קאסטת היהלום

על הגז מתבשל הצ'אי. האוויר מלא ריח של תבלינים אקזוטיים. על לוח השעם תמונות משפחתיות בלבוש הודי מסורתי. השפה המדוברת בין יושבי הסלון זרה. בארון מקדש תפילה עם פסל מרשים של האל גנש, בעל ראש הפיל. הנוף בחלון הוא של גגות גוש דן, והכתובת היא רחוב ויצמן בתל אביב.

זהו ביתה של משפחת שה: סנג'יי (45), הבעלים של חברת הליטוש והסחר ביהלומים פריים דיאם, נישה (43), סונאק (19), סטודנט לסטטיסטיקה וניהול ביוניברסיטי קולג' לונדון היוקרתי, ושנהאי (16), תלמיד בבית הספר האמריקאי באבן יהודה. 23 שנה חיים ההורים בישראל, הילדים נולדו כאן, והם מנהלים פה חיים הודיים מלאים. נישה יושבת איתי עכשיו בסלון ההודי, ומזפזפת בין הערוצים ההודיים בלוויין. "יש לנו סדרות הודיות, 'האח הגדול' ההודי, 'אינדיאן איידול', תחרויות ריקודים", היא אומרת, ונעצרת על סרט בוליבודי.

הגיבורה מצועפת העיניים מבקשת מבן זוגה "עזוב את ידי", ושניהם פורצים בבכי. "זאת קאריסמה קאפור, היא הנכדה של ראג' קאפור", מפגינה נישה שליטה בשושלת הקולנועית ההודית הגדולה של כל הזמנים, וממשיכה לזפזפ. "אנחנו צופים הרבה בקריקט", היא נעצרת על ערוץ "קריק־1", ומספרת שבנה הבכור שיחק קריקט, למד את המשחק אצל מורה פרטי מדרום אפריקה ברעננה, והשתתף בתחרויות באשקלון ובאשדוד. "אני משחק קריקט גם באוניברסיטה בלונדון", מוסיף סונאק בשעה האחרונה לחופשתו בישראל, בדרך לנמל התעופה, וחוזר לצפות בטלוויזיה במשחק דרמטי במיוחד, הודו נגד פקיסטן.

רופין בנסלי (51) ובנו אנקור (27), בביתם בהרצליה פיתוח. בצהריים פותחים במשרד שולחן של אוכל הודי מסורתי, והקניינים, המתווכים ועובדים אחרים בבורסה, ישראלים וזרים, מגיעים לאכול במשך שעות צילום: עמית שעל

הדירה נראית צנועה, ולכן לוקח לי זמן להבחין שלאורך כל השיחה עם בני המשפחה בסלון, מאחורי אשנב קטן בקיר המטבח עומד הטבח ההודי הביתי שלהם וצופה בנו. "הוא כמו משפחה בשבילי ובשביל הילדים, והוא גם מבשל מצוין", מנסה נישה לטשטש את ההיררכיה המעמדית שבין הסלון למטבח. בחברה שבה חיה משפחת שה, טבח פרטי הוא סטנדרט: כמעט כל 40 המשפחות של יהלומנים הודים בישראל מעסיקות טבח שגר בבית ומבשל אוכל ההולם את אורח החיים הצמחוני שעליו הן מקפידות. אף שהן חיות כאן כבר שנים רבות, כל המשפחות הללו משמרות את אורח החיים הזר והשמרני שלהן.

