• תפריט
פנאי

"אשבות רעב אם צריך. זה החיים שלי"

הבימאית והשחקנית דליה שימקו מפגישה בהצגה החדשה שלה את שייקספיר עם סלולריים וסמי הזיה. בראיון היא מספרת על שברון הלב שלה שנתן השראה ליצירה ועל החשש שמירי רגב תפסיק לתקצב את מפעל חייה

מאיה נחום שחל 08:5010.04.16

דליה שימקו היא כבר מזמן לא "נועה בת 17", תמר מ"אחד משלנו" או הנערה המתבגרת מהפינה "על הברזלים" ב"זהו זה", אבל יש בה נעורים נצחיים שהגבילו אותה בקבלת תפקידים כשחקנית. "אף על פי שאני כבר בת 50 פלוס, לא קיבלתי אף פעם תפקידי אמהות, ואני חושבת שאם הייתי נשארת רק שחקנית לא הייתי שורדת כי לא יודעים ללהק אותי. יש בי משהו נערתי נצחי, אני לא מספיק אשכנזייה ולא מספיק מזרחית, לא דרמטית מאוד ולא קומית מאוד. הטייפקאסט שלי - הגיבורה הרומנטית הלוחמנית - חסר מאוד בקולנוע הישראלי בגילים שלי".

 

אבל כיאה לגיבורה רומנטית לוחמנית, שימקו לא נשארה נתונה לחסדיהם של בימאים ולגחמות הליהוק שלהם ועברה צד. לפני 13 שנה היא הקימה את אנסמבל אספמיה, שהעלה עד היום יותר מעשר הפקות, בהן עיבוד ל"חיי נישואים" של דוד פוגל ומופע תיאטרלי המבוסס על שירי יונה וולך. בימים אלה מעלה האנסמבל במחסן 2 בנמל יפו את מחזהו של שייקספיר "חלום ליל קיץ" בעיבוד מודרני של שימקו ומיטל חורי ובהשתתפות שחקני האנסמבל, בהם אסתי זקהיים, עודד מנסטר, תומר גלרון ואלחי לויט (12–13 באפריל). הקומדיה הקלאסית על אהבה אסורה, תשוקה אובססיבית ועולם מכושף וקסום קיבלה עיבוד עכשווי עם עולם הקרוע בין חברה דתית המקדשת ערכים ומנהגים עתיקים ובין עולם מערבי מודרני המשעבד את האדם לטכנולוגיה ופותר מצוקות נפשיות באמצעות סמים ותרופות.

 

מתוך "חלום ליל קיץ". "זו לא באמת קומדיה. הגברים מלאים בעצמם ומאבדים את הדברים הכי חשובים להם בגלל אגו" מתוך "חלום ליל קיץ". "זו לא באמת קומדיה. הגברים מלאים בעצמם ומאבדים את הדברים הכי חשובים להם בגלל אגו" צילום: אולג יספטפייב

 

 

"שייקספיר נותן לי את כל זה על מגש של כסף. הוא בנה חברה שעל פי חוקיה האבא רוצה להרוג את הבת כי היא לא מוכנה להתחתן עם מי שהוא רוצה, והדוכס ממתיק את הגלולה ואומר לה שאם היא תמרה את פי אביה, היא תמות או תישלח למנזר. איזו מן חברה זו?צריך לענות על השאלה הזו. אז בניתי חברה שהחוק הזה הגיוני בה והיער הוא המקום שבו כל הדברים האלה נעלמים וסמים תופסים את המקום הריק. הפתרון של שייקספיר לריק הזה זו אהבה. אדם שיודע ומסוגל לאהוב ולחיות באמת בתוך אהבה לא ירגיש ריק, כי יש משמעות לחייו".

 

שימקו החליטה להעלות את המחזה ממקום אישי וכואב: "חוויתי לפני שנה וחצי פרידה קשה אחרי 11 שנה, זו היתה אהבה גדולה אשר נגמרה בשיברון לב שהתקשיתי להתמודד איתו. שנים פנטזתי על המחזה הזה והרגשתי שדווקא מתוך הפצע והגעגוע לאהבה ומה שלמדתי עליה אני מגיעה אליו בשלה ונכונה".

 

"המחזה מדבר גם על פצעים, הדברים שהנשים עוברות והבגידה של הגברים בהן נוראית. זו לא באמת קומדיה, כי להגיד לאהוב שלך 'מה קרה? הבוקר אהבתני, בלילה עזבתני וכי אינני אותה הרמיה?' זה לא מצחיק. הגברים מלאים בעצמם ומאבדים את הדברים הכי חשובים להם בגלל אגו. אבל הסיבה המרכזית שבחרתי בו היא כי זה מחזה פרוע ואני אדם פרוע, הוא נותן את מנת הצחוק שמגיעה לקהל, אבל גם מעביר אותו טלטלות רגשיות, מלא פנטזיות. הוא גם לא מתחייב לז'אנר ואני אדם ששונא תגיות, תבניות וצורת חשיבה דוגמטית, זה ממית אותי".

