• תפריט
מוסף פסח 2014

נא להכיר: העובדים הרועדים

העובדים בישראל חשים שהאדמה עלולה בכל רגע להישמט מתחת לרגליהם. סקר מקיף של "כלכליסט", בשיתוף מכון המחקר מדגם ו־iPanel, חושף שהעלאות שכר הפכו לעניין נדיר, העבודה בבית בחינם היא כבר סטנדרט, וכך גם הוויתור על דרישת תנאים בסיסיים ועל זמן איכות עם הילדים

"אני עובד בעמילות מכס יותר מ־15 שנה ומאוד אוהב את העבודה שלי; אבל המשכורת שלי, 7,000 שקל ברוטו, לא משקפת את השעות הארוכות, את זה שאני כל כך הרבה שנים במקצוע, את ההשכלה שלי. יש לי תואר שני, אני עמיל מכס - הטופ של הטופ במקצוע - אבל זו רמת השכר בדרום, מה לעשות. עם משכורת כזאת קשה מאוד לפרנס משפחה. יוצא לי לעבוד 11 שעות בכל יום, אני מקדים באופן קבוע ומסיים מאוחר, ולא משלמים על השעות האלה, השכר גלובלי. אני חושש מאוד מפיטורים ומשתדל לא לקחת ימי חופש או להיראות לא מעוניין בעבודה, שלא יחליטו שהגיע הזמן להחליף אותי. המדיניות פה היא לדכא את העובדים, אבל לא במודע ולא מרוע. נותנים לך שכר התחלתי נמוך ושומרים עליו ככה כל השנים. לא אכפת להם שילכו אנשים מקצועיים, ובגלל זה יש פה כל הזמן תנועה ותחלופה. בכירים מביאים מבחוץ, אז ברור שלא יקדמו אותי. ומבחינת שכר, עובד איתי מישהו שמקבל אותו שכר כבר עשר שנים, אז ברור שאין ציפייה ואין סיכוי להעלאה. אם אבקש העלאה יסחבו אותי, 'נראה, נבדוק, כשיהיה'. ככה זה יתגלגל עד שאני אתייאש".

 

לכל הכתבות במוסף פסח של "כלכליסט", בנושא "עבודה אבודה", לחצו כאן

 

לאורך השיחה שלנו, ש' (49) נשמע כבוי, וכמוהו שאר האנשים שעמם שוחחתי לצורך הכתבה. הם קמים בבוקר וחובשים מסכה של שביעות רצון, כדי שבעבודה לא יחשדו שאינם מרוצים וישקלו לפטר אותם. בשנים האחרונות עולמם השתנה: הם עובדים שעות ארוכות, נדרשים לעמוד באותן המשימות כבעבר רק בפחות זמן כי החברה בצמצומים ואין שעות נוספות, או עושים את אותה העבודה בפחות כסף כי קיצצו לכולם בשכר. או שחבריהם פוטרו בסבב האחרון וכעת, בשכר מקוצץ, הם נאלצים לעשות עבודה של שניים, ועובדים שעות ארוכות גם על חשבון זמנם הפרטי. הם לא מצפים לקידום או העלאת שכר. כרגע הם שמחים שיש להם עבודה - מהבחינה הזאת, מצבם טוב משל אחרים.

 

כדי להבין כיצד השתנה שוק העבודה, ערכנו בסוף מרץ סקר בקרב 700 בני 65–25, מדגם מייצג של האוכלוסייה דוברת העברית בישראל. הסקר, בשיתוף מכון המחקרמדגם ו־ iPanel, משרטט שוק עבודה אכזרי, מייאש ונטול תקווה, שוק שבו עובד מרגיש כמו גלגל שניתן להחליף בכל רגע בגלגל רזרבי זול יותר.

 

81% מהאנשים מרוצים ממקום עבודתם ורבים אמרו שהם אוהבים אותו, אך מפה התמונה המצטיירת מהסקר רק מידרדרת. אמנם רוב הישראלים העובדים מחזיקים מעמד במקום העבודה במשך שנים (70% עובדים בו יותר משלוש שנים), מה שמעיד שכנראה מרוצים מהם, אך יותר ממחציתם (53%) לא קיבלו העלאה בשכר כבר יותר משלוש שנים. וככל שהגיל עולה, כך העלאת השכר האחרונה רחוקה יותר.

 

אם כן לא פלא שכ־60% מהעובדים מרגישים שהשכר שהם מקבלים לא הולם את הכישורים שלהם ואת ההשקעה שלהם בעבודה. ומדובר באנשים מכל המינים, הגילים, המקצועות, רמות ההשכלה ודרגות ההכנסה. זהו אולי הממצא החשוב ביותר בסקר, משום שהוא מגלם בתוכו רבים מחוליי שוק העבודה הנוכחי - עומס עבודה עצום, חוסר התאמה בין כישורים, השכלה וניסיון לתפקיד, ותגמול שאינו מספק.

