קקי זה לא משחק
"אם לא נשנה את הדרך שבה אנחנו חושבים על חרא, ייחרץ גורלנו לחיות בתוכו", מזהיר בראיון בוטה למוסף כלכליסט ד"ר דיוויד וולטנר־טייבס, שעשה קריירה מחקר ההיבטים ההיסטוריים, הסביבתיים והתרבותיים של הצואה, ואינו בוחל במילים כדי לתאר את הבעיות שהיא מציבה בפני העולם המודרני
לא מדברים על קקי. הוא מלוכלך, מלא מחלות, מושך זבובים, מסריח. את הדבר הזה שלא מדברים עליו אנחנו עושים מאחורי דלת סגורה, ואז מורידים את המים ולא מקדישים מחשבה שנייה לשאלה מה קורה למוצקים שהדחנו מחוץ לטווח הראייה וההרחה שלנו. אבל ד"ר דיוויד וולטנר־טייבס (Waltner-Toews) עשה קריירה מהתחקות אחר הדרך שעושה הצואה שלנו אחרי שהיא עוזבת את גופנו.
וולטנר־טייבס, וטרינר ואפידמיולוג קנדי, הוא מומחה למחלות שנגרמות מזיהומי מזון ומים, שתמיד קשורים איכשהו - אין דרך אחרת לומר זאת - להפרשות של אנשים וחיות. "תמיד יש שם את הסיפור החבוי של הצואה, אז החלטתי לבדוק את זה, וזה היה מעניין אז המשכתי. לא התייחסתי לזה כבדיחה, אבל קקי מעולם לא היה המוקד של הקריירה שלי", הוא אומר בראיון שאנחנו עורכים באמצעות סקייפ, ופניו הצוחקות ממלאות את מסך המחשב שלי. תוצאת המחקר שלו היא הספר "מוצא הצואה" ("The Origin of Feces") שיצא לאור לפני חודשיים, והפך את וולטנר־טייבס לאיש שאומר "קקי" בקול רם, ולכן למרואיין מחוזר בכל העיתונים שנבוכים לומר זאת בעצמם.
נראה שהוא מחבב את הסטטוס הזה, של איש הקקי. "לכתוב ספר על חרא (וולטנר־טייבס משתמש כאן במילה האנגלית “shit”) לא היה אחת משאיפות חיי", הוא אומר, ולשנינו ברור שהוא יודע כמה בוטה המשפט. "אבל הוא עורר תגובות יותר מכל דבר אחר שכתבתי. כתבתי שירה וסיפורת, וספרים על אפידמיולוגיה, כמובן, והספר הזה יותר מכולם הצית את דמיונם של אנשים. כולם פונים אליי - מגזינים לבריאות גברים, נשיונל ג'יאוגרפיק, תוכניות מדע, מגזיני אופנה של נשים".
וולטנר־טייבס. “אנחנו צריכים להיות יצירתיים במציאת דרכים לניהול הפסולת של אנשים וחיות”
מה הקשר בין מגזינים לאופנה לתחום המחקר הזה?
"כנראה הם ראו את הסרט 'מסיבת רווקות' או משהו", הוא צוחק, ומתכוון לאחת מסצנות הקאלט של הסרט, שבו בעקבות הרעלת מזון השושבינות והכלה משלשלות את עצמן לדעת. השיחה איתו (כמו הספר כולו) מתובלת במשחקי מילים ואמרות על הנושא. למשל בסוף השיחה שלנו הוא אומר, "את יכולה להבין שאני נרגש מהספר. אבל אל תזמיני אותי לארוחת ערב, אני אדבר בלי סוף על חרא".
השעשוע הילדותי עם מילים לא מכובסות משמש את וולטנר־טייבס (65) רבות. בספר יש המון אנקדוטות ועובדות מפתיעות ומעניינות, אולם בשורה התחתונה זה אינו ספר בדיחות על קקי. זהו ספר היסטורי ומדעי המתאר את הדרך שבה הצפנו את עצמנו בצואה וכך הבאנו על עצמנו מחלות, פגענו במערכת האקולוגית, זיהמנו את מקורות המים והכחדנו חיות. "צואה היא חומר שיש בו סיכונים, אבל יש בו גם דברים חיוביים", הוא אומר, "אנחנו נוטים לטאטא את זה מתחת לשטיח, לא לדבר על זה ולא לחשוב על זה, אולם הצואה חיונית לחיים על כדור הארץ, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתייחס אליה כפסולת".
