• תפריט
מוסף שבועות 2013

מייקל ספנס: הכלכלן שחשף בפניי את המציאות

לדברי הפרופ' האמריקאי זוכה פרס נובל, "כדי להחזיר את הצמיחה צריך ללכת לאנשים שחטפו עכשיו מהלומה, להסביר שאנחנו צריכים למסות את עצמנו, ולהשתמש בכסף כדי לבנות צמיחה. אבל הם לא יסכימו"

אנחנו אוהבים לחשוב שמה שהיה הוא שיהיה. זו נטייה אנושית, לחשוב שאם היום יותר טוב מאתמול, מחר יהיה טוב יותר מהיום. שאם גדלנו בדירה עם בלטות, ועברנו לדירה עם אריחי קרמיקה, אז הילדים שלנו יגורו בפנטהאוז. מייקל ספנס הוא האיש שפקח את עיניי לאפשרות מטרידה. מה אם מחר לא יהיה טוב יותר? מה אם משהו בהנחות היסוד שלפיהן דמיינו את עתידנו לא עובד?

 

את הנחות היסוד האלה שיננו לנו היטב: "אם תעבוד קשה ותשחק לפי הכללים יהיו לך חיים סבירים, ולילדים שלך יהיה סיכוי לחיים טובים יותר", זה החלום שהציג ביל קלינטון לאמריקה, וגם בישראל הוא נשמע טוב. והאמת היא שבמשך זמן רב הוא גם נראה מצוין: שנה אחרי שנה, מצבנו באמת השתפר - משחור לאספרסו, ממכבי חיפה לברצלונה. עד שמשהו השתבש. באמריקה מיליונים התעוררו וגילו שהבית שלהם שייך לבנק. כאן בישראל הופנמה ההבנה שתל אביב מצמיחה מגדלים כמו במנהטן, אבל מישהו אחר גר בהם, לא אתה; ושאף ששר האוצר מתהדר בצמיחה, השכר שלך קפוא כבר הרבה זמן, וההוצאות רק גדלות.

 

פרופק מייקל ספנס. "יש לי שתי המלצות לאנשים צעירים: קודם כל, אל תשקיעו פחות מדי בעצמכם. שנית, תכינו את עצמכם למעבר למקומות שצומחים, שיש בהם הזדמנויות, שמתפקידים היטב" פרופק מייקל ספנס. "יש לי שתי המלצות לאנשים צעירים: קודם כל, אל תשקיעו פחות מדי בעצמכם. שנית, תכינו את עצמכם למעבר למקומות שצומחים, שיש בהם הזדמנויות, שמתפקידים היטב" צילום: בלומברג

 

התוצאה היתה תחושת אי־נחת מעיקה. ועדיין, זו רק תחושה. קל להרגיש שמשהו עמוק מאוד בשיטה לא עובד, אבל קשה לגבות את זה. ולכן היה משהו מהמם בשיחה שניהלתי, ביוני 2011, עם פרופ' מייקל ספנס: הנה כלכלן אמריקאי, זוכה פרס נובל, שאפילו כיהן כדקאן בית הספר למינהל עסקים בסטנפורד, בלב עמק הסיליקון, המקום שבו נשמרת אש התמיד של החלום האמריקאי. ומה היה לו להגיד? "מעמד הביניים פסימי - ובצדק".

 

בשיחה ההיא ספנס תיאר בפירוט את כוחות העומק שיוצרים מציאות חדשה ולא מוכרת: "בניגוד לעבר, צמיחה כלכלית ותעסוקה לא הולכים בהכרח יד ביד. הצמיחה במדינות המתקדמות מיטיבה רק עם חלק מהאוכלוסייה". זה היה הסבר פשוט ומפוכח לתחושת הבטן, שהוסיף גם טוויסט: אולי זה לא זמני. אולי זה המצב.

 

חודש אחרי השיחה שלי עם ספנס, האי־נחת של מעמד הביניים, אותו חלק מהאוכלוסייה שהצמיחה לא מגיעה אליו, עבר מבעבוע לרתיחה והתפרץ בשדרות רוטשילד. כעבור חודשיים הוא הגיע למנהטן וללונדון. השנתיים האחרונות, כאן ובעולם, עמדו בסימן האי־נחת שמסרב לעזוב.

 

בשבוע שעבר חזרתי לספנס כדי להבין טוב יותר מה קרה בזמן הזה, וגיליתי שאנחנו רק מתחילים לעכל את עומק השינוי שחל בכלכלה. המציאות הברוטאלית שספנס מתאר לא השתנתה, וגם לא עתידה להשתנות בקרוב. וזה מה שהופך את ספנס - אדם מבריק, צנוע, נעים - לכל כך מבהיל. "בתרחיש שבו נמשיך בנתיב הזה, ונספוג גם זעזוע חיצוני כלשהו, בלי למצוא דרך להתמודד עם ההשפעה על הדור הבא, אנחנו נהיה בצרות", הוא אומר לי.

