• תפריט
מוסף מנהלים דצמבר 2011

איפה הבושה?

רגע לפני שהיא נכחדת לחלוטין, מיטב החוקרים באוניברסיטאות מסביב לעולם יצאו למסע בעקבות הבושה. הם מצאו שיחד איתה העולם טוב יותר, אבל היא והקפיטליזם ממש לא מסתדרים. עכשיו הם משאירים בידי המפגינים בערי האוהלים של ניו יורק וספרד את המשימה הקשה: להחזיר את הסומק ללחיי מי שחטא

איתי להט 10:3128.12.11

בושה היא ככל הנראה הרגש האנושי הקדום ביותר, שני רק לבדידות. לפי התנ"ך, אדם וחווה, טרום אכילת פרי עץ הדעת, הסתובבו בגן העדן ערומים "ולא יתבששו". מיד לאחר אכילת הפרי הם לא רק יכלו להבחין בין טוב לרע, אלא גם נתקלו ברגש שכמותו לא ידעו עד אז מעולם - בושה על עצם היותם ערומים. מאז מלווה הבושה כמנגנון בין־אישי וחברתי חשוב את המין האנושי, אך נדמה שדווקא בשנים האחרונות קרה לה משהו מוזר: היא הולכת ונעלמת.

 

את הטור שפרסם באוקטובר האחרון ב־Business Insider, הקדיש גרי אנדרסון, כלכלן ומחבר ספרי פיננסים המתמחים בשפל כלכלי וברמאויות ענק כלכליות, לניסיון של מפגיני תנועת "לכבוש את וול סטריט" לעורר בושה אצל הבנקאים בארצות הברית. "הבנקאים שיקרו לנו על שוק הנדל"ן, קיבלו כסף מהממשל ובזבזו אותו על בונוסים ובמקביל העלו את הריבית על ההלוואות", הוא כתב, "הם ניסו להאשים כל אחד אחר במשבר, חוץ מאת עצמם. זה לא שכל הבנקאים מושחתים, אבל חלק גדול מהם הם אנשים חמדניים ונטולי בושה, והשילוב הזה מאפשר להם לעשות כסף קל על חשבון הציבור".

 

דניאל פסלר דניאל פסלר

פרופסור ריצ'רד שוודר, מומחה למוסר ואנתרופולוגיה ואחד מחוקרי התרבות המובילים בעולם, מסביר כי חוסר הבושה של הבנקאים הוא תוצר של התרבות הקפיטליסטית המערבית. "התרבות שנובעת מקפיטליזם מתייחסת להפגנת בושה כאל חולשה נוראית", הוא אומר ל"כלכליסט". "זה יוצר דיסוננס לא פשוט אצל אנשים, שחונכו לחשוב שעליהם להיות רזים כמו דוגמנים, יפים כמו כוכבי קולנוע ועשירים כמו טייקונים. ייתכן שבשל קרבת המנגנונים הפיזיולוגיים בין חרדה ובושה אנחנו רואים ביטוי לזה בעלייה הדרסטית באחוז הסובלים מהפרעות חרדה באוכלוסייה, אך הנושא לא נחקר מספיק. ייתכן שהבושה מפני הפגנת בושה הופכת עם הזמן לרעילה נפשית".

 