האנושות עוברת לערים, הצואה הופכת מנכס לנטל
כשמתגברים על תחושת ההפתעה והקבס, הטיעון של וולטנר־טייבס הגיוני. עד העיור המאסיבי במאה ה־19 אנשים והחיות שלהם לא חיו באופן מרוכז אלא התפזרו על פני שטח גדול, וכשהיו צריכים להתפנות הם פשוט התרחקו ממקום המגורים שלהם, מצאו שיח נחמד ועשו מה שעשו. בטבע, בעזרתן של בקטריות, הצואה עברה תהליך של פירוק, נספגה באדמה, והזינה את הצמחייה של אותו אזור.
תהליך המיחזור הזה אפשר את החיים בטבע. האדם אוכל, מוציא את השאריות שלא עיכל, והן מזינות ומגדלות את הארוחה הבאה שלו. אצל חיות זה אפילו יותר מורכב מפני שהן מפיצות את הצואה (שלהן או של חיות אחרות שהן אוכלות) - וכך תורמות להפצת חומרי הדישון באזורים נרחבים יותר. למשל היפופוטם שעושה את צרכיו על שפת המים מאפשר לחומרים הטובים בקקי שלו להזין את הדגים שבתוך המים, ולהישטף עם הזרם כדי להזין צמחי מים. ציפורים שמנקרות בצואת חיות מפיצות את החומרים המזינים שבהם באזורים נוספים, שם הם הופכים לדשן של צמחים.
מה יש בקקי שהוא כל כך מזין? תאי מעיים ששופשפו על ידי המזון שעבר שם, תאים שהתאבדו במסגרת התחדשות התאים בגוף, שאריות מזון שהגוף לא צריך, רעלנים, פסולת של הגוף, בקטריות שעזרו לגוף בתהליך העיכול ובהתגוננות מפני בקטריות שעלולות לגרום למחלות ופיתחו את המערכת החיסונית שלנו. במונחי הרכב כימי, צואת חיות ואנשים מכילה בעיקר חנקן, זרחן ומים. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות, הבקר בעולם מייצר 135 מיליון טונות חנקן ועוד 58 מיליון טונות זרחן לשנה. בבריטניה חישבו לפני כעשור שצואת העופות במדינה מייצרת 100 אלף טונות חנקן, 40 אלף טונות זרחן ועוד 50 אלף טונות אשלגן מדי שנה, שווה ערך לכ־80 מיליון דולר.
למעשה הצואה כל כך מזינה, שהיא היתה סיבה למלחמות. בראשית המאה ה־19 האירופים גילו את מה שבדרום אמריקה ידעו כבר כאלף שנה, שלשלשת ציפורים ועטלפים היא דשן מצוין. זו של הציפורים בפרו ובצ'ילה נחשבה למשובחת במיוחד, מפני שלא יורד בהן גשם שמדלל ומסנן את הלשלשת. בשנים 1865–1866 ספרד נלחמה בצ'ילה ובפרו על גישה לזהב החום הזה. עשור קודם הקונגרס האמריקאי העביר את "חוק אי הלשלשת" (Guano Island Act) שאפשר לאמריקאים להכריז כי איים עשירים בלשלשת, נטולי שם או אוכלוסייה, שייכים לארצות הברית. החוק הופעל על יותר מ־50 איים.
הרכבת השבדית “אמנדה” הנוסעת על קו בן 120 ק”מ באמצעות דלק שמופק מצואה
גם צואת אנשים שימשה אלפי שנים לדישון. לסינים וליפנים יש היסטוריה של איסוף ושיווק מרבית הצואה האנושית שלהם, המכונה "אדמת לילה", לצורך דישון. החקלאים היפנים, למשל, נהגו להניח דליים על הדרכים בשולי השדות שלהם, ולבקש מהנוסעים להשתמש בהם לעשיית צרכיהם. במאה ה־17 העיר אדו (לימים טוקיו) שלחה ספינות מלאות ירקות ומוצרי חווה לאוסקה, תמורת "אדמת לילה" שהזינה את התוצרת שלהם.