 

פוחדים לבקש תנאים מהבוס פוחדים לבקש תנאים מהבוס צילום: שאטרסטוק

 

השכר שמקבלים הנשאלים בסקר שערכנו - וזהו דיווח סובייקטיבי שלהם - די דחוק: 40% מהם משתכרים עד 8,000 שקל לחודש, ו־19% משתכרים 11,000–8,000 שקל לחודש. עם עלויות המחיה הנוכחיות, זוהי הכנסה שלמשפחה קשה עד בלתי אפשרי לחיות ממנה.

 

השילוב הזה מכרסם משמעותית בתחושה שלפיה אם אתה עובד, יהיה בסדר. "הדבר הכי חשוב לעובדים הוא ביטחון כלכלי", אומר ד"ר איציק ספורטא, מומחה ליחסי עבודה בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל־אביב. "כמה בן אדם משתכר זה חשוב, אבל השאלה היא מה הוא יכול לעשות בכסף ואם הוא יכול לתכנן איתו את חייו. היכולת לתכנן לטווח ארוך עם המשאבים שלנו היא דבר שמעצים ומכבד אנשים. הם מוכנים לחיות בצמצום ולדעת שגם מחר יחיו באותו צמצום ולא ייפלו". אלא שבשנים האחרונות החשש מנפילה הולך ומתרחב. על פי הסקר, לא פחות מרבע מהעובדים הישראלים חוששים מפיטורים. כך נראית מדינה שעולם העבודה שלה תלוי, כל הזמן, על בלימה.

 

הרוב בקושי מפלסים את דרכם

 

האוכלוסייה הנחשקת לא גדולה: אלה גברים בני 44–35, עם השכלה אקדמית, שמשתכרים היטב ובטוחים יותר במקום העבודה שלהם. אבל סביבם ישנם הנשים, שמשתכרות פחות ונדרשות לוויתורים גדולים יותר; הצעירים (34–25), שמנסים לפלס את דרכם בעולם עבודה קשה, מוצף, שמציע משכורות נמוכות ויוצר אצלם תחושה עמוקה של ייאוש; והמבוגרים (64–55), שראו את שוק העבודה משתנה תוך כדי הקריירה שלהם, ומוצאים את עצמם רגע לפני הפנסיה נדחקים מיציבות של שכירים במשרה מלאה למשרה חלקית או להתחלה חדשה, קשה, כעצמאים. במילים אחרות, למעט גברים באמצע חייהם, נתוני הפתיחה של רוב העובדים קשים, והחשש לעתידם המקצועי גדול.

 

וזה נכון גם בצמרת. ב' מהצפון, למשל, הוא איש הייטק מנוסה, עם שכר של יותר מ־30 אלף שקל ברוטו, שאוהב את העבודה שלו ומתמסר לה במשך שעות ארוכות. אבל הוא בן 59, וביום שבו אנחנו משוחחים הוא מפוטר. "עודדו אותי לצאת לפנסיה מוקדמת", הוא זורק, בחיוך, את המונחים המכובסים של שוק העבודה. "משחררים אותי בגלל העלות שלי, שנגזרת מהוותק ומהידע. במחיר שלי הם מקבלים שניים־שלושה שסיימו עכשיו את הלימודים. אין ביטחון תעסוקתי בכלל".

 

 

מה תעשה הלאה? השוק יקלוט אותך?

"אין סיכוי, השוק קשה. אני הולך להשקיע סכום גדול בעסק עצמאי ומקווה שההשקעה תצליח. אבל אני לא דוגמה. אני עובד המון שעות, ישיבות לתוך הלילה מול חו"ל משני עד שישי, משועבד 24/7 תמורת סכום גלובלי גדול. הצעירים עובדים כמוני - ולא מתוגמלים כמוני. הם עובדים קשה מאוד, 16 שעות ביום, שישה ימים בשבוע, ולא מקבלים מספיק. גם הילדים שלי ככה: הם מהנדסים והנדסאים שעובדים, בנות הזוג שלהם עובדות, אבל הם לא מקבלים שכר שאיתו אפשר לקיים איתו משפחה, לשלם שכר דירה, ואין להם ביטחון תעסוקתי בכלל. הם לא מחזיקים מעמד בלי עזרה של ההורים, וזו אחת הסיבות שאני ממשיך לעבוד - כדי שהם יחזיקו את הראש מעל המים ולא ייגררו להלוואות".

 

ד"ר טלי רגב, כלכלנית עבודה מבית הספר לכלכלה במרכז הבינתחומי ולשעבר חברה בוועדת טרכטנברג, מדגישה את הנקודה הזאת: חוסר הביטחון התעסוקתי לא נשען רק על כך שהשכר הנוכחי אינו הולם את העבודה, אלא גם על כך ש"המשכורת נתפסת כלא מספיקה בשל יוקר המחיה. כולם מרגישים אותו דבר: שהשכר שלהם לא מספיק למה שהם רוצים לקנות".

