• תפריט
משפט

"אין מדיניות אחידה בפסיקת הוצאות"

החזר הוצאות משפט נועד לרסן הגשת תביעות מיותרות, אך מחקר של הנהלת בתי המשפט מגלה שהוצאות נפסקות רק בשליש המהמקרים וגם אז הפסיקה אינה נצמדת להוצאות הריאליות. כך הפכו מומחים נחשבים למצרך משתלם

משה גורלי 08:0905.07.15

ענקית התעופה האמריקאית לוקהיד מרטין תקבל החזר הוצאות ושכר טרחה של 1.1 מיליון שקל, לפי פסיקתה של השופטת מיכל אגמון־גונן. האמריקאים נגררו כצד שלישי לסכסוך בינלאומי שבו תבעה חברת ראדום הישראלית את משרד ההגנה היווני על אי־מימוש עסקת נשק ביניהן. ההחלטה, שהתקבלה לפני שבועיים, אינה הראשונה בשנה האחרונה שבה נפסקו הוצאות ושכר טרחה של יותר ממיליון שקל. אלא שלא תמיד ברור אם מדובר בהוצאות שמשפות עלויות אמיתיות או בכאלה שמשמשות מעין עונש. מחקר חדש של הנהלת בתי המשפט ניסה לברר את העניין והגיע למסקנה שאין מדיניות מאחורי פסיקת ההוצאות. יש הנחיה שיפוטית שההוצאות צריכות להיות "סבירות וריאליות", וישנה "רוח המפקד", למשל של הנשיא היוצא אשר גרוניס, שלפיה אין לחסוך בהוצאות כשהתביעה או העתירה קנטרניות במיוחד. אלה גם אלה אינן מספקות נוסחה ברורה לפסיקת הוצאות.

 

במקרה של לוקהיד מרטין עסקה התביעה במערכות נשק שהטכנולוגיה לייצורן היתה בידי החברה האמריקאית, אלא שהמו"מ בינה לבין ראדום הישראלית לא הבשיל. לכן הגישה ראדום תביעת צד ג' נגד לוקהיד מרטין על הפרת התחייבות כלפיה. ענקית התעופה הצטיידה בעורכי הדין ניר קהת ויעל בארי מהמשרד הממוזג החדש של תדמור ושות' ויובל לוי ושות', ובפסק הדין נפסקו לזכותה הוצאות עתק.

 

השופטת אגמון־גונן ביקרה קשות את שרבובה של לוקהיד לסכסוך. היא קבעה שלא היה מקום להגשת התביעה נגדה. מה שהגדיל את ההוצאות היה העובדה שראדום טרפדה כל ניסיון לצמצם הבאת עדים. לכן, קבעה השופטת, "יש להורות על השבת הוצאותיה הריאליות של לוקהיד מרטין במלואן".

 

 

אגמון־גונן אפילו לא הקפידה על הצגת חשבון מדויק והסתפקה בטענת עו"ד קהת שיש לפסוק 6% מסכום התביעה, כמו בתיקים דומים שלוקהיד היתה מעורבת בהם בעבר. לשיטתה, הסכום משקף את "הצורך להתגונן מפני חזית רחבה הכוללת טענה לעבירות פליליות".

 

נדיר, אך לא תקדימי

 

מדובר בסכום נדיר בהחלט במקומותינו, אך בהחלט לא תקדימי. במרץ השנה רשמת המחוזי בתל אביב שלומית יעקובוביץ חייבה את יעל כבירי־שמיע ו־11 מחזיקי מניית אי.די.בי פתוח, שתביעתם באמצעות עו"ד יצחק אבירם, נדחתה בהוצאות של 1.2 מיליון שקל. עיקר הסכום הועבר למומחים, הפרופסורים אשר בלס וחיים בן שחר, שהכינו את חוות הדעת שביססה את ההגנה של החברה מפני התביעה.

 

השופט יגאל מרזל גיבש הנחיות לפסיקת הוצאות בעת כהונתו כרשם בעליון: "זכאי בעל דין להוצאות ריאליות שהוציא כנקודת מוצא, אולם שיעור זה - ככל שהוכח בדין - כפוף למגבלות של הכרחיות, סבירות ומידתיות לצד שיקולים נוספים". בין ריאליות לבין סבירות ומידתיות מתקיים מתח ואפילו תיתכן סתירה. המונח "ריאליות" מכוון למלוא הסכום שהוציאו התובע או הנתבע שזכו. לעומת זאת, המונח סבירות מפנה לשיקול הדעת של השופט.

