$
משפט

הראש הגדול של גרוסקופף

סירובו השבוע של השופט עופר גרוסקופף לאשר את הדיל שרקחו חברות הביטוח על גב הציבור אינו חריג ברזומה שלו. הפרופסור שנטש את האקדמיה כשהוא מצויד בידע כלכלי ובאג'נדה חברתית הגיע למחוזי בדיוק בשביל זה

משה גורלי 08:0821.10.15

העירנות שגילה השופט המחוזי עופר גרוסקופף שדחה השבוע הסדר פשרה בייצוגית שבו הצליחו חברות הביטוח לחמוק מפיצוי הולם על גבייה ביתר זיכתה אותו בתשומת לב תקשורתית רבה, אבל אין מדובר בחריג. אפשר לומר שבמקרה של השופט עופר גרוסקופף השם הולם את האדם. גרוסקופף בגרמנית הוא "ראש גדול", ופרופ' גרוסקופף עומד בכבוד בשם המחייב. הראש הגדול שלו בא לידי ביטוי בסדרה ארוכה של פסקי דין, למשל בהחלטתו לאשר את התביעה הנגזרת שבה קרע לגזרים את החלטת נוחי דנקנר ובכירי דסק"ש לרכוש את העיתון מעריב.

 

גרוסקופף הוא שילוב אופטימלי של משפט וכלכלה, של תיאוריה ומעשה, של מוח מבריק ומצפון חברתי. הראיה המכרעת לקונצנזוס ביחס ליכולותיו היא העובדה שנשיאת העליון בדימוס דורית ביניש תמכה במינויו לשופט ב־2009, אף שהיה מקורב לשנוא נפשה פרופ' דניאל פרידמן. ביניש, שנהגה להתנגד למקורבי יריביה, ידעה שאסור למערכת לוותר על תוספת הכוח האקדמית הזאת, שהחליט להמיר את מגדל השן בכס השיפוט.

בצבא שירת גרוסקופף כעתודאי בפרקליטות הצבאית וכיועץ משפטי לפרויקטי הדיור בצה"ל. לאחר מכן המריא לקריירה אקדמית מרשימה שכללה את המכללה למינהל, תואר שני בהרווארד ודוקטורט באוניברסיטת תל־אביב. בברנז'ה סבורים שאולם בבית משפט מחוזי לא יהיה התחנה האחרונה שלו, ובהנחה ששיקולים ענייניים ומקצועיים עדיין ישלטו בהחלטות על מינויים וקידומים, גרוסקופף יגיע לעליון.

 

השופט עופר גרוסקופף. בא חשבון עם משטר תאגידי רקוב השופט עופר גרוסקופף. בא חשבון עם משטר תאגידי רקוב צילום: אתר בתי המשפט

 

האקדמיה איבדה מוח מבריק

 

את הבחירה לנטוש את האקדמיה לטובת כהונת שופט נימק גרוסקופף במאמר שכתב ב"ספר דניאל" לכבודו של פרידמן, שאותו ערך עם דוקטורנטית של שר המשפטים לשעבר, פרופ' נילי כהן. גרוסקופף כפר ב"תועלת המוגבלת של העשייה האקדמית בתחום המשפט" וציין את ההשפעה של פרידמן בחיבור בין השניים, באמצעות "התובנה כי המשפט אינו מערכת אוטונומית של כללי התנהגות ראויים בעולם אידילי, אלא מוסד חברתי שיש להבינו ולהעריכו על רקע יחסי הגומלין שבינו לבין תנאי הקיום האנושי". ובמילים אחרות, גרוסקופף הלך לשיפוט כדי לגשר בין האקדמיה לחיים. האקדמיה איבדה מוח מבריק, והחברה הרוויחה שופט אמיץ. האומץ של גרוסקופף, למשל בתיקים כלכליים מורכבים, נובע מהעובדה הפשוטה שהוא בין השופטים היחידים שמבינים גם בכלכלה.

 

בפסיקתו של גרוסקופף בולטת אג'נדה חברתית, התייצבות לצד המיעוט והחלש. בעולם דיני החברות יש גישה שרואה בבעל מניות המיעוט "טרמפיסט" במושב האחורי של רכב שנוהגים בו בעלי השליטה, והם שאמורים להוביל ליעד. גרוסקופף קרוב לגישה ההפוכה, שרואה במיעוט בעל זכות קניינית ברכב, ו"ככזה, יש לו זכויות רחבות יותר, כמו לקבל יותר מידע ואף להשפיע על המסלול ועל אמצעי ההגעה ליעד", כמו שאמר פעם בהרצאה.