הם דתיים אדוקים, יש להם מקדש ביתי שתופס לעתים חדר שלם, הם נזהרים במאכליהם ושומרים על המסורת בכל הנוגע לאירועים, ביגוד ואפילו נישואים. ילדיהם, שלומדים בבתי ספר בינלאומיים בישראל ואחר כך באוניברסיטאות מערביות, נישאים בשידוך לנשים זרות שמגיעות מהודו. הקבוצה הזאת, שמונה כ־120 בני אדם בישראל, מנהלת חיי קהילה הדוקים: הם חברים, לעתים שכנים, הילדים משחקים יחד ולומדים יחד בשיעורי דת, האמהות קרובות, האבות קולגות, כולם חוגגים יחד את החגים, משחקים קריקט, וחיים להם בתוך קסטה קטנה שמתנהלת בין הבורסה ליהלומים ברמת גן, מגדלי היוקרה בתל אביב ווהווילות ביישובים היוקרתיים בשרון. כך, במשך עשרות שנים, מאחורי גדרות ובעומק המגדלים, בלי להיחשף כמעט עד כה, מתקיימת לה האצולה ההודית של המזרח התיכון.

בעבודה ישראלי, בבית הודי

"הייתי היהלומן ההודי השני שהגיע לישראל", מספר רנג'יט ברמצה (62) מכפר שמריהו. "הגעתי לראשונה ב־1978-1977 כדי לקנות יהלומים גולמיים. בהודו היו יהלומים פשוטים יותר אבל כאן היתה תעשיית היהלומים החזקה והמשגשגת בעולם, רק יהלומים באיכות גבוהה, ובאתי כדי לקנות את העודפים. קניתי אז יהלומים גם בבלגיה, וכך מצאתי את עצמי שבועיים בישראל ושבועיים בבלגיה, בטיסות תכופות מדי. הבנתי שאני צריך לעבור, ונתתי לאשתי נירמלה (60) לבחור. בתקופה ההיא ההודים לא היו כל כך רצויים בבלגיה, ואשתי בחרה בישראל".

ברמצה, הבעלים של יהלומי נירו, חף מכל סממן חיצוני לענף שבו הוא עוסק ולרמת החיים שבה הוא חי. הוא אינו עונד תכשיטים, אפילו לא שעון (ויש לו מפעל לשעונים משובצי יהלומים), רק צמיד חוטים ארוג ביד, כמו של מוצ'ילרים. "עד ששומעים את המבטא שלו אפשר לחשוב שהוא תימני מראש העין", אומר בחיוך אחד העובדים הישראלים שלו. אנחנו נפגשים במשרדי החברה, יהלומי נירו, מיצואניות היהלומים המלוטשים הגדולות בישראל; על פי התמ"ת, היצוא שלה ב־2011 הסתכם בכ־111 מיליון דולר. בקומה ה־22 של אחד המגדלים בבורסת היהלומים, מול מסך טלוויזיה שמשדר מ־25 המצלמות שפזורות ברחבי המשרדים של החברה, ברמצה בוחן שלוש ערימות של יהלומים גולמיים, נטולי ברק ומוכתמים בצבעי מתכת, שיישלחו לליטוש במפעל שפתח בסרי לנקה ואז יימכרו ב־2,000 דולר לחתיכה בהונג קונג.

פעם היו לו מלטשות באשקלון ובנתניה, אבל בסוף שנות התשעים גם ברמצה הצטרף למגמה העולמית והעביר את הליטוש להודו, לידי פועלים שמרוויחים חמישית מהפועלים בישראל. חלק מהעסק כבר מנוהל ממשרדי החברה בניו יורק, שעליהם מופקד בנו של ברמצה ראקש (37), שגדל בישראל, ומסניפים בדובאי, בלגיה, הונג קונג וז'נבה. אבל האב מתכנן להישאר. "הגעתי לכאן בגיל 29, עם שני ילדים קטנים, והתחלנו עם מזכירה אחת. היום כבר אין הבדל בכדאיות העסקית, אבל אני קשור לפה, המטה שלי יושב כאן, יש לי צוות של 40 עובדים ישראלים, חלקם עובדים איתי יותר מ־25 שנה, חלק מהילדים שלהם עובדים אצלי, אני מאוד בוטח בהם וזה חשוב כשמחצית מהחודש אני לא שוהה בארץ. הם אוהבים אותי ואני אותם. הם המשפחה שלי. כשאני בעבודה, איתם, אני הכי ישראלי, ובבית אני לגמרי הודי".