ההתפתחות האינטנסיבית של חקלאות האורז במאה ה־19 גרמה לכך שבעלי הצואה רצו כסף תמורתה, לא ירקות. למעשה, מחירה נעשה כל כך גבוה עד שגניבת צואה אנושית היתה לפשע שעונשו כליאה, וחקלאים עניים לא יכלו להרשות לעצמם לקנות אותה כדשן. לפי אחד החוקרים שוולטנר־טייבס מצטט, לפחות 50% מהפסולת האנושית ביפן עדיין משמשת לדישון.
המיחזור הזה של צואה, שנתפס כהגיוני במשך אלפי שנים, נפסק בעשורים הראשונים של המאה ה־20 מסיבות רבות. ראשית, אנשים עברו במסות לערים, שם כבר לא יכלו למצוא שיח שבו יוכלו להתפנות. אם בעבר הם התרחקו מהבית כדי לעשות קקי, עכשיו הם עשו קקי בבית ואז התאמצו להרחיק אותו מהם, בעזרת שירותי ההדחה ומערכות הביוב העירוניות.
המערכות הראשונות התבססו על צנרת לניקוז מי גשמים, שהתקשתה לעמוד בכמות הפסולת שנוקזה אליה, ופלטה את הצואה בנחלים, בסמוך למקומות שמהם נשאבו מים לשתייה. המים הזדהמו וגרמו למחלות קטלניות כמו כולרה, שמקורן בקקי. כך קרה בלונדון, ב־1850, אז נהר התמזה קיבל את הכינוי "הסירחון הגדול", לאחר שיותר מ־250 אלף טונות של צואה נשפכו לתוכו. המים המזוהמים בצואה אנושית גרמו למקרים רבים של כולרה, ואז החל גם שינוי תרבותי: אחרי אלפי שנים שבהן אנשים העריכו את סגולות הצואה, היא קיבלה את המוניטין הגרוע שלה כמלכלכת, מזיקה וגורמת למחלות.
בעידן התיעוש גם צואת חיות כבר אינה ידידותית לסביבה
לצד האורבניזציה הגוברת, עבר גם משק החי תהליך מואץ של תיעוש, וכיום גם חיות מרוכזות בחוות תעשייתיות גדולות, שמגדלות לעתים מאות אלפי ראשי בקר, ומשנעות מדי יום עשרות משאיות עמוסות בפסולת שלהן לפינה מרוחקת כדי להיפטר מהעול המסריח הזה. הנזק כפול: מצד אחד, הטבע אינו מסוגל להתמודד עם עומס כזה של צואה במקום אחד, שגורם לזיהום, ומצד שני הוא אינו מסוגל להפיק ממנו את הפונקציות האיכותיות שלו.
אסור גם לשכוח שהיום יש יותר מאיתנו, ומהצואה שלנו, מאי פעם. בשנת 10,000 לפני הספירה היו על כדור הארץ כמיליון אנשים שייצרו כ־55 מיליון ק”ג בשנה צואה אנושית בערימות קטנות. ב־2013 חיים יותר מ־7 מיליארד איש שמייצרים 400 מיליון טונות בשנה. בספרו הוא ממחיש את הכמות באופן ויזואלי לא מאוד נעים כ"בערך משקלם של 80 מיליון פילים מלאים בחרא". בנוסף חיים איתנו כ־1.4 מיליארד ראשי בקר, 19 מיליארד עופות, מיליארד חזירים ו־1.8 מיליארד כבשים ועזים, שייצרו 14.1 מיליארד טונות צואה ב־2010. המשוואה הזאת לא כוללת כלבים, חתולים, עכברים וחיות אחרות, והיא מצדיקה את הטענה של וולטנר־טייבס, ש"לא צריך מחקר מדעי בינלאומי כדי לומר לנו שיש היום הרבה יותר חרא בעולם מאי פעם".
