".

דאגה נוספת שרובצת על פרופ' לביא היא הפיכתה של אריאל לאוניברסיטה. "אני חושש שאם אוניברסיטת אריאל תצטרף לעוגת התקציב של הות"ת, אז העוגה תתחלק בין תשעה מוסדות, ואני לא צופה שהממשלה תגדיל את העוגה".

כשהמוסדות האקדמיים בישראל ניצבים בפני שוקת תקציבית רופפת למדי, ברור שהתחרות מול המוסדות הזרים, שחלקם עשירים מאוד, הופכת לקשה עוד יותר. כדי להמחיש את הפער העצום בין המימון והתקציבים שמקבלים המוסדות הישראליים בהשוואה לעולם, מביא נשיא הטכניון את הדוגמה הבאה: תקציב ההשכלה הגבוהה בישראל הוא בערך התקציב של אוניברסיטת קורנל האמריקאית לבדה.

לאחרונה חתמה האוניברסיטה העברית על הסכם הבראה עם המדינה. גם לכם יש חובות אקטואריים של מיליארדי שקלים. עלה בדעתכם לבקש בשלב כלשהו תוכנית הבראה גם כן?

"לאור מצבו המאוזן של הטכניון, אין צורך בתוכנית הבראה למוסד".

"אנחנו דורכים במקום"

אם בעבר האוניברסיטאות נחשבו למקום שבו רוכשים השכלה, כיום הן נתפסות כחלק ממנוע הצמיחה של המשק, בעיקר בענפי הטכנולוגיה.

המדינה זקוקה לבוגרי אקדמיה מהסוג שהטכניון מכשיר - מהנדסים, עובדי הייטק ורופאים. האם אתה מרגיש בלחץ? מה אתם עושים כדי לספק מענה?

"אנחנו מרגישים את הלחץ. ישנן פקולטות, כמו כימיה, שמתקשות לגייס סטודנטים כי המקצוע נלמד בכמות מצומצמת של בתי ספר. בנוסף, אנחנו מזהים פערים בין הידע הנדרש לסטודנט שנה א' במתמטיקה בטכניון לבין בוגרי 5 יחידות מתמטיקה ומנסים להשלים את הפער הזה. יש לנו חסר במורים ויש חסר במוטיבציה של הנוער ללמוד במגמות האלה. אני חייב לתת קרדיט לשר החינוך נפתלי בנט שזיהה את המגמה. סייעתי לו בכל הנושא של קידום 5 יחידות מתמטיקה. יש שינוי במגמה ומספר לומדי 5 יחידות לימוד בעלייה, אבל זה בהחלט עדיין מדאיג". בהקשר זה, הטכניון עורך כנסים מיוחדים לעודד סטודנטים חדשים להגיע וללמוד את התחומים האלו, וגם מפגשים מיוחדים ותוכניות לנוער.

איך שומרים על רמה גבוהה במצב הזה? הפיתוי להוריד את הרף כדי להגדיל את מספר התלמידים הוא גבוה.

"אנחנו לא מוותרים על הרמת דגל המצוינות - הוא הכי חשוב לנו. זו הסיבה לכך שאנחנו גם לא מקבלים את העניין הזה של העדפה מתקנת". כדי להוכיח את החשיבות שהוא רואה במצוינות, פרופ' לביא מספר ש"לעתים אפילו תורמים שלנו מופתעים מכך שאני לא מתגמש. לרוב, לנשיאים במוסדות אחרים יש מספר מסוים של מקומות לתורמים 'כבדים', ואני אומר להם שאין לי דרך להשפיע על מדיניות הקבלה".

מה אתם עושים כדי להימנע מחיכוכים בנוגע לרווחים מטכנולוגיות שפותחו בטכניון, בדומה לאלו שהתגלו בין מובילאיי לאוניברסיטה העברית ובין קייט פארמה למכון ויצמן?

"יש לנו מדיניות של חלוקה שווה של פירות ממיזמים טכנולוגיים עם חברי הסגל. כשהקמנו את איתמר מדיקל (המייצרת מכשירים לטיפול בתסמונת דום נשימה בשינה ושנסחרת בשווי של 330 מיליון שקל בבורסת תל אביב - ס"ק), חצי מהמניות ניתנו לטכניון. יש לנו יחידה שדואגת לרשום פטנטים, מגנה עליהם ומחפשת משקיעים. זו מדיניות ליברלית, מכיוון שאוניברסיטאות אחרות לא מגיעות ל־50%. דעתי היא שחבר סגל שכל הקריירה האקדמית שלו היתה במוסד אקדמי שדאג למעבדה ולסטודנטים, ואפשר לו להגיע לשיא היצירתיות - צריך להתחלק עם המוסד בפירות שווה בשווה".

כחוקר שינה, כשאתה חושב על עתיד האקדמיה בישראל, אתה ישן טוב בלילה?

"אני חצוי בנוגע לכך. מצד אחד, יש לנו מערכת אקדמית יוצאת מגדר הרגיל. מצד שני, אני לא חושב שהממשלה מעריכה נכון את מה שקורה בעולם. לדוגמה, צרפת משקיעה עכשיו מיליארדים באיגוד של עשרה מרכזים אוניברסיטאיים שיהפכו למובילים בתוך 5–10 שנים. כשזה יקרה, ישאלו אותנו למה הגענו למאייה השנייה בדירוג שנגחאי. וצרפת לא לבד. האוניברסיטאות בסעודיה מטפסות גם הן בדירוג. הן קונות חוקרים ומשקיעות סכומי עתק. גם האיראנים והטורקים במגמת עלייה, ואנחנו בסטגנציה. מהר מאוד אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בשולי הדרך. כבר היום אנחנו מסתכלים על סין, סינגפור, דרום קוריאה וטייוואן - שמשקיעות הון עתק באקדמיה - מלמטה.

"יש פער בין התרומה של מערכת ההשכלה הגבוהה לעוצמה של ישראל לאופן שבו מניחים שנסתדר. מי ייתן לי את 6.5 מיליון הדולרים למיקרוסקופ החדשני הבא? אז אם אתה שואל אותי איך השינה שלי, אני יכול לומר שהיא כמו של תינוק: ישן שעתיים, קם, בוכה קצת וחוזר לישון".