נשות הקהילה בחג ההולי, שנחגג בישראל בהצטבעות המונית על החוף. ועדת התרבות הקהילתית מארגנת חמישה אירועים בשנה

עוד עשרות יהלומנים הודים עשו את אותם שיקולים של ברמצה מאז, והקימו כאן את המטה של החברה הבינלאומית שלהם. רובם עדיין חיים כאן, 25 מהם במגדלי המגורים הצמודים למתחם הבורסה, אחרים במגדלי YOO, בכפר שמריהו ובהרצליה פיתוח. כולם בני הג'ייניזם, דת הודית מהמאה השישית לפני הספירה שאליה משתייכים רבים מבני הקהילה האמידה בהודו, ובכל בית יש מקדש עם פסל של אחד האלים, דרגש ומחצלת לתפילה, בבוקר ובערב. כולם צמחוניים, וכל הילדים לומדים בבתי ספר בינלאומיים (Treehouse בהרצליה פיתוח, האמריקאי באבן יהודה וטביטה של הכנסייה הסקוטית ביפו). בבגרותם, אחרי לימודים רלבנטיים בחו"ל, הילדים האלה משתלבים בעסקים המשפחתיים בישראל או בחו"ל, ובחלק מהמשפחות גדלים כאן כבר נכדים.

חרף השנים הארוכות שלהם בישראל, היהלומנים ההודים עדיין חיים כאן על ויזה זמנית עם אישור עבודה מוגבל. המדינה נהנית ממסים על פעילותם, שמוערכת בלפחות מאות מיליוני דולרים, וגם מקלה עליהם בהיבטים מינהליים מסוימים, כמו האפשרות להוציא אשרת עבודה לטבחים הביתיים. עם זאת, בענף טוענים כי לאחרונה המדינה מקשה על קבלת ויזת עבודה, הן ליהלומנים חדשים והן לטבחים, וקיים מתח בין הרשויות להודים בענף בסוגיות ביורוקרטיות כאלה ואחרות. האחראי הממשלתי על ענף היהלומים בתמ"ת שמואל מרדכי אמר לאחרונה לכתב העת "היהלום" כי "למי שחיים כאן כבר יותר מעשר שנים אני מציע לבקש ממשרד הפנים מעמד תושב. אין שום סיבה שאדם שחי כאן יותר מעשור וישראל הפכה למרכז חייו, שגידל כאן ילדים, שילם מסים, מעסיק ישראלים ותורם לקהילה המקומית, יצטרך לחדש אישור עבודה כל שנה".

התבלינים משם, המקדשים כאן

איך נראים החיים של הקהילה הזאת, שבנתה כאן עולם שלם במשך יותר מ־30 שנה, עובדת ולומדת עם ישראלים ודבקה באורח חיים הודי מסורתי? איך מנהלים אורח חיים כזה בלב המזרח התיכון? אלה חיים על הקו. לא רק על הקו הודו־ישראל - עם טיסות לפגישות עסקים, לביקורים משפחתיים, לדייטים עם כלות מיועדות, לקניית אוכל שאי אפשר להשיג כאן - אלא גם על קו דק שבין חיים בישראל, עם אהבה למקום, להתבדלות עיקשת. בהתבדלות בולטות הנשים, שכולן לא עובדות כאן (אחדות מהן מסייעות בעסק המשפחתי).