אבל מהי בעצם בושה? האנתרופולוגית האמריקאית וחוקרת התרבות הידועה רות בנדיקט הגדירה בושה כחילול של ערכים תרבותיים או חברתיים. פרופסור ג'ודית לואיס הרמן מהרווארד, אחת מחוקרות הקוגניציה המפורסמות בעולם, הגדירה ב־2007 בושה כמצב אינסטינקטיבי של מודעות עצמית שבו ה"אני" מתפצל כדי לדמיין את ה"עצמי" דרך עיניו של ה"אחר". דוקטור ברנה בראון מאוניברסיטת יוסטון מספרת בהרצאותיה כי "המחקר שלי הוביל אותי מהר מאוד להבנה שכל מה שמעניק משמעות לחיים הוא חיבור. קשר אנושי. היכולת להתחבר לאחרים היא הסיבה שאנחנו כאן. אנחנו מחווטים נוירולוגית באופן שכולו מתוכנן ליצירת קשר". התובנה הזו הובילה אותה לזהות דפוס נוסף שעומד בבסיסם של כל הקשרים – בושה, שהיא להגדרתה הפחד מניתוק: "כדי שקשר אנושי אמיתי יתרחש אנחנו חייבים לחשוף את האני האמיתי שלנו, שלא אחת אנחנו מתביישים בו. אנחנו תוהים אם יש בנו משהו שאם אנשים אחרים יראו או יידעו כבר לא נהיה ראויים לקשר אנושי. זוהי בושה".

 

* לצפייה במערך הניסוי של הפסיכולוגית החברתית אליזבת דניס בנושא הבושה לחץ כאן

 

ההגדרות האלו הולמות את תפיסת הבושה כעניין חברתי, המתקיים רק באינטראקציה עם אחרים. גם אדם וחווה, מצוידים בבושה החדשה, הושלכו מגן העדן להתמודד עם החברה האנושית שייסדו. מאחר שהיא מנגנון חברתי, הביטוי החיצוני של בושה משחק תפקיד חשוב. אבי תורת האבולוציה צ'רלס דרווין תיאר כבר ב־1872 בושה כמנגנון פיזי הכולל הסמקה, בלבול, השפלת המבט, הרכנת הראש ושמיטה של הכתפיים.

 

דרווין גם ציין כי היה עד לבושה בכל מקום שבו ביקר ברחבי העולם. התופעה האוניברסלית הזו מלווה בדרך כלל בתחושת חום המתפשטת בגוף, פעילות דומה להפליא לזו המתרחשת בגוף במצבי לחץ. למעשה, שתי התופעות הן קרובות משפחה: בושה היא תגובתו של הגוף להתמודדות עם לחץ חברתי. זוהי תגובה גופנית למחשבה "אני יודע שעשיתי משהו לא מקובל חברתית, ואני יודע שאתם יודעים על כך". אם נרצה, הבושה היא אות הקין שאנחנו נושאים עמנו עוד מימיו של קין התנ"כי, שסומן על ידי אלוהים לאחר שרצח את אחיו הבל.

 

לביטויים הפיזיים של בושה יש תפקיד: להראות לחברה שמסביב כי המתבייש מבין היטב את החטא שביצע כלפי הנורמות החברתיות התקינות. הבושה הפיזית היא הודאה באשמה, הבעת חרטה ובקשת סליחה כאחד. היא בעצם מצהירה: "אני נתון לרחמיכם - אנא, אל תפגעו בי".

 

במנגנון הפיזי של הבעת בושה, בסומק או במבט המושפל, יש גם פתרון מובנה לתחושה הלא נעימה. כשרואים שאתה מתבייש - סולחים לך, ואתה כבר לא צריך להרגיש רע עם מה שעשית. תן לעצמך לחוש בושה והיא תחלוף. זו המסקנה שאליה הגיעה הפסיכולוגית החברתית אליזבת דניס בניסוי שערכה ב־2009 במסגרת עבודת הדוקטורט שלה. דניס, חוקרת צעירה ומבריקה מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת יוטה, רצתה לפצח את ההשפעה האפקטיבית של בושה ציבורית.

 

דניס הזמינה נסיינים לסייע לה לערוך ראיון עבודה פתוח, אך הם לא ידעו שהמרואיינים היו חלק מהניסוי עצמו. "המועמדים" למשרה חולקו לשלוש קבוצות: קבוצה אחת התבקשה לעשות טעויות מביכות במהלך הראיון ולהגיב עליהן בביטויי בושה פיזיים בלבד, כמו הרכנת המבט לרצפה או הסתרת הפנים עם כפות הידיים; קבוצה שנייה התבקשה גם היא לטעות, אך להביע אשמה באמצעים מילוליים בלבד, כמו הסבר או בקשת סליחה; הקבוצה השלישית לא עשתה טעויות כלל.