חקלאי קובני בוחן את מתקן הביו־דייג’סטר בחוות החזירים שלו. המתקן מייצר גז בישול מצואת החזירים צילום: רויטרס
פרקטיקות אנושיות אחרות פגעו גם הן בתהליך מיחזור הצואה. למשל המסחר הגלובלי במזון. כשאוסטרליה מייצאת 25 אלף טונות של בשר כבש ויותר ממיליון כבשים חיות לסעודיה מדי שנה, היא גורעת מהמערכת האקולוגית שלה את כל הצואה שלהן והתועלת שלה, ומכניסה למערכת האקולוגית של סעודיה חומרים חדשים, שיוצאים בצואת הכבשים, ואינם מתאימים לה. "כמויות אדירות של חומרים מזינים כמו פחמן, חנקן, חמצן, מימן, זרחן, מים וכימיקלים אחרים נלקחים ממערכות אקולוגיות מסוימות, נשלחים למקום אחר בעולם, ומוזרקים למערכות אקולוגיות אחרות כצואת חיות ואנשים", כותב וולטר־טייבס. "זה גורם בעיות בריאות, דישון יתר של האדמה וזיהום מים, וזה נגמר במדבריות, בג'ונגלים ובאגמים מתים". זו גם הסיבה לכך שדווקא בעשרות השנים האחרונות צצו מחלות זיהומיות ישנות שקשורות בזיהומי צואה, כמו אי.קולי, וגם חדשות. "דרך המסחר הגלובלי יצרנו מעברים חדשים בין מקורות זיהום לאוכלוסיות שבעבר לא נחשפו אליהן, והגברנו את הסיכוי למגע בין מחלות ואנשים פגיעים.
"העולם שבו אנחנו חיים הוא לא רק אוסף עצים, פרות וציפורים שמייצרים חרא, אלא מערכת אקולוגית. שום דבר אינו מבוזבז. אין קקי מיותר. יש דגים שאוכלים פירות שנושרים לתוך המים, נושאים את זרעי הפירות למקומות חדשים ושם מחרבנים אותם. מה יקרה לפירות העץ אם אנשים יאכלו את כל הדגים שמובילים את הזרעים? מי יעשה את העבודה האקולוגית של הדג? דור מעכשיו, האם יהיו לאנשים ולדגים פירות לאכול? מה שטוב לזן מסוים של חיות, כמונו, לא בהכרח טוב למערכת האקולוגית, שאמורה לאפשר את הגרסאות העתידיות שלנו".
מה האופציות שלנו? אני לא רואה תסריט שבו ההשלכות על מצב הקקי העולמי יהיו חלק מקבלת ההחלטות של אנשים.
"כשמתחילים לדבר על זה אנשים אומרים לי 'אתה רוצה להחזיר אותנו למאה ה־18', וזה לא נכון. אנחנו מבינים היום את המערכות האקולוגיות בצורה טובה ומתוחכמת יותר, ולכן אנחנו יכולים ליצור מערכות מתוחכמות שבהן לא נשים את כל הקקי בערימה אחת גדולה במקום כלשהו, אלא נפיץ אותו טוב יותר כדי שייספג בקלות רבה יותר במערכת האקולוגית. יש קיצוניות של חוות עם מאות אלפי חיות וערים ענקיות שבהן הכל מרוכז, וקיצוניות שנייה של אנשים עצמאיים לחלוטין מבחינת סיפוק צורכיהם והתנהלות אקולוגית, ויש אמצע".
הפתרון: להפוך צואה לדלק ושתן לנוזל להשקיה
באמצע הזה נמצא הפתרון שוולטנר־טייבס מנסה לקדם: ביו־דייג'סטרס, מערכת שלוקחת את מה שהדחנו בשירותים ומסננת אותו לנוזלים ומוצקים. המוצקים עוברים תהליך שבסופו מיוצר גז מתאן, שישמש דלק למכוניות, רכבות ומערכות חימום, ולצדו נוצר דשן איכותי לחקלאות. הנוזלים עוברים תהליך בטמפרטורה גבוהה שהורגת בקטריות, וראויים לשימוש להשקיה.
שירותי ביו־דייג’סטר בגינה ציבורית בניו דלהי, הודו צילום: איי אף פי
"במדינה כמו ישראל, שבה מים ואנרגיה הם סוגיות משמעותיות, יש בזה הרבה היגיון", הוא אומר. "זו מערכת מגוונת, איתנה לטווח הארוך, שבה ממחזרים את הצואה לשימושים רבים ומגוונים, וחוסכים מים ואנרגיה. לדעתי זה הגיוני מבחינה כלכלית, מייצרים אנרגיה, חומרי דישון עם חנקן וזרחן זולים יחסית, פותרים בעיות של בריאות הציבור. בדרך כלל אני חשדן כלפי פתרונות win-win, אבל זו אחת הסיטואציות שבה יש פתרון כזה. הרי בכל מקרה נייצר חרא, נכון? אנחנו עושים את זה מדי יום".