 

ולא רק נאה דרש, אלא גם נאה קיים כשהתייחס לסוגיה זו של "קיפוח המיעוט" בסכסוך המורכב שבין אמיר אדלר ואילן פדלון ובין בעל השליטה שי לבנת. נכון שלא היה מדובר שם בבעלי מניות מיעוט רגילים אלא בסוג של שותפי ניהול, ובכל זאת קבע גרוסקופף שנסיבות מסוימות יכולות להקים למיעוט "ציפיות לגיטימיות" להשתתף בניהול החברה למרות סכסוך עקוב מדם שהתגלע בינו ובין בעל השליטה.

 

לגרוסקופף, בהמשך לקו הזה, נטייה לאשר תביעות ייצוגיות ונגזרות. כך אישר תביעה נגזרת נגד נושאי משרה בפסיפיקה הציבורית, על אף הפטור הגורף שהוענק להם, לנוכח התרשלותם באישור עסקאות לרכישת שתי חלקות מקרקעין ברומניה. הוא אישר ייצוגית נגד פריגו, משווקת התרופה אלטרוקסין, על שלא יידעה את המשתמשים בצורך במעקב לאחר שינוי בנוסחה הכימית של התרופה. ייצוגית נוספת אושרה נגד פייפאל, בפסק דין בעל השלכות תקדימיות על יכולתם של ישראלים לתבוע חברות רב־לאומיות. גרוסקופף קבע שפעילות אינטרנטית אינה מקנה לתאגידי ענק "חסינות מפני התדיינות בבתי משפט בישראל ולפי הדין הישראלי. אם תאמר אחרת, צפויים אנו למצוא עצמנו במצב שבו זכויות הצרכן הישראלי יהיו להפקר. התפתחות מסוכנת שיש לגדוע בעודה באיבה".

 

ההחלטה של גרוסקופף בעניין מעריב־דסק"ש היא עליית מדרגה, לפחות רטורית. כתיבתו, שמתאפיינת במתינות עניינית, חרגה לאמירות קשות ונוקבות במיוחד. אולי משום שכבר צבר ביטחון מספיק כשופט, אולי כי מצא הזדמנות לבוא חשבון עם משטר תאגידי רקוב שנגלה לעיניו במלוא תפארתו.

 

אף אחד בדירקטוריון לא לחש 'המלך עירום'

 

דנקנר, בעל השליטה בדסק"ש, החליט לרכוש עיתון גוסס. לאחר דיון של כשעה וחצי אישר הדירקטוריון פה אחד עסקה שקברה כ־360 מיליון שקל. "האפשרות להפוך את מעריב לעסק רווחי נראתה כבר אז כחזיון אוטופי ושמא נאמר דמיוני", כתב השופט. "בנסיבות אלו נשאלת כמובן השאלה מהי ההצדקה שהוצגה לדירקטוריון. ובכן התשובה תימצא כך נדמה בסיפור של אנדרסן 'בגדי המלך החדשים': מעריב הוצגה כבגד הדרוש לקבוצה כדי למצוא חן בעיני לקוחותיה. למרבה הצער לא נמצא בדירקטוריון ילד שזעק או אפילו לחש 'המלך הוא עירום'". הוא אמנם נמנע מלקבוע מה היתה סיבת הרכישה האמיתית, אבל קעקע את ההסברים הקלושים שניתנו. המחסור המוחלט בהיגיון ששרר בהם הרתיח אותו כנראה והוא הגיע למסקנה שתיתכן כאן לא רק רשלנות פשוטה אלא התגייסות של דירקטורים למען מטרה פסולה של בעל השליטה — לרכוש עיתון ולגייסו לטובת האינטרסים העסקיים שלו.

 

השבוע הלך גרוסקופף צעד נוסף כשדחה את הפשרה בייצוגית נגד חברות הביטוח שרקחו שופטת העליון בדימוס טובה שטרסברג־כהן ופרופ' שרון חנס. 100 מיליון שקל הם הרבה כסף, אך לא די לטעמו, משום שמדובר ב־10% בלבד מהרווח המפוקפק שגבו חברות הביטוח, והסכום אינו הולם סיכוי של יותר מ־50% להצלחת התביעה. גרוסקופף גייס בודק מטעמו, פרופ' אייל זמיר, והגדיל הן את הסכום והן את ההרתעה הצרכנית.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x