פיצוי בתמורה לנישול מהירושה? לא ברור אם זה חוקי
בית המשפט העליון פסק לאחרונה כי כאשר המוריש צד להסכם - הסעיף הוא ביטוי לחופש הציווי של המוריש, אלא שחוק הירושה קובע אחרת. יש צורך ליישב את הקונפליקט ולהתאים את החקיקה למציאות
תארו לכם את הסיטואציה הבאה: בעל דירה, שלו שני בנים, מתכנן כיצד להוריש את הנכס. במקרה אחד, בעל הנכס יוריש אותו לבן אחד, ובתמורה נותן לבנו האחר מיליון שקל בתמורה לביטול כל זכות בדירה ספציפית. אפשרות אחרת היא ששני האחים חותמים על הסכם ביניהם לפיו בתמורה לסכום של מיליון שקל אותם ישלם האח לאחיו היום, האח שקיבל כסף לא יהיה זכאי לקבל כל נכס מירושת האב. במקרה אחר, אחד הבנים חותם על הסכם במסגרתו הוא מתחייב למכור לאדם אחר דירה, שאותה הוא עתיד לקבל כחלק מירושתו של אביו לאחר פטירתו של אביו. בתמורה להתחייבות, הקונה משלם לו כבר עתה מיליון שקל.
המשותף לכל המקרים הוא שלא ברור אם הם תקפים. חוק הירושה קובע כי הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים, אך האם בכל זאת חלק מהם יכולים להתקיים?
בית המשפט העליון, בפסק הדין הראשון בו עסק בנושא, עוד לפני כ-40 שנים, פסק כי יש לעשות הבחנה בין "עסקה בירושה" לבין "עסקה בעיזבון". שופטי העליון קבעו כי האיסור הקבוע בחוק הירושה אינו מתייחס להסכם הנוגע לעיזבונו העתידי של מוריש אשר עודנו חי, ובוודאי איננו מתייחס להסכם בנוגע לנכס מסוים מתוך כלל העיזבון. לדעתם של שופטי העליון שכתבו את פסק הדין, האיסור חל על ניסיון להעביר יורש מירושתו או לעשות יורש מי שאינו יורש.
(אילוסטרציה) צילום: bigstock
הפרשנות של בית המשפט בעייתית. שכן, אם בית המשפט קובע שהסכם בין מוריש לבין יורש בו מדירים את היורש מירושתו מהווה הסכם אסור - מה ההבדל בין הסכם כזה לבין הסכם שבו בתמורה לכל חלקו של היורש בירושה משלמים ליורש סכום כסף ולמעשה מדירים אותו מהירושה?
אלא שגם בית המשפט העליון איננו חד משמעי בדעתו בנושא: בפסק דין אחר, מהתקופה האחרונה, קבע בית המשפט העליון כי כאשר המוריש צד להסכם יש להכשיר את ההסכם, ולא הכריע בשאלה מהו הדין כאשר ההסכם הינו בין היורשים בלבד או בין היורשים לצד ג' כאשר המוריש אינו חלק מההסכם.
ההסבר שנתן בית המשפט העליון להבחנה בין ההסכמים, הינה שכאשר המוריש צד להסכם - הסעיף הוא ביטוי לחופש הציווי של המוריש. מנגד, כאשר המוריש אינו צד להסכם- אין זה מוסרי וראוי שאנשים יערכו הסכם שביצועו תלוי במותו של אדם.
הקונפליקט בין הפסיקה לחקיקה בעניין הסכמי הירושה יוצר אי וודאות שמן הראוי היה שהמחוקק הישראלי ישים לבו אליה ויסדיר אותה באופן מפורש, כפי שנעשה הדבר במדינות שונות. בניגוד ללשונו המפורשת של החוק הפוסלת הסכמי ירושה, הפסיקה נוטה לפרש בצמצום את לשון החוק ולהכשיר הסכמים מסוג זה – ככל הנראה, מכיוון שהסכמים אלו הם כורח המציאות והכרחיים מסיבות כלכליות שונות.
הכותב הוא עו"ד שותף במשרד רוזנברג אברמוביץ שנלר ושות', המתמחה בניהול הון פרטי והעברות נכסים בין דוריות