 

מהצד השני של הסקאלה, מול ב' שנדחק ל"פנסיה מוקדמת" כי הוא יקר מדי, נמצאים אנשים כמו ל'. הוא בן 28 מהצפון, עורך דין חדור מוטיבציה בעבודה הראשונה שלו לאחר ההתמחות. הוא משקיע בה 55 שעות בשבוע, כמו משרה ושליש, תמורת מחיר מבצע של 6,500 שקל ברוטו. "כיוון שאני חדש אין לי ביטחון בעבודה ואני מפחד מפיטורים. אם לא כל כך מרוצים מאיך שביצעתי משימה, אני מפחד שאם ימשיכו להיות לא מרוצים לא יעסיקו אותי. אין תחושה של קביעות או של ביטחון, וזה משפיע על דברים. אם אקנה דירה אני רוצה לדעת שאוכל לעמוד בהתחייבות לשלם משכנתא בכל חודש, וכרגע זה לא קורה".

 

ד"ר איציק ספורטא: "זה מטורף ש־18% מהאנשים, בשביל לשרוד, צריכים לעבוד ביותר ממשרה אחת. למה זה צריך לקרות במדינה כל כך עשירה כמו ישראל?" ד"ר איציק ספורטא: "זה מטורף ש־18% מהאנשים, בשביל לשרוד, צריכים לעבוד ביותר ממשרה אחת. למה זה צריך לקרות במדינה כל כך עשירה כמו ישראל?" צילום: אוראל כהן

 

מזדהים יותר מדי עם המעסיק

 

ג', בן 41, עוסק בתחום ההדרכה. הוא ואשתו עובדים שעות ארוכות, על חשבון הילדים ותמורת שכר לא הולם, והמירוץ הזה משאיר אותו כועס מאוד. "אני לא רואה מספיק את הילדים, ואני חי את התסכול הזה יום־יום", הוא אומר. "אני מרגיש שהשכר לא משקף את הניסיון, ההשקעה והשעות, ויש לי ביקורת על המעסיקים שלי, אבל אני גם יודע שהם נלחמים לזכות במכרזים ומורידים מחירים, ואז אין להם איך לשלם את מה שמגיע".

 

ההבנה הנדיבה שלו לקשיים של מעסיקיו, כמו גם החשש מפיטורים, מונעים מג' לבקש את העלאת השכר שהוא חושב שמגיעה לו. "כשאפשר אני מנסה לשפר דברים - אי אפשר להעלות שכר, אבל אולי כן להגדיל את ימי החופש, שהמספר שלהם בארץ הזוי. עברה לי בראש המחשבה להחליף מקצוע, אבל לא סתם אני כל כך הרבה שנים בתחום, אני מאוד אוהב את העבודה שלי".

 

התפיסה הזאת, של הזדהות עם המעסיקים, עבדה פעם בשני הכיוונים. עובדים קיבלו תנאים טובים והטבות שונות ופיתחו תחושת שייכות, נאמנות ומחויבות למקום העבודה. היום מה שנשאר הוא בעיקר ההבנה לקשיים של מקום העבודה - כלומר העובדים מתאמצים להבין את המעסיק, והמעסיק מתקשה להתאמץ בשבילם. את ספורטא זה מרגיז. "מי אמר שהמטרה של חברה היא למקסם את הרווח של בעלי המניות שלה?", הוא שואל. "מתייחסים לזה כאל אמת שכתובה בנספח של עשרת הדיברות, אבל הרעיון הזה חדש יחסית. בארצות הברית עד שנות החמישים של המאה ה־20 מנהלים ראו את עצמם אחראים למחזיקי העניין (Stakeholders), כלומר מי שתפקידם לדאוג לעובדים, ללקוחות, לעיר וגם לבעלי המניות. אבל ברגע שקיבלנו את התפיסה שלפיה המטרה היא מקסום רווח לבעלי המניות, קיבלנו דברים שאנחנו לא צריכים לקבל, כמו שרירות לב של מעסיקים ומשכורות עתק של מנהלים שאינן קשורות לביצועים. אנשים צריכים להבין שמה שסיפרו להם הוא לא הכל, ושמה שקורה אינו מחויב המציאות".