 

פועלות במפעל פוקסקון בסין.  ב־1990 כל מוצרי אפל יוצרו באמריקה.  ב־2010 אפל כבר לא ייצרה שם כלום, ומשרות הייצור נמחקו פועלות במפעל פוקסקון בסין. ב־1990 כל מוצרי אפל יוצרו באמריקה. ב־2010 אפל כבר לא ייצרה שם כלום, ומשרות הייצור נמחקו צילום: בלומברג

 

לפעמים צריך פרס נובל בכלכלה כדי להודות שאתה לא יודע. בשיחה שלנו, ספנס שב ומדגיש ש"אין לנו תמונה מלאה", "אף אחד לא ראה את זה מגיע", ו"אין תשובות, רק כיוונים לדאוג לגביהם". אבל המודעות שלו למגבלות המודלים הכלכליים לא אומרת, כמובן, שספנס לא יודע על מה הוא מדבר: יש המגדירים את המחקר שלו על שוק העבודה המשתנה המחקר המשמעותי ביותר על המשבר עד כה. ספנס הוא מהאנשים הראשונים שמצליחים לשרטט את קווי המתאר של מפת המציאות הכלכלית החדשה.

 

כדי לשרטט את הקווים האלה, ספנס נוהג "להחליף עדשות", כלשונו. העדשה שאיתה הוא מתחיל לבחון את הכלכלה היא זו: האם המקצוע שלך שייך לאותו חלק של הכלכלה שאפשר לנייד ברחבי העולם, זה שמושפע מהגלובליזציה (בעגה המקצועית זהו "הסקטור הסחיר"). "פעם, בעולם שבו עלויות התובלה היו אדירות, שבו לא היו לא אינטרנט ולא טלפון, לא היו הרבה סחורות ושירותים שאפשר לייצר במדינה אחת, ולצרוך במדינה אחרת. אבל ככל שהזמן עובר והטכנולוגיה מתקדמת, יש עוד ועוד דברים כאלה".

 

מי שמזיזים את המשרות ברחבי העולם הם התאגידים הבינלאומיים, שבנו, לדברי ספנס, "שרשרת אספקה עולמית שהפכה ליותר ויותר מורכבת", כזו שקונה מתכות במדינה אחת, מייצרת רכיבים במדינה שנייה, מרכיבה אותם במדינה שלישית, אורזת אותם במדינה רביעית ומוכרת אותם במדינה חמישית. "קח לדוגמה את אפל", אומר ספנס. "ב־1990 היא ייצרה את כל המוצרים שלה באמריקה. ב־2010 היא לא ייצרה שם כלום. היא תכננה בארצות הברית מחשבים, עשתה הרבה שיווק ויצרה הרבה ערך. אבל כל שרשרת האספקה הגלובלית, כולל הרכיבים, היתה מחוץ לארצות הברית". המשרות של מהנדסי־העל ואשפי השיווק נשארו באמריקה. כל שאר המשרות עברו לסין.

 

התוצאה, מסביר ספנס, היתה שינוי באופי הכלכלה בעשורים האחרונים: בצמרת הסקטור הסחיר נוספו משרות ליועצי ניהול, אנשי פיננסים ומנהלים, אנשים עם השכלה גבוהה ושכר גבוה. אבל הן התקזזו עם משרות ייצור בשכר נמוך, שעברו אל מעבר לים. למעשה, הסקטור הסחיר הוסיף לכלכלה הרבה ערך, אבל לא הוסיף משרות. איפה כן נוצרו משרות? בסקטור הלא סחיר, זה שאי אפשר להעביר אל מעבר לים: בבנייה, בסיעוד, בקמעונאות. אלה לא משרות שמשלמות הרבה. הצמרת והתחתית גדלו, האמצע התכווץ.

 

ועכשיו ספנס מחליף עוד עדשה. "בוא נסתכל על שוק התעסוקה לא לפי סקטורים, אלא לפי סוג העבודה". תצפית כזו מגלה עוד סוג משרות שנפגע קשות: עבודות רוטיניות, כלומר כאלה שדורשות פעולות שחוזרות על עצמן - למשל, כאלה שרובוטים ומחשבים יכולים לבצע. "בקטגוריה הזאת נכללות הרבה משרות שאנחנו חושבים עליהן כצווארון לבן", מבהיר ספנס. "אנשים צעירים אולי לא יודעים את זה, אבל בשנות השבעים בכל תאגיד גדול היו המון אנשים שניהלו את הספרים, לקחו הזמנות, עיבדו מידע. היום יש שם הרבה פחות אנשים. בבנקים, למשל, חלקם הוחלפו בידי כספומטים. בכל כיוון שתסתכל אליו, העבודות הרוטיניות נעלמות. וזה תהליך שמואץ בעשור, עשור וחצי האחרונים.