"הגעתי בשנות השמונים, לא ידעתי עברית, לא היו פה הרבה משפחות הודיות, והיה לי קשה מאוד", מספרת נישה שה. "טסתי המון להודו עד שהתחלתי להתרגל ולאט לאט גם לחבב את ישראל. רכשתי כמה חברים הודים וישראלים, למדתי עברית באולפן. לא עבדתי, בישלתי בבית עד שהיה לנו טבח - בהודו מקובל שנשים הן עקרות בית, ואז לא הייתי מודעת לאפשרות של שתי קריירות. עכשיו, כשהילדים גדולים יותר ויש לי זמן פנוי, אני באה לפעמים למשרד של בעלי. אני משכילה, למדתי בהודו מינהל עסקים, יש לי אנגלית טובה, אני טובה במחשבים, אני רוצה לעזור לו", היא אומרת, אבל סנג'יי מבהיר: "לנהל את הבית ולטפל בילדים זה מספיק קשה".

ללו פתאל עם אשתו מנג'ולה, הבן אבישק (מעל אביו) ואשתו שיבאני והבן שריאס ואשתו קרוטי (מימין), בלובי הבניין שלהם במגדלי YOO. עשרים וחמש שנה בישראל, כולם חיים יחד בדירת ארבעה חדרים. "לגור ביחד זה הכי חשוב. זאת התרבות ההודית. בבית של אשתי 38 איש חלקו מטבח אחד, אז מה זה שלוש משפחות בדירה? יש בזה כיף ובלגן, ככה זה בכל בית הודי" צילום: אוראל כהן

הטיפול בילדים כולל דגש רב על שמירת המסורת. נישה מספרת בגאווה על תפילות הבוקר של הילדים, ואיך "כשהם מגיעים להודו הם יודעים הרבה יותר על הדת מילדים שחיים ליד מקדשים הודיים. אני יכולה לערוב לך שהילדים שלי לא ייגעו באוכל שאינו צמחוני, אני בטוחה ב־99% שהם לא יעשו דבר נגד הדת והתרבות שלנו. זאת הסיבה שלא עבדתי 23 שנה, זה כמו זרעים שאתה זורע וצמח שאתה מטפל בו, זה הרבה יותר חשוב מלעבוד בחוץ". סנג'יי מוסיף: "אנחנו יותר דתיים ופטריוטים מההודים, דווקא משום שאנחנו גרים בחו"ל וכל הזמן מתגעגעים".

חלק מהחינוך הדתי מתקיים בדירה ליד מתחם הבורסה של רמת גן. מדי יום ראשון אחר הצהריים מתייצבות שם אמהות מהקהילה עם ילדיהן הקטנים, בני 3 עד 7, נוקשות על דלתה של סטוטי פאריק (32) ונכנסות לחדר המקדש בבית, שבו מתקיימים מדי יום שורה של טקסים שמאפיינים מקדש הודי אמיתי. פאריק היא דמות מפתח בקהילה לא רק בזכות שיעורי הדת, אלא גם בשל חברותה בוועדת התרבות, שמפיקה את החגים והפסטיבלים של הקהילה. רק נשים יש בוועדה, כולן מתנדבות, ו"דמי החבר" השנתיים שנגבים מכל בוגר, 300 שקל לשנה, משמשים למימון האירועים, כחמישה מדי שנה.

פריטי שה (32), חברה בולטת בוועדה ושכנתה של פאריק במגדל המגורים ברמת גן, מונה את האירועים: "ריקוד המקלות המסורתי, נבטרי; הולי, חג של צבעים ומים שבו צובעים זה את זה על חוף הים בתל ברוך או הרצליה, נחגג בחודש מרץ, כמו פורים שלכם; אוטרן, חג מיוחד של העפת עפיפונים, גם כאן על החוף, שאנחנו חוגגים כאן אחרי פסח; ראש השנה שלנו הוא דיואלי, באוקטובר, עם זיקוקים לילדים וטקס סגידה לאלה לקשמי על הרווחה הכלכלית שיש לנו; ויש גם פסטיבל של אח ואחות, האחיות עונדות לאח שלהן צמיד והוא מבטיח להן שישמור ויגן עליהן כל חייו. בכל האירועים יש אוכל הודי מסורתי, ואת הפריטים וחומרי הגלם שנחוצים לחג אנחנו קונים בהודו, אלה דברים שאי אפשר להשיג כאן". שה (אין קשר משפחתי בין משפחות שה השונות המרואיינות לכתבה, זה פשוט שם משפחה נפוץ) מוסיפה שהם חיים על הקו ומביאים באופן שוטף את מה שחסר, בעיקר תבלינים. חומרי הגלם מכאן, התיבול בא משם.