 

תוצאות הניסוי מעידות כמה עצום הוא תפקידה של הבושה בחברה. למרות הטעויות, המרואיינים שהביעו בושה פיזית קיבלו ציון גבוה, בדומה למרואיינים שלא טעו כלל. שתי הקבוצות הללו, גם של המתביישים פיזית וגם של אלה שלא טעו, קיבלו ציונים גבוהים משמעותית מאלה של המרואיינים שהביעו אשמה מילולית בלבד. "הניסוי הזה מדגים את מה שחוקרים רבים טוענים לגבי בושה - היא יותר מרגש מביך, היא אסטרטגיה", כותבת דניס בתקציר הניסוי, "בושה היא אסטרטגיה שפיתחנו כדי להחזיר אינטראקציה חברתית או מערכת יחסים להרמוניה ולאיזון. זו אסטרטגיה אפקטיבית המסוגלת לתקן בהצלחה טעויות מביכות. אנחנו גם רואים כיצד היכולת לפרש בושה מתורגמת לסליחה עמוקה יותר, לעומת חרטה המובעת באמצעים ורבליים בלבד. בושה היא חלק ממנגנון אבולוציוני המובנה בנו, והיא מאפשרת לנו להמשיך ולשמור על המרקם החברתי התקין, כמעט ללא מאמץ".

 

מיצג מחאה בלונדון להגברת המודעות להתחממות הגלובלית מיצג מחאה בלונדון להגברת המודעות להתחממות הגלובלית צילום: איי אפ פי

 

לאורך השנים, הבושה סייעה לקיים מנגנונים חברתיים נלווים, כך לפחות גורס האנתרופולוג האבולוציוני דניאל פסלר מאוניברסיטת קליפורניה, הקושר במחקריו בין התשוקה הבסיסית של בני אדם לקיים יחסי מין לבין הצורך החברתי בבושה. על פי פסלר, המונוגמיה שיחקה תפקיד מכריע בהפיכת העירום האנושי למשהו שיש להתבייש בו.

 

המונוגמיה, הוא טוען, נוצרה בגלל פגם פיזי ניכר - גודלו של המוח האנושי ביחס לגוף. "בהשוואה לחיות אחרות, תינוקות אנושיים הם אולי החיה שנולדת הכי לא מוכנה לעולם שסביבה וזקוקה לטיפול הארוך ביותר כדי להביא אותה לבגרות ולעצמאות", אומר פסלר בשיחת טלפון מקליפורניה, "למעשה, אנחנו יולדים את התינוקות שלנו הרבה יותר מדי מוקדם בגלל גודלה המוגבל של תעלת הלידה. והמצב הזה, של לידת יצור שאינו מוכן לחיים וייקח לו עוד הרבה שנים עד שיהיה מוכן, מחייב השקעת משאבים מרובים בגידולו, משאבים שלשם סיפוקם ההולם נצרכים האב והאם לעבוד ביחד לפחות כמה שנים.

 

"הבעיה במונוגמיה האנושית היא שאנחנו יצור חברתי, שחי בקבוצות, וחיים בקבוצות מציבים אתגרים", הוא ממשיך, "פיתוי, למשל. הפיתוי חותר נגד האסטרטגיה המשותפת של מונוגמיה. לשיער הערווה יש תפקיד מיוחד - הוא משמש כמחושים דקיקים המפיצים פרומונים והורמונים נוספים שמשפיעים עלינו ועל ההתנהגות המינית שלנו. כיסוי של אותם אזורים, שלא במודע, ממתן את המסרים האלה של תשוקה. לכן התפתח אצל בני אדם הצורך הזה להתלבש, להסתיר את אברי הרבייה, כדי שלא לפגוע במדיניות לטווח ארוך של גידול צאצאים. עם ההסתרה התפתחו גם הטאבו והבושה".

