• תפריט
דעות

מטבע ועד קוקה קולה: הטייקון שלא רצה מטוס פרטי

מוזי ורטהיים שנפטר אתמול היה יזם, תעשיין וציוני. הוא לא היה חף מטעויות, אבל הוא שייך לדור ענקי התעשייה שהולכים ומתמעטים, שיש להם מניות יסוד בהפיכת ישראל למדינה המפותחת שהיא כיום

נעמה סיקולר 06:5501.09.16

בקיץ 2010 נודע לי שמוזי ורטהיים מינה לראשונה בתולדות "החברה המרכזית למשקאות קלים" דירקטוריון לקוקה קולה. התברר שורטהיים החליט בגיל 80 להעביר את המושכות לדור ההמשך וחיפשתי פרטים נוספים. כמעט כל אדם בקרבתו סירב לדבר איתי וגם בחברה עצמה סירבו לנדב פרטים.

 

לבסוף הגעתי למזכירתו האישית. בלשכה שלו כבר ידעו שאני עובדת על כתבה והבטיחו להעביר את המסר לורטהיים עצמו. זמן לאחר מכן קיבלתי טלפון בהול: "תוך כמה זמן את יכולה להגיע למשרדים?", נשאלתי. "מוזי ורטהיים רוצה לדבר איתך".

 

במשרדי החברה בבני ברק ורטהיים קיבל את פני בעצמו, שיחרר את מזכירתו והכניס אותי לחדרו שבקומה הרביעית. הוא התגאה באוסף השעונים שלו ("את רואה, אין לי מטוס פרטי או יאכטה, אף על פי שאולי יכולתי להרשות לעצמי. במקום זה אני אוסף שעונים"), לקח אותי לסיור בקומת ההנהלה ונעצר להסביר על כל תמונה: הציורים של אשתו חסיה, הפסיפס של בתו דרורית, התמונות מימיו בפלמ”ח וגם התמונות מסיורים שערך בשנות ה־70 במפעלי קוקה קולה בחו”ל.

 

אחרי זה דיברנו, למעלה מ־3 שעות. בלי יח"צנים ובלי אמירות "אוף דה רקורד", הוא ענה לי על כל שאלה, לציטוט. ורטהיים סיפר על ההחלטה המשותפת לו ולאשתו חסיה, שאפילו השתתפה בישיבת הדירקטוריון הראשונה של החברה, להעביר את השליטה בקוקה קולה לבנו דודי ואת האחזקות בתחום התקשורת לבת דרורית; הוא סיפר על יום הולדתו ה־80 שחגג כמה חודשים קודם לכן; על יחסיו עם הנשיא המיתולוגי של קוקה קולה רוני קוברובסקי; על תפיסת התגמול הנדיבה שלו ביחס למנהלים בכירים; על חילוקי הדעות המשפחתיים סביב רכישת טרה; על הכבוד וההערכה שהוא רוכש לאחיינו איש העסקים אבי ורטהיים שחווה קשיים עסקיים; וקצת על ימיו במוסד. הוא אפילו נתן לי, בתנאי שאחזיר, צילומים מן האלבום המשפחתי.

 

"כבר לפני עשרות שנים החלטתי שלא להכניס את הילדים מיידית לעסקים אלא לתת להם להתפתח, כל אחד בכיוונים שמתאימים לו", הוא אמר באותה שיחה. "בזמנו גם החלטתי שכאשר יגיע היום והם יירשו ממני את הבעלות בקוקה קולה, אקדים זאת בקירובם לעסק. אפילו קבעתי לעצמי מתי זה יקרה. לא הכשרתי אותם להיות מנהלים כי זה לא התפקיד שלהם בקוקה קולה. הם יהיו הבעלים, ודודי באופן טבעי יוביל את ההשקעה".

 

שאלתי אותו אם יום הולדת 80 הוא האירוע שנתן את האות להעברת השליטה, ומדוע בחר דווקא בבנו דודי להיות הגורם הדומיננטי בעסקים. "תיכננתי להעביר את השליטה עוד קודם לכן, אבל הביצוע הפורמלי של המהלך התעכב", סיפר. "אנחנו מדברים על הילדים שלי, אבל מי היה מאמין ששניהם היום מעל גיל 50. אני חושב שאם הייתי מציע לדרורית היא היתה מסרבת. דרורית ודודי הם אנשים שונים — דודי שונא חשיפה ודרורית אוהבת מאוד, דודי התקרב לצד הכלכלי של הפעילות שלי ודרורית הלכה יותר לצד האמנותי. דרורית מעורבת בעסקים, וגם אשתי חסיה, אבל כשיש שניים צריך לשים אחד ליד ההגה. באופן טבעי זה יהיה דודי".

 

שאלתי אותו על מחזור המכירות של קוקה קולה בישראל והאם נכון שהוא גבוה ממיליארד דולר. בנושא הזה הוא סירב להרחיב, אמר "מדובר במחזור גבוה” ועבר הלאה.

 

כשפגשתי את מוזי ורטהיים הוא עדיין היה דירקטור בבנק מזרחי־טפחות, עם כמעט 22% מהמניות. הוא אמנם התקשה מעט ללכת, אבל היה חד וחיוני. הוא סיפר לי על שעות ההכנה הרבות שהוא מקדיש לפני ישיבות דירקטוריון הבנק והראה לי את הפתקים הצהובים שהוא מכין לעצמו לקראת הישיבות האלה. שלוש שנים מאוחר יותר הוא העביר את השרביט ואת המניות גם בבנק מזרחי לבנו.