 

לא בטוח שההבנה הזאת תשחרר מהפחד. בשוק שבו קשה למצוא עבודה, אימת הפיטורים משתקת. שליש מהעובדים שהשתתפו בסקר סיפרו כי בגלל החשש לאבד את מקום העבודה הם נמנעים מלבקש העלאת שכר, קרן השתלמות או הטבות נוספות שלדעתם מגיעות להם, או שהם מבקשים הרבה פחות משהיו רוצים. כמעט חמישית הודו שהם גם חוששים לנצל ימי חופש או מחלה. מרביתם אינם צופים קידום או העלאת שכר בשנה הקרובה (66% ו־61% בהתאמה). וזה לא רק מקום העבודה שמייאש אותם, זה לעתים קרובות בא עם ייאוש מהמקצוע כולו. 40% אמרו שהם שוקלים ברצינות להחליף מקצוע כדי לשפר את הכנסתם; רובם, אגב, בני פחות מ־44. הם מאמינים שעוד יש להם סיכוי לתקווה.

 

 

עבודות כפייה, גרסת המאה ה־21

 

אחד השינויים המשמעותיים שחלו בשנים האחרונות במעמד הביניים הוא שכבר לא ברור אם אנחנו חיים כדי לעבוד או עובדים כדי לחיות. 18% מהישראלים עובדים בשתי משרות כדי להשלים הכנסה - כלומר כמעט אחד מכל חמישה מבוגרים נאלץ להקדיש את זמנו הפנוי לעבודה נוספת, במשך 10.7 שעות בשבוע בממוצע. השעות האלה מכניסות למרביתם תוספת שכר צנועה של עד 2,000 שקל לחודש. "זה מטורף ש־18% מהאנשים, בשביל לשרוד, צריכים לעבוד ביותר ממשרה אחת", אומר ספורטא. "ואז הם ירוויחו 10,000 שקל נטו למשפחה עם שני ילדים, שרשמית זה לא עוני, אבל מעשית כן. למה זה צריך לקרות במדינה כל כך עשירה כמו ישראל?".

 

גם מי שמצליחים להסתדר עם משרה אחת עובדים בממוצע 43.1 שעות בשבוע, מעט יותר ממשרה מלאה, כשהרוב (66%) עובדים בנוסף בערב ובסופי השבוע, אחרי שעות המשרד, על חשבון זמנם הפרטי. העבודה הנוספת הזאת מסתכמת בעוד 6.5 שעות בשבוע, כלומר עוד 15% משרה שהעובדים תורמים. תורמים - מפני שרובם המוחץ (86%) אינם מקבלים תשלום על השעות האלה או על שעות נוספות אחרות.

 

את המחיר משלמים העובדים עצמם, וגם בני המשפחה שלהם. בקרב בני 44–25, כלומר גברים ונשים שהם הורים לילדים צעירים, 43% מרגישים שהעבודה שלהם גוזלת מהם כל כך הרבה זמן ואנרגיה, שהיא פוגעת ביכולתם לבלות עם ילדיהם. ק', למשל, פנויה לדבר איתי באמצע יום עבודה רק כי אתמול כל כך מיהרה לצאת מהעבודה ולהגיע לילדים, שהיא נפלה ושברה את הרגל. עכשיו היא בבית, בכמה ימי מחלה, ועושה חשבון נפש קטן. היא בת 35, עובדת בצד הנדיב של ההייטק, לפני כשנתיים קיבלה העלאת שכר, וכעת היא מרוויחה כמעט 20 אלף שקל ברוטו - שכר שלדעתה הולם את עבודתה. את כל ההטבות שרצתה ביקשה וקיבלה ("זה בסטנדרט").

 

אבל בסתר לבה היא מקווה שיפטרו אותה. "אני אוהבת את העבודה שלי, אבל זה כלוב של זהב", היא אומרת. "כל עוד אני יכולה אני ממשיכה, וזה מקום מקסים וכיפי, אבל אלה גם השנים הכי יפות של הילדים שלי (שלושתם בני פחות מחמש), והם גדלים עם המטפלת במקום איתי. על ימי חופש אין מה לדבר - אולי לא עושים לי פרצופים, אבל אני רוצה להוכיח את עצמי ואני יודעת למה מצפים ממני. גם עכשיו, כשאני בבית, יגידו לי, 'תרגישי טוב וקחי כמה זמן שאת צריכה', אבל אני יודעת מה הם חושבים".

 

ספורטא מתייחס לדברים האלה, ולנתוני הסקר באופן כללי, כ"כמעט עבודות כפייה במאה ה־21". "זו רק עבודה. היא חשובה, משמעותית, אבל לא צריך לעבוד 20 שעות ביממה. זה בסדר לעבוד, אבל אני רוצה שאנשים שעובדים 8-7 שעות עבודה ביום יוכלו לחיות בכבוד. אם הם רוצים יותר, רוצים להתאמץ יותר, בסדר. אבל שלא יהיו חייבים לעבוד כל כך הרבה וישקיעו את חייהם רק בזה. לא צריך לעבוד כל הזמן. ברגע שאנשים עובדים כל כך הרבה מהפחד שלא יהיו להם דברים בסיסיים, מבחינתי נכשלנו כישלון חרוץ".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x