שלוש משפחות בדירה אחת

גם המבנה המשפחתי של ההודים החיים כאן מגיע משם. סטוטי פאריק באה לישראל בעקבות בעלה, סהיל (33), דור שני כאן. אביו שטיש (62) הקים את העסק המשפחתי, הכניס את בנו לעסק ובמשך שמונה שנים הם חיו יחד באותה דירה ברמת גן: סבא שטיש, סבתא רג'ונה (58), סהיל, סטוטי וילדיהם אדי (8) ואיאן (4). סבא שטיש עובד כיום בהודו וגר שם, אבל מרבה לבקר עם סבתא רג'ונה, האדוקה במיוחד. 15 שנה היא חיה כאן בלי לדעת עברית או אנגלית, ובעודה מקפידה על קלה כחמורה. "היא לא אוכלת ירקות שורש כי כשעוקרים אותם חרקים שבקרקע מתים", מספרת סטוטי, "ברחוב היא נזהרת לא לדרוך בטעות על נמלה. היא לא דורכת על דשא בנעליים כדי לא להרוג חרק בטעות".

מגורים של כמה משפחות בבית אחד מאפיינים כמה מהיהלומנים ההודים בישראל. למשל, ללו פתאל (51), שבא לישראל לפני 25 שנה. הוא מתגורר בדירת ארבעה חדרים במגדלי YOO בתל אביב עם אשתו מנג'ולה (50), הבן אבישק (29) ואשתו שיבאני (24), והבן שריאס (30) ואשתו קרוטי (26), שמצפים לתינוק. "אצלנו במשפחה לגור ביחד זה הכי חשוב. זאת התרבות ההודית", אומר אבישק. "בבית של אשתי 38 איש חלקו מטבח אחד, אז מה זה שלוש משפחות בדירה? יש בזה את הכיף ואת הבלגן, ככה זה בכל בית הודי".

אנקור ורופין בנסלי במקדש הביתי. בכל בית יש אחד כזה, עם פסלי אלים, דרגש ומחצלת לתפילה, שעליה מקפידים פעמיים ביום צילום: עמית שעל

גם אצלם הבנים עובדים עם האבא, והנשים לא עובדות. שיבאני וקרוטי מפרטות את סדר היום שלהן בין התפילות: "אנחנו מתעוררות סביב 8:00 ואוכלות ארוחת בוקר, לפעמים עם הגברים אם הם לא ממהרים. מכינות תה הודי. רואות טלוויזיה הודית, ערוצי חדשות. אחר כך מכינות אוכל הודי, ואז מביאות את האוכל למשרד בבורסה". "הם לא מוכנים להסתפק בכריך", מעירה האם־החמות מנג'ולה, והכלות ממשיכות: "עד הערב אנחנו הולכות למועדון הכושר בבניין, לשחות, האמא גם אוהבת לצאת לקניות, ואז מנקות את הבית. בערב חוזרות למטבח - חצי מהיום אנחנו במטבח - ומכינות ארוחה של שלוש עד חמש מנות. בסופי שבוע יוצאות לבלות עם הבעל ועוד משפחות, לרוב הודיות".