 

 

הגרסה של ורטהיים לאגדות על קוקה קולה

מוזי ורטהיים נולד ב־1930 בירושלים לבית דתי. בגיל 17 הוא התגייס לפלמ”ח, לאחר מכן למד במחזור הראשון של הפקולטה למשפטים בירושלים ושירת מספר שנים במוסד, בין היתר כמנהל תחנה בשוויץ ובאיטליה. עם שחרורו מהמוסד התחיל לעבוד בחברת התרופות אסיא (שלימים הפכה לטבע). הוא למד גם מנהל עסקים ולכן התקבל מלכתחילה למשרה בכירה יחסית וכיהן כמנהל כספים.

 

מי שקיבל את הזיכיון הראשון של קוקה קולה בישראל היה אייב (אברהם) פיינברג, פעיל בכיר בבונדס האמריקאי. את הקמתו וניהולו של המפעל הראשון בישראל, בשנת 1968, הוא הפקיד בידיו של עמי בראון, שהיה נציג משרד האוצר בלוס אנג’לס והקונסול הכללי של ישראל. בראון ביקש בזמנו מיו”ר טבע אלי הורביץ "להשאיל" לו את ורטהיים, ומינה אותו למנהל המכירות של קוקה קולה. לאורך השנים עבר ורטהיים ממעמד של שכיר בקוקה קולה למעמד של בעל מניות, עד שב־2001 כבר היו ברשותו 40% ממנה. עם מותו של פיינברג הוא רכש מניות מיורשיו בסכום המוערך ב־120 מיליון דולר.

 

האגדות מספרות שורטהיים שהתחיל כאמור כשכיר בקוקה קולה, ועשה לפיינברג סוג של השתלטות עוינת. כששאלתי אותו על כך הוא ביקש להעמיד את ההיסטוריה על דיוקה: "בניגוד למה שנהוג לחשוב”, אמר לי, "לא השתלטתי על קוקה קולה. לאורך שנים צברתי מניות באופציות ורכשתי מניות של שותפים בחברה שביקשו לפרוש — והכל ברצון חופשי בין קונה למוכר. כך הגעתי לאחזקה של 40%. פיינברג היה יהודי אמריקאי וציוני אמיתי, אלא שליורשים שלו לא היה קשר רגשי לישראל והם רצו למכור את המניות. אני רציתי לקנות, והעסקה נסגרה צ’יק צ’ק, בלי מאבקים ובלי בעיות. אם הם לא היו רוצים למכור לא הייתי היום בעל השליטה בקוקה קולה".

 

עם השנים התרחבה הפעילות של קוקה קולה ומנהלים שרכש בהם אמון, כמו רוני קוברובסקי ורמי שלו, הפכו לשותפי מיעוט שלו. לחברה המרכזית למשקאות קלים יש חברה בת שדרכה מתבצעות פעילות המשקאות האלכוהוליים, פעילות הזיכיון של קרלסברג ופעילות המיצים של פריגת, כאשר לחברה גם פעילות בינלאומית בתחום המשקאות. באמצע שנות ה־90 הרחיב ורטהיים את אחזקותיו גם בתחום התקשורת ורכש מניות בזכיינית ערוץ 2 קשת, במזרחי טפחות ובחברת הנדל"ן אלוני חץ.

 

 

 

הזכות להיות תעשיין

בשנים האחרונות יצא לי לכתוב כתבות פרידה לכמה מענקי התעשייה הישראלית שהלכו לעולמם: אלי הורביץ, גזי קפלן, דב לאוטמן ועכשיו גם מוזי ורטהיים.

 

הם צמחו והצליחו בישראל אחרת, כשלהיות תעשיין זו היתה זכות וכשלפרנס אלפי משפחות בישראל נחשב לציונות. כך, אלי הורביץ דאג להכניס לתקנון של חברת טבע סעיפים שישמרו על הישראליות שלה, למרות ההתרחבות המאסיבית בעולם; גזי קפלן ניסה להשריש באסם מסורת של הקפאת שכר הבכירים לטובת שיפור שכרם של העובדים החלשים; וכשדב לאוטמן נאלץ לסגור מפעלי טקסטיל בישראל בהיעדר כדאיות כלכלית — הוא בחר להעביר אותם לירדן ולמצרים כחלק מהתפיסה שעסקים מקדמים שלום. בכל אופן, לאוטמן התעקש להשאיר את ה”מוח” של דלתא בכרמיאל.

 

מוזי ורטהיים סיפר לי שהתלבט ממושכות ביחס לרכישת מחלבת טרה. ההתלבטות אפילו עוררה סערה משפחתית קטנה, שהיו שחשבו שמדובר בהימור מיותר. אבל הוא החליט ללכת על זה בכל זאת, למרות הספק ביחס ליכולת לייצר תחרות לשטראוס ובעיקר לתנובה. הוא התגאה בתוכנית להקים מפעל חדש של טרה ליד נתיבות.

 

הורוביץ, קפלן לאוטמן וורטהיים לא היו חפים מטעויות, הם הצליחו בתקופה שבה ישראל היתה מדינה אחרת. הכלכלה הישראלית היתה שונה ולמילה תחרות היה הקשר אחר לחלוטין. אבל הם היו יזמים, תעשיינים, ציוניים ובמציאות של היום אין עוד הרבה כמותם.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x