 

שימקו בחרה לעבוד עם התרגום הישן של ט' כרמי במקום עם זה המודרני והנגיש של דורי פרנס. "אני מרגישה קצת רגשות אשם", היא צוחקת. "דורי הוא האהבה הראשונה שלי. למדנו יחד בתלמה ילין והרגשתי כמעט בגידה כלפיו, אבל במקרה הזה ההפקה התבשלה אצלי שנים בראש ועבדתי עם תלמידים שלי עם התרגום של כרמי, המזוהה מבחינתי עם המחזה והמצלול שלו. שנית, חלק מהאני מאמין של האנסמבל הוא להחזיר את העברית הגבוהה מתוך תפיסה שתיאטרון הוא מדיום פיוטי ולירי ותפקידו לשמר רוח וקסם שייחודיים לו, ושפה היא חלק מהקסם. בחרתי לשלב בין כרמי הארכאי המופלא לבין מקומות עכשוויים".

 

לקחת מהחלשים

 

מה שמטריד בעיקר את שימקו בימים אלה הוא גורל האנסמבל שלה בפרט והפרינג' בכלל לאור הקיצוצים הצפויים בהקצבות ממשרד התרבות. כיום היא מתוקצבת ב־250–300 אלף שקל בשנה, 90 אלף שקל מהם מוקצים לשכירת אולמות, ומשתכרת לא יותר מ־30 אלף שקל בשנה. היא מתפרנסת בקושי מללמד ולביים, והשחקנים והיוצרים עובדים כמעט בהתנדבות.

 

"אני כרגע בחרדה קיומית כי אני לא בטוחה שמירי רגב מבינה מה ההשלכות של ההחלטות שלה, היא מתייחסת באופן גורף לכל מי שיוצר במרכז כמישהו שאפשר לקחת ממנו. יכול להיות שיש לחלק את המשאבים אחרת, אבל הפרינג' זה מקום שהתחיל להתהוות בצורה רצינית בעיקר בעשר שנים האחרונות. רק כתוצאה מהלחץ של כמות היוצרים האיכותיים ומעניינים שהצטברו התחילו בכלל להגיע של תקציבים כלשהם'.

 

היא רוצה ואף ניסתה להיפגש עם השרה רגב אך ללא הצלחה, ומאמינה ששיח נשים הגיוני יכול להוביל לפתרון בעיות. "באמת ששמתי את יהבי עליה ואני חושבת שזה ביזיון לקטול ולקרוא בשמות לנבחרי ציבור שאמורים לעשות עבודה, אבל לקחת מחלשים בשביל לתת לחלשים זה לא מעשה 'רובין הודי'. הקמתי בעשר אצבעותיי לפני 13 שנה אנסמבל תיאטרון מפואר שעומד בסטנדרטים אמנותיים מול הצגות שמקבלות פי עשרה ויותר כספים מאיתנו, ואני רק מבקשת שיאפשרו לי להמשיך. חשבתי שהיא תבין שפריפריה זה לא רק איפה אתה גר, כי אם אתה נמצא בשולי העשייה אתה גם בפריפריה, וקיוויתי בתמימותי שהיא תעלה את הכסף לפרינג' גם בגלל שרוב הקבוצות מונהגות על ידי נשים והיא דיברה על העצמת נשים".

 

יכול להיות שתיאלצי לסגור את האנסמבל?

"אם ייקחו לנו 22% מהתקציב כמו שמוצע כרגע בתבחינים החדשים, אנחנו לא נשרוד. יש לנו חוב של 120 אלף שקל מהשנה שעברה, ואם לא נוכל לשלם אותו ולהמשיך לתת את המעט שאנחנו יכולים לאנשים, אני איאלץ לחשב מסלול מחדש כי אני לא מוכנה להאמין שאסגור. אני זועקת זעקה אמיתית, ואני אלחם על אספמיה עד טיפת דמי האחרונה כמו לביאה מטורפת ולא אתן לדבר הזה למות לפני שאני אדע שעשיתי הכל. אני אשבות רעב אם צריך, זה החיים שלי, אין לי מה להפסיד".

 

מזלזלים באמנים

 

נושא תקציב הפרינג', לתפיסתה, הוא רק אחד משאלה גדולה על קיומו של האמן העצמאי. "מה מקומו של האמן הבודד בחברה הישראלית? זה שיח שלא מתקיים פה, כי האמן מחויב לספק תרבות, אבל החברה לא חייבת לו כלום. זה שאנחנו עושים דברים יוצאי דופן לא מעניין אף אחד. עבדתי תשע שנים בחינם ומה שהשחקנים מקבלים היום זה בערך החזר הוצאות, וזה נראה לכולם סבבה. החברה סבורה שזה בסדר שמישהו כמו דוד אבידן נפטר בחוסר כל ובזוהמה. האמן מבחינת החברה הוא מישהו שחייב איזה חוב לחברה, לשעשע. וגם אחרי שעמלנו והוצאנו מוצר בנוי לתלפיות, תמיד ישלמו עלינו פחות כי נקודת המוצא היא שלא מגיעה לנו תמורה הולמת".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x