הן כבר פיתחו סבלנות להזמנה במסעדות כאן ("אנחנו צמחוני, לא ביצה, לא דגים, לא בשר", הן מדגימות בעברית), וחינכו את הילדים לברר מה יש באוכל ("אם מגישים לבן שלי עוגה או עוגייה בבית הספר", מספרת סטוטי פאריק, "הוא קודם כל ישאל אם היא מכילה ביצה. אם התשובה היא כן הוא יגיד: 'אני לא אמור לאכול את זה'"). אבל לצבעים כאן הן לא הצליחו להתרגל, בעיקר אלו שהן רואות באירועים של ישראלים. "אצלכם הכל שחור ולבן. כל הכלות בלבן, עבורנו זה צבע שלא מבטא אושר", אומרות פריטי שה, "אין הודית שתסכים להתחתן בלבן. החתונות שלנו צבעוניות".

משפחת פאריק - הסבא והסבתא רג'ונה ושטיש, הבן סהיל, אשתו סטוטי והילדים אדי ואיאן - בדירתם ברמת גן. סטוטי מנהלת מקדש ביתי פעיל מאוד ומעבירה שיעורי דת לילדי הקהילה. "אם מגישים לבן שלי עוגה או עוגייה בבית הספר, הוא קודם כל ישאל אם היא מכילה ביצה. אם התשובה היא כן, הוא יגיד: אני לא אמור לאכול את זה" צילום: אוראל כהן

חתונות הן נושא מרכזי בקהילה. ההודים עדיין מדברים על יהלומן אחד שהתחתן עם ישראלית, מאהבה. זה מקרה יחיד; כל השאר מתחתנים עם כלות מהודו, בשידוך. "לילדים שלי יש חברים ישראלים, כולל חברים שישרתו בצבא, הם מכירים מצוין את התרבות הישראלית, אנחנו מגיעים לחתונות, בר מצוות ובת מצוות של עובדי בורסה ושל ילדים מהכיתה. אנחנו יותר ישראלים מישראלים, מנסים לכבד כל אחד, אוכלים כשר", אומרים נישה וסנג'יי שה, "אבל הכלה תהיה הודית".

כל הבורסה באה לצ'פטי

את ההתערות המסוימת בחברה הישראלית רופין בנסלי לקח למקומות מפתיעים. המשרד שלו מעוטר בפסלים של בודהה וגנש, ובתמונות שלו עם הרבי מלובביץ', הרב לאו, הרב פירר, לב לבייב. בנסלי (51), שחי כאן מ־1981 ומחזיק בחברת ארוהי, מספר על ההשתתפות שלו בהילולה בהר מירון, מציין שהיה מחסידיו של הרב אלעזר אבוחצירא שנרצח לפני שנה ("לבייב הכיר בינינו. את הבית שלי בהרצליה פיתוח קניתי בהמלצתו"), מדבר על התרומות שלו למוסדות דתיים ("את זה למדתי מלבייב"), אומר שהוא מעריך את החוכמה והלמדנות של הרבנים ("אבל אישית בסוף יום אני מעדיף להירגע עם סרט אקשן או אימה").

סנג'יי (משמאל) ונישה שה עם ילדיהם סונאק ושנהאי בדירתם ברחוב ויצמן בתל אביב. חיים בישראל 23 שנה שבהן נישה, בעלת תואר במינהל עסקים ואנגלית טובה, התרכזה בגידול הילדים. "לילדים יש חברים ישראלים, הם מכירים מצוין את התרבות, אנחנו מגיעים לאירועים של ישראלים, אנחנו יותר ישראלים מישראלים, אבל הכלה תהיה הודית" צילום: אוראל כהן

במשרד הסמוך יושב אנקור (27), בנו של בנסלי והיורש של העסק המשפחתי, ולצד תמונה מצהיבה של הרבי מלובביץ' הוא בוחן יהלומים מלוטשים שהניח על שולחנו מתווך ששמו משה. "הודי, יהודי, כולה חסר י'", אומר משה. "בתחילה אבותינו היו עובדי אלילים כמוכם, פגאנים. אבא של אברהם אבינו היה פגאני. כל מלחמות הדת הן גועל נפש. תאמין במה שאתה רוצה, תאמין בפלאפון מצדי, רק תהיה בן אדם. כל אחד שיחיה את החיים שלו", הוא ממשיך ופונה אליי: "הקהילה ההודית פה זה משהו נדיר, אחד אחד. הם יותר ציונים מאיתנו. ממש אוהבים את המדינה".