בכמה מקומות בעולם ביו־דייג'סטרס כבר עובדים בהצלחה. וולטנר־טייבס מזכיר חוות חלב ענקית באינדיאנה, שחולבת כ־30 אלף פרות ומנסה את הפתרון הזה, ומצטט מדענים מ־HP שהעריכו שעם תשומת צואה מספיקה, החשמל שמופק ממנה יכול להריץ מרכזי מחשבים. סין מפעילה כ־750 ביו־דייג'סטרס שמטפלים ב־20 מיליון טונות אשפה אנושית מדי שנה ומייצרים 200 מיליון מ”ק גז מתאן. בסלאמס של ניירובי, קניה הוקמו כמה עשרות מרכזים ביולוגיים שמציעים לאנשים מקלחות חמות. המים מחוממים באמצעות דלק שמופק משתן וצואה אנושיים שנאספים בחדרי השירותים באותם מרכזים. הדלק משמש גם לבישול באזורים נטולי החשמל של העיר. ברואנדה הוקמו מעל בתי כלא ביו־דייג'סטרס גדולים, שמשתמשים בצואת האסירים כדי לספק לכלא את צורכי החשמל שלו וכן דשן לגנים שבהם גדל מזונם של האסירים. מ־2005 נוסעת הרכבת "אמנדה" השבדית על קו בן 120 ק”מ באמצעות דלק שמופק מצואה. בעיר אחרת במדינה האוטובוסים ומשאיות הזבל משתמשים בדלק ממקור דומה, שאפשר לתדלק בו גם בתחנות הדלק.
מתקן ביו־דייג’סטר בחוות חזירים בארגנטינה. המתקן מייצר חשמל ודלק מנועים מצואת החזירים צילום: רויטרס
"הדברים האלה קורים", אומר וולטנר־טייבס, "אבל הם קורים בשוליים שלנו, וכשאני אומר 'שלנו' אני מתכוון לארצות הברית, אירופה, ישראל וכיו"ב. במקומות כמו אפריקה וסין כבר עושים את זה".
זה נשמע פתרון מצוין, למה זה לא קורה יותר?
"אנחנו מושקעים כל כך בדרך היחידה שבה עשינו דברים עד היום, שיש עלויות עצומות במעבר לדרך חדשה. צריך מישהו שיחליט להשקיע מיליוני דולרים במערכת החדשה הזאת. והפתרון הטכנולוגי הוא עוד החלק הקל. החלק הקשה יותר הוא ההקשר התרבותי, לגרום לאנשים למצוא היגיון בזה.
שירותים עם מתקן ביו־דייג’סטר בפורט־או־פרינס, האיטי. המתקן אוסף את הצואה ומייצר ממנה גז מתאן צילום: איי אף פי
"אני עובד בהרבה מדינות בעולם וחושב על זה כתרפיה קבוצתית: אני מנסה לגרום לאנשים מהרבה מאוד תחומים - מהנדסים, מטאטאי רחובות, אפידמיולוגים, וטרינרים, אנשי בריאות הציבור וכו' - לדבר זה עם זה, כי זה נושא שקשור בכל התחומים האלה יחד. יש לנו פרספקטיבות שונות, ואנחנו צריכים לפתור את הבעיה הזאת יחד, בצורה קולקטיבית. המערכות הקיימות לניהול ביוב אומרות, 'יש לך כמות ענקית של אנשים וערימות גדולות של חרא, מה תוכל לעשות עם זה?', ומציעות דרכים לנהל את זה. אבל זה כמו ניהול משברים, זו לא חשיבה לטווח ארוך.
"הרעיון הוא ליצור מערכת איתנה שבה כמויות הצואה לא יהיו בעיה כזו גדולה. אנחנו צריכים להיות יותר יצירתיים במציאת אלטרנטיבות להאכלת חיות, צפיפות חוות והמיקום שלהן, והדרך שבה אנחנו מנהלים פסולת של אנשים ושל חיות. זו הזדמנות לקדם מדיניות ציבורית ודמוקרטיה. אני יודע שמוזר לדבר על דמוקרטיה בהקשר של חרא, אבל מבחינתי זה מרגש, כי חרא הוא כל הדברים האלה יחד - כולל זכויות אדם. עד עכשיו ניסו לפתור את זה כבעיה טכנית ולא הבינו שהתמונה רחבה יותר. אם לא נשנה את הדרך שבה אנחנו חושבים על חרא, ייחרץ גורלנו לחיות בתוכו".