 

"יש כאן שילוב של שני כוחות עוצמתיים: הטכנולוגיה, שהעלימה משרות רוטיניות, והגלובליזציה, שהעבירה משרות אל מעבר לים. כך שיש פחות ופחות אפשרויות תעסוקה עבור אנשים ממעמד הביניים. התוצאה היא שאו שאנשים משפרים את הכישורים שלהם ואת השכלתם ומטפסים למעלה, או שהם נדחפים למטה". כשמוסיפים למאבק הזה את המשבר של 2008 ואת התחרות העזה על משרות שהוא יצר, אין פלא שהכנסת מעמד הביניים דורכת במקום.

 

התהליכים שספנס מדבר עליהם היו סמויים מהעין במשך זמן רב. הם הוסוו על ידי מה שספנס מגדיר "מודל צמיחה פגום שנשען על הפרזה פיננסית": ארצות הברית, למשל, שמרה על רמת תעסוקה גבוהה על ידי בועת נדל"ן ממונפת. אבל גם אחרי שהבועה התפוצצה, אנשים התקשו להכיר במציאות שמאחוריה. "אחרי המשבר אנשים אמרו 'אוקיי, לא מתנו מהתקף לב, תהיה לנו התאוששות רגילה'. זה היה קשקוש. בשלב שני הם אמרו 'אנחנו צריכים להוריד את רמות החוב שלנו', אבל גם את השלב הזה עברנו. עכשיו אנחנו בשלב השלישי, שבו מתברר שאולי אין לנו בעיה לחזור לצמיחה, אבל יש לנו בעיה עם חלוקת ההכנסות, ועם תעסוקה - עם יצירת תעסוקה ועם תגמול על תעסוקה. יש פיצול בין הצמיחה לתעסוקה".

 

הפיצול הזה, בין הצמיחה לפירות שמגיעים לאזרח מהשורה, הוא לב העניין. כאן מקור הציפיות הנכזבות, ההתפכחות מהסיפור שמכרו לנו ולפיו הגאות תרים איתה את כל הסירות. הרבה אנשים כבר לא מאמינים בזה.

"זה נכון. הציפיות של אנשים אפילו הופכות לשליליות. הסקרים מראים שבהרבה מדינות אנשים חושבים שהילדים שלהם כבר לא ייהנו מאותן הזדמנויות שהיו להם".

 

והם צודקים?

"והם צודקים".

 

"והם צודקים". השבר שמקופל במילים האלה תורגם להפגנות ברחבי העולם. ספנס, שאומר שלא צפה את גל הכעס העולמי, סבור עכשיו שהמילה האחרונה טרם נאמרה. "אפשר לצפות לעוד ועוד מחאות מאנשים צעירים, שיש בקרבם אבטלה מאסיבית. באיטליה ובספרד, למשל, יותר מ־50% מהצעירים מובטלים".

 

כדרכם של כלכלנים, ספנס טוען שהמצב אינו בלתי נמנע ואף מציע פתרונות, גם אם במסויג: "אנחנו יודעים באיזה כיוון צריך ללכת, אבל גם אם אם נעשה הכל נכון, לא ברור כמה מהבעיה נוכל לפתור". מה צריך לעשות? התשובה שונה ממדינה למדינה: יש מדינות שבהן צריך לתקן את מערכת החינוך, באחרות צריך לשפר את ההכשרה המקצועית, יש כאלה שצריכות לתקן את מערכת המס, ואחרות צריכות להשקיע יותר בתשתיות. "קרוב לוודאי שכולנו צריכים לנסות ללמוד מהניסוי הסקנדינבי בבניית רשת ביטחון חברתית שגם תומכת בתעסוקה", אומר ספנס.

 

אבל נא לא לפתח אופטימיות. גם אם יש צעדים כלכליים שעשויים לקחת אותנו בכיוון הנכון, אין שום ערובה שנלך בכיוון הזה. זו בעיה פוליטית, אומר ספנס, במיוחד במדינות שיצאו מאיזון. על המצב בארצות הברית, למשל, הוא אומר: "אני פסימי. האמריקאים רוצים מערכת מסים פשוטה יותר עם אופי הוגן, אבל הם גם רוצים לשמר את רמת הצריכה שלהם, והם רוצים לשמור על תשלומי הקצבאות, והם רוצים להוריד את הגירעון, ומאוד רוצים להפסיק עם השקעת החסר במגזר הציבורי - והשילוב הזה בלתי אפשרי. הוא לא מסתדר בחשבון הפשוט. אז מה יהיה? יהיה קיצוץ מסוים בקצבאות, יעלו קצת מסים על העשירים, אבל אני די בטוח שמה שיידחק החוצה הוא ההשקעה במגזר הציבורי.