שעת ארוחת הצהריים מגיעה. במשרד מתורגלים כבר בכמויות נדיבות של אוכל, בגלל הביקורים התכופים של קניינים הודים. בנסלי העסיק ב־30 השנים האחרונות כבר חמישה טבחים, שעזבו עם תום אשרת העבודה, אבל את האחרון פיטר כי לא היה מספיק טוב. עכשיו אשתו סונה (50) מבשלת. גם הבוקר, לפני שטסה לבקר את הבת אנקיטה (24) שלומדת משפטים בלונדון, הספיקה להכין את כל התקרובת שמוגשת לנו כרגע: צ'פטי קריספי דק וחריף, תבשיל תירס ברוטב אדום, מרק עגבניות ואורז חריף, פלפלים חריפים ("זה ממתק"), סלט ירקות ועוגות ללא ביצים. שמעון, עוזרו של בנסלי, מתרוצץ סביב השולחן, מוזג מיץ, מציע אבטיח, וההרכב בחדר הישיבות משתנה ללא הרף. גם כשהבנסלים כבר חזרו לחדריהם, קניינים ומתווכים, ישראלים וזרים, עובדים וסתם מכרים נכנסים ואוכלים. נדמה שכולם בבניין כבר למדו מתי לבוא למשרד הזה.

אנקור בנסלי הוא דוגמה למקומות שבהם השמירה על המסורת מקשה על הצעירים את החיים. מצד אחד הוא מקפיד על כבוד הוריו, "אני לא שותה אלכוהול ליד אבא שלי, אם הוא מרים עליי את הקול אני אף פעם לא אגיד לו כלום, אם אני בטעות מדבר להורים שלי לא יפה אני לא יכול לישון בלילה". מצד שני, השידוך לא כל כך פשוט לו. לפני שנתיים התחתן בפתאיה שבתאילנד, בחגיגת ענק שנמשכה שלושה ימים, שהמשפחה הטיסה אליה גם שלל מוזמנים ישראלים (כולל לבייב והרב לאו, ואוכל גלאט כשר) ושנהפכה לאגדה בבורסה.

אנקור הכיר את הכלה בשידוך של סבתו, ופגש אותה פעמים ספורות לפני החתונה, אבל "אחרי חצי שנה התגרשנו. אם הייתי גר בהודו הייתי מכיר אותה יותר, אבל אני גר פה. זה ריסקי להתחתן עם בחורה שאתה לא מכיר, אבל ראיתי שאצל ההורים שלי זה עבד מצוין, אז חשבתי שגם אצלי זה יהיה ככה. אם אבא היה יודע שזה ייגמר ככה הוא לא היה מבזבז עליי כל כך הרבה כסף בחתונה. עכשיו בכל פעם שאני מגיע להודו סבתא שלי מחכה לי עם שלושה שידוכים, אז אני יוצא איתן, אבל היא יודעת שאחרי מה שקרה אני לא רוצה להחליט בלחץ. יש הרבה בחורות בהודו, אני רק צריך למצוא אחת שמתאימה".

הודו פורחת, העזיבות בפתח?

