$
מוסף כלכליסט

אבי אמר: "הילדה שלי לא תהיה מגמגמת ולא מופרעת, היא תהיה ימנית"

השופטת בדימוס ורדה אלשיך: "כשהחלטתי ללמוד משפטים, הוריי ניסו לשכנע אותי אחרת ואמרו 'זה לא מקצוע, זה פטפוטים. רק מה שלומדים בטכניון נחשב'"

הוריי גניה ובנימין עלו מפולין ב־1935. אבי עלה בשל היותו ציוני ואמי בעקבות האהבה אליו. היא למדה משפטים, אבל רוב הזמן היתה עקרת בית, ושימשה כדמות המחבקת והאוהבת. אבי היה איש אשכולות, איש ההשכלה והידע. הוא דיבר תשע שפות, ולימד אותנו יהדות, אף שלא היינו משפחה דתית, בנימוק 'הילדים שלי יידעו מאיזה צד פותחים את הסידור, ואחר כך יעשו מה שהם רוצים'.

"הוא היה פטריארכלי מאוד. כשנולדתי הוא התאכזב, כי מבחינתו היה צריך חד־משמעית להיוולד בן. הראיתי לו שגם לבנות יש ערך סגולי. הייתי הפייבוריט שלו, וקניתי את הזכויות האלה בשל חוש ההומור שלי ומשום שלא פחדתי לענות לו ולהתחצף אליו. כשאמי הזכירה לו, 'אמרת שאם זו תהיה בת תזרוק אותה מהבית', הוא השיב: 'לא ידעתי שהיא תהיה כזאת'. פעם אחת ישבנו אל השולחן ובעטתי באחי בכוונה. כשהוא החזיר לי, התחלתי לבכות. אבא נתן לו סטירה, ואמא נתנה לי סטירה, כי היא ידעה בדיוק מי התחיל.

 

השופטת בדימוס ורדה אלשיך השופטת בדימוס ורדה אלשיך צילום: אבשלום שושני

 

"כשהייתי בכיתה א' אבא שלי גילה שאני שמאלית, וזה היה בשבילו סוף העולם. הוא הסביר לי שהרובה בצבא בנוי לשימוש ביד ימין ושהמלקחיים וכלי העבודה מותאמים לימנים, ולכן אני צריכה ללמוד לכתוב בימין. כשנאמר לו שלהכריח ילד לעשות דבר כזה יכול לגרום לו לגמגום או לפיגור, הוא אמר: 'הילדה שלי לא תהיה מפגרת, לא מגמגמת ולא מופרעת, היא תכתוב ביד ימין'. בכל פעם שהייתי שומעת את אבא מתקרב לחדרי, הייתי מעבירה את העט ליד ימין. מאז אני כותבת בשתי הידיים.

 

"את תחום המשפטים אהבתי מהרגע הראשון. כילדה קראתי ספרי בלשות, וברחתי מבית הספר לבתי משפט. הוריי ניסו לשכנע אותי ללמוד אדריכלות או רפואה, ואמרו: 'משפטים זה לא מקצוע, זה פטפוטים. רק מה שלומדים בטכניון נחשב'. תשע שנים לאחר שקיבלתי את רישיון עריכת הדין מוניתי לשופטת. הייתי השופטת הכי צעירה בארץ. אבא אמר על כך: 'הם לא מבינים מה הם עושים, אבל את כנראה שווה משהו'. זו היתה דרכו להגיד שבכל זאת עשיתי בחירה נכונה. הוא לא אהב להיות מובס.

 

אלשיך (בגיל 6) עם אחיה משה ואביה בנימין בבר המצווה של האח בביתם בתל אביב, 1951 אלשיך (בגיל 6) עם אחיה משה ואביה בנימין בבר המצווה של האח בביתם בתל אביב, 1951 צילום: רפרודוקציה: אוראל כהן

 

"שנתיים לפני כן נהרג אחי, משה, בתאונת דרכים שנגרמה בגלל כביש משובש. אמא אמרה 30 פעמים ביום 'אני בסדר', ומזה הבנתי שהיא לא בסדר. אבא אמר: 'הוא עבר את כל המלחמות, ובסוף מת מרוח על הכביש', ובמחי יד הפך לאדם כבוי. המינוי שלי לשופטת עודד אותו קצת. אמרתי לו 'בשבילי לא כדאי לך לחיות?', ידעתי שזה ינער אותו ויגרום לו להוכיח לי שזה לא נכון".  

בטל שלח
    לכל התגובות
    x