 

"כשאנשים שואלים 'איך היית מחזיר את הצמיחה', אני עונה שמה שצריך לעשות הוא ללכת לאנשים שחטפו עכשיו מהלומה, ולבקש מהם לחטוף עוד מהלומה, להסביר שאנחנו צריכים למסות את עצמנו, ולהשתמש במסים האלה כדי להשקיע בדברים שיעלו אותנו על נתיב צמיחה. אבל מה שהם יגידו הוא 'לא. אולי אחר כך. אנחנו לא מתכוונים לחטוף עוד מהלומה עכשיו'. אז זה המצב".

 

אבל האם פירות הצמיחה באמת הפסיקו להגיע לכולם בגלל תהליכי עומק שבהם מככבים סינים ורובוטים? הכלכלן ג'וזף שטיגליץ, שחלק עם ספנס את פרס הנובל ב־2001, בוחר דווקא להתמקד בנתח העוגה הגדל והולך שנותר בידי העשירים; בעיניו, הסיפור הגדול של זמננו הוא המאיון העליון נגד כל היתר. ספנס לא מסכים. "למאיון העליון יש השפעה פוליטית, ובכמה מדינות הוא מקושר עם שחיתות, השפעה מופרזת וחוסר הוגנות. אבל במובן מסוים, הוא בעיקר סמלי. אם הניידות החברתית היתה בסדר, ואם הכנסות מעמד הביניים היו עולות, ואם הזדמנויות התעסוקה היו מתרחבות לכולם, אז חשיבות סוגיית האחוזון העליון היתה פוחתת. רוב האנשים סבורים שלפחות חלק מחברי המאיון העליון 'הרוויחו' את ההכנסה והעושר שלהם. במילים אחרות, הבעיה האמיתית היא באמצע".

 

אבל אם זה המצב, והבעיה היא (גם) הגלובליזציה, אולי צריך לנסות להאט את הקצב, להגן על האזרחים מהתחרות העולמית. גם זו דעה שנשמעת היום. כשאני מנסה לעמת את ספנס עם הרעיון הזה, אני מצפה להתנגדות. אחרי הכל, ספנס הוא תוצר מובהק של הגלובליזציה: הוא גדל בקנדה, עבד בארצות הברית ומתגורר עם משפחתו במילאנו. הוא אחד מאושיות התווך של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס. אבל הוא דווקא מגלה הבנה מסוימת לרעיון. "אני חושב שאלה דאגות אמיתיות. אני לא בטוח שהגענו לנקודה שבה התשובה היחידה היא לשפוך חול בגלגלי השיניים של הגלובליזציה. אבל זה לא מטורף לחשוב ככה".

 

לסיום, בוא ננסה לראות את הדברים דרך העיניים של האדם הקטן. מה היית ממליץ לאדם צעיר לעשות?

"שני דברים. קודם כל, לא משנה מה היכולות הטבעיות שלך ומה הנטיות שלך, אל תשקיע פחות מדי בעצמך. השקעה בעצמך מגדילה את מגוון האפשרויות שלך. הדבר השני הוא ללמוד על הכלכלה העולמית ועל המדינות הקרובות אליך, ובמידת האפשר, להכין את עצמך למעבר למקומות שצומחים, שיש בהם הזדמנויות, שמתפקדים היטב".

 

ההמלצה שלך לאנשים צעירים היא לשקול הגירה?!

"כן. זה הרי מה שקורה במדינות גדולות: בארצות הברית למשל, אם אתה גר באזור שאיבד את דרכו, אתה עובר לטקסס או משהו בסגנון. נכון שבהגירה החסמים גבוהים יותר - כישורי שפה, תרבות שונה. אבל זו ההמלצה הבסיסית שלי: לקדם את עצמך ככל האפשר על ספקטרום החינוך והכישורים, וגם ללמוד שפות ותרבויות, כך שתוכל לנוע ממקום למקום. זה משהו שרואים באירופה. במילאנו, שבה אני גר, מכון גתה מוצף במודעות שמנסות למשוך אנשים צעירים לגרמניה: 'בואו למקום שיש בו הזדמנויות'".

 

הכותב הוא כתב "מוסף כלכליסט"

בטל שלח
    לכל התגובות
    x