 

ההבחנה הזאת מומשה במלואה בהוצאות שפסקה יעקובוביץ לאי.די.בי, כפי שמסביר פרקליטה עו"ד יוסי בנקל. שם הוא אומר, "נקבע למעשה הכלל שלפיו מותר ואפילו כדאי לנתבע לפנות למומחים הכי יקרים. אם יציב מטעמו את עורכי הדין הטובים ביותר, לא יקבל בחזרה את מלוא ההוצאה, אפילו אם זכה בתביעה. אבל אם יצטייד במומחים הכי יקרים, יש לו סיכוי לקבל את מלוא ההוצאה". כלומר, אי.די.בי קיבלה הוצאות ריאליות עבור חוות הדעת של בן שחר ובלס ורק הוצאות "סבירות" עבור שכר טרחתו של בנקל.

 

מיכל אגמון גונן מיכל אגמון גונן צילום: נמרוד גליקמן

 

ההיגיון הוא כזה: לא להטיל על המפסיד את יכולתו של המנצח עלויות שיהפכו אותו לממן של עורכי הדין היקרים ביותר. עם זאת, בהחלט ניתן להטיל עליו לממן את המומחים היקרים ביותר. "מדובר בהוצאות שאי.די.בי נדרשה לשאת בהן כדי להדוף תביעה מהותית של כ־680 מיליון שקל - דבר המצדיק את פנייתה למומחים מהשורה הראשונה בתחום", אומר בנקל, ומסביר למה הוא עצמו נאלץ להסתפק בהוצאות סבירות ולא ריאליות: "שכר טרחת עורכי הדין נקבע כאומדן של השופט ולא לפי מה ששולם בפועל. פעם תעריף הלשכה שימש סמן, היום נעזרים בכל מיני תבניות לחישוב כל בקשה, תביעה ומסמך. שופטים אחרים גוזרים את הסכום כחלק יחסי מהתוצאה, כלומר מהזכייה, והופכים אותו לסביר".

 

ומלבד חלוקה זו בין מומחים לעורכי דין מונה מרזל את השיקולים להטלת הוצאות: "יש לבחון אם היה צידוק בהגשת העתירה, אם לא הזדרז העותר בפנייה לבית המשפט ומיצה הליכים, אם היה שיהוי בהגשת העתירה ואם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד".

 

שני הסכומים בדוגמאות לעיל רחוקים שמים וארץ מהסכומים הממוצעים שנפסקים בפועל בבתי המשפט בישראל, שעלו בעבודה של מחלקת המחקר של הנהלת בתי המשפט, שערכו ד"ר קרן וינשל־מרגל ויפעת טרבולוס. המחקר התמקד בתיקים אזרחיים בלבד (לא בבג"ץ) ונועד לספק לראשונה תמונה אמפירית של המגמות המאפיינות את פסיקת ההוצאות בישראל. ההוצאות כוללות שכר טרחת עורכי דין, הוצאות על עדים ומומחים ואגרות. במסגרתו נערכו ניתוח כמותי של 2,000 תיקים אזרחיים, ראיונות עם 23 שופטי מחוזי ושלום ועם 122 עורכי דין.

 

תוצאות המחקר הוצגו בכנס אקדמי שנערך לאחרונה לרגל פרישתו של נשיא העליון אשר גרוניס. בעת כהונתו התמקד גרוניס בפסיקת הוצאות ככלי לריסון תביעות והליכי סרק. במחלקת המחקר טוענים שהוא לא יזם את המחקר, אבל בהחלט בירך עליו. ואלה עיקר הממצאים: בבתי משפט השלום הסכום הממוצע שנפסק כהוצאות הוא 5,607 שקל, ואילו במחוזיים מדובר ב־42,996 שקל. הסכום חושב כשקלול בין מקרים שבהם התובעים זוכים למקרים שבהם הנתבעים זוכים. נתון מעניין נוסף הוא שהוצאות נפסקות רק ב־31% מהתיקים; ב־69% מהתיקים הן לא נפסקות כלל.