 

פרופסור ריצ'ארד שוודר פרופסור ריצ'ארד שוודר

 

אם הבושה היא מנגנון כה חיוני, איך אפשר להסביר את הרושם כאילו היא עומדת בפני הכחדה? החוקרת הצעירה ג'סיקה טרייסי פרסמה ב־2008 מחקר שבמסגרתו היא בדקה את שפת הגוף של ג'ודוקות אולימפיים מרחבי העולם. היא התרכזה ברגעי ההכתרה של המנצח בקרב, ומצאה כי הסממנים הפיזיים בתגובה המיידית של המפסידים חזרו על עצמם אצל כל המתחרים, וסימנו, בפשטות, בושה. עם זאת, היא שמה לב למשהו מעניין: כולם שמטו כתפיים, השפילו מבט והקטינו את נפח בית החזה - אבל לא כולם עשו זאת באותה המידה. מתחרים מארצות צפון אמריקה ומערב אירופה, שבהן שוררת תרבות המקדשת את האינדיבידואל, התביישו פחות מהמתחרים שהגיעו ממדינות שבהן התרבות הקולקטיבית חזקה יותר מטיפוח ה"אני", שהתביישו מאוד בהפסד. היעדר הבושה, אם כך, נפוץ יותר בתרבות המערב.

 

פרופ' ריצ'רד שוודר נחרץ יותר מטרייסי: הוא טוען כי הקפיטליזם הוא שנושא באחריות הראשית להיעלמות הבושה. "קפיטליזם פשוט לא עובד עם בושה", הוא מסביר בשיחת טלפון משיקגו, "אלה כמעט מושגים סותרים. אם אתה אומר ליצרן מקומי שעבדת איתו כל החיים שאתה עורך מחקר השוואתי ומעכשיו תפסיק לקנות ממנו ותקנה רק מסין כי יותר זול שם - אתה לא רק מוותר על הנאמנות שלך אליו, אתה גם מוותר על הקשר שלך עם הקהילה שסביבך. בשם שיקולים כלכליים רציונליים אתה מגיע להתנהגות חסרת בושה מהסובבים אותך".

 

לדברי שוודר, "כל כלכלת השוק החופשי מבוססת על ייצור חסר בושה. אנחנו מייצרים דברים כמו סיגריות או נשק שמזיקים לצרכנים - אבל עושים את זה בשם השוק החופשי וכי יש מי שקונה. אנחנו שמים את הבושה שלנו בצד. אנחנו לא יכולים לצפות שהשיטה שבה אנחנו חיים, שכל מטרתה היא יצירת ערך כספי ורווחים, תתחשב ביצירת ערך מוסרי. לקפיטליזם יש גם תוצרי לוואי תרבותיים, ואחד מהם הוא היעלמותה של הבושה מהעולם".

 

לנהייה אחר הרווחים ולהיעלמותה של הבושה יש מחיר כואב. ג'ניפר ז'אק הובילה עבודת מחקר שפורסמה בתחילת 2011 מטעם אוניברסיטת קולומביה הבריטית ומכון מקס פלנק הגרמני, ושמצאה קשר בין הקרחונים הנמסים וההתנהגות חסרת הבושה של דמויות מפתח כלכליות. ז'אק היא חוקרת ששולטת בשני תחומים המרוחקים לכאורה כמרחק שמים מארץ ממחקר הבושה: היא אוקיונוגרפית, כלומר חוקרת ימים נלהבת, ומתמטיקאית מבריקה - אבל יש לה עניין מיוחד בבושה. לטענתה, בושה והמחסור בה הם מנגנונים המאפיינים את המתח הבסיסי של החיים המודרניים: ההתנגשות שבין האינטרסים של החברה לבין האינטרסים של היחיד.

 

"ב־2008, במהלך המשבר הכלכלי האחרון, קיבלו עובדים בתעשיית הפיננסים האמריקאית בונוס כולל של 