איש בענף היהלומים לא יערער על כך שהקהילה ההודית היא כבר חלק ממחזור הדם של הענף. אפשר לראות את זה בארוחות של בנסלי, בטקס הרשמי של הנהלת הבורסה לציון ראש השנה ההודי, ובעיקר בניתוח של שוק היהלומים. להודים יש תפקיד מרכזי, מסבירים בכירים, כי הם "שואבי האבק" של הענף. רק 7%-20% מהיהלומים שנקנים מהספק הכורה עומדים בסטנדרטים של המסחר בשוקי המערב, אבל בשוק ההודי אפשר למכור גם תכשיטים עם יהלומים קטנים ופחות טובים, אפילו צהובים וחומים, והעלות הנמוכה של הליטוש בהודו הופכת את ההשקעה ביהלומים כאלה לכדאית. כלומר ההודים עובדים עם סחורה איכותית, אבל גם עם השאריות שבהן הישראלים לא נוגעים. "סחורה הודית", קוראים לזה בישראל. "הענף כאן לא יכול לחיות בלי ההודים", אומר עודי שינטל, מנכ"ל התאחדות תעשייני היהלומים. "אם הם לא יהיו פה זה יפגע בנו, בלעדיהם ישראלים יצטרכו לקחת את הסחורה להודו ולעבור מדלת לדלת כדי למכור אותה, אחרת היא תלך לפח".

השנים האחרונות מאיימות על הקשר ההודי לענף הישראלי, שעובר טלטלה עמוקה מסיבות שונות. "בעוד שבישראל הם נאלצים להתמודד לעתים עם מועקה ביורוקרטית כמו חידוש רישיון הרכב כל חצי שנה, דובאי מציעה ליהלומנים שיגורו בה 50 שנות פטור ממס", מספר חיים אבן זוהר, מומחה בכיר בתחום ויועץ לבנקים וממשלות. "המלטשות נודדות מזרחה, ותאגיד הכרייה הגדול בעולם דה בירס מוכן למכור גלם רק למי שמחזיק מלטשות בבוצואנה, נמיביה או דרום אפריקה ומחייבת יהלומנים מכל העולם לפתוח מרכזי ייצור שם במקום בארצות המוצא שלהן. ישראל כבר אינה מרכז הסחר הגדול בעולם לבדה, אלא מתחרה על הכתר עם בלגיה - בעוד שבמומבאי נפתח לפני כחצי שנה מרכז סחר חדיש ליהלומים שנהנה מתמיכה ממשלתית משמעותית ונועד באופן מוצהר להדיח את ישראל ובלגיה מהצמרת.

רג'ו שה (47), בעלי חברת סיגל דיאם, מיצואניות היהלומים המלוטשים המבוססות בישראל, בא לישראל ב־1988 עם אשתו סייג'ל (43). כאן גדלו הבנים שלהם, רהיל (23), שכבר מתלמד בתחום בהודו, ורומל (21), שלומד מינהל עסקים באוניברסיטת ווסטמינסטר בלונדון. העברית שלו מצוינת, כמו של ותיקי היהלומנים כאן, והסלנג שלו הוא הטוב משל כולם. שה מודה כי פיתח קשר אישי חזק לישראל, אבל מזכיר שהאינטרסים העסקיים הם שהביאו אותו לכאן והם גם עלולים לשלוח אותו מכאן. "הבחירה לבוא לישראל היתה טובה כי עד 2011 העסק שלי עלה כל הזמן, אבל בחצי השנה האחרונה אני מרגיש ירידה של 30%-40%, ואני מודאג".

האם מתקרב סופו של עידן היהלומים ההודים בישראל, וסופה של הקהילה שבנו כאן? "בתחושה שלי, כבר לא יהיה כאן בום עוד פעם", אומר שה. "אני בינתיים פה, אבל אני מאמין שהילדים שלי יפתחו משרדים בחו"ל. החיים פה טובים וסבבה, אבל הביזנס של העתיד חייב להיות בחוץ, בבלגיה, בדובאי, בהונג קונג - ובהודו. זה מוזר, פעם עזבתי את הודו כי חשבתי שהעסק ילך חזק יותר בישראל, עכשיו אני מוצא את עצמי קונה יהלומים בהודו", הוא צוחק. אז אתה שוקל לחזור? אני שואלת. "הבית שלי הוא עכשיו כאן. אם אני חוזר להודו, אני כבר אהיה שם תייר, ואני לא רוצה להיות תייר".