 

זאת, בהינתן חמש קטגוריות לסיום תיקים. הוצאות נפסקות בעיקר בשתי קטגוריות: תיקים שמסתיימים בפסק דין מנומק ותיקים שמסתיימים בהיעדר הגנה. 16.6% מכלל התיקים מסתיימים בהיעדר הגנה וב־87% מהם נפסקות הוצאות. ב־18% מהתיקים ניתן פסק דין מנומק, וב־67% מהם נפסקות הוצאות.

 

שאר הקטגוריות ששיעור פסיקת ההוצאות בהן נמוך הן פשרה בתוקף של פסק דין, חוסר מעש ומשיכת התביעה על ידי התובע. אגב, נתח התיקים המסתיימים בפשרה הוא הגדול ביותר בקטגוריות הסגירה - 35.6%.

 

במחקר נעשה ניסיון לבדוק לא רק כמויות ומספרים, אלא גם סיבות ומדיניות. "הקשר החזק ביותר שמלמד על פסיקת הוצאות הוא סכום התביעה וסכום הזכייה - ככל שהם קרובים, תגדל היענות השופט לפסיקת הוצאות ריאליות וסבירות", אומרת ד"ר וינשל־מרגל. מלבד סכום הזכייה מתחשבים השופטים במספר הדיונים, מספר הבקשות, התצהירים, העדים וכמובן המומחים. לעומת זאת, וזה מפתיע, המחקר מצביע על היעדר הרתעה וסנקציות מצד השופטים ועל זלזול ובזבוז זמנו של בית המשפט בבקשות סרק, אי־התייצבות לדיונים ומחדלים שהביאו לדחיית דיונים.

 

אינדיקטור נוסף שלא משפיע, ובצדק, הוא פערי הכוחות בין חברות לאנשים פרטיים, שהרי להוצאות יש לא רק הממד המרתיע אלא גם הממד המנגיש - לא להרתיע תובעים "חלשים" מעימות עם חזקים. וזו הרי אחת משלוש התכליות שבבסיס הטלת ההוצאות: שיפוי והשבה קניינית, זכות גישה לערכאות והכוונת התנהגות הצדדים בעת ההליך.

 

בין בריטניה לארה"ב

 

תורת ההוצאות בישראל נעה בין הכלל האנגלי לאמריקאי. הכלל האנגלי הוא שהמפסיד משלם (loser pays rule) ואילו האמריקאים גורסים שכל צד נושא בהוצאותיו. "בפסקי דין מנומקים", מסכמת וינשל־מרגל, "אנו קרובים לכלל האנגלי; ביתר התיקים - לכלל האמריקאי. ועם זאת, ההוצאות רחוקות מלהיות ריאליות ויש מידה רבה של חוסר קוהרנטיות. המשקל המרכזי ניתן לבקשת הצד שזכה בתיק. השופטים צריכים להיות פעילים יותר ולהיצמד פחות למה שהצדדים מבקשים".

 

הוצאות משפט נידונות כיום גם ככלי בארגז הכלים למאבק בעומס בבתי המשפט. כפי שמראה המחקר, ההוצאות אינן כלי אפקטיבי ולא יהיו כאלה עד שתגובש מדיניות של הוצאות ריאליות. הדילמה הזו מודגמת במלוא עוזה בתחום התובענות הייצוגיות - הז'אנר המקומי הקרוב ביותר ברוחו ל"רודפי האמבולנסים" בארה"ב. מצד אחד, אין מחלוקת על הערך החברתי־צרכני במכשיר הזה, שנועד לחזק את האכיפה האזרחית נגד פירמות וקונצרנים. מצד שני, אין מחלוקת על הפיכתו לכלי בידי תובעים ועורכי דין להטלת אימה, גרימת נזקים וגזירת קופונים בפשרות, גם בתביעות סרק.

 

בעניין זה קרא רו"ח יזהר קנה, סגן נשיא לשכת רואי החשבון, לשרת המשפטים איילת שקד "לטפל בסחבת תחילה במקומות שבהם קל ופשוט. קביעת פיצויים משמעותיים והוצאות משפט הולמות של תובעים ייצוגיים ונגזרים תפחית באופן משמעותי את תביעות הסרק ואת העומסים על השופטים". לא ברור אם שקד היא הכתובת. ייתכן שפסק דין כמו של הרשמת יעקובוביץ בעניין אי.די.בי, הוא תמרור האזהרה האפקטיבי ביותר עבור התובעים: אם הנתבע יגייס את ההגנה הטובה ביותר, התובע ייאלץ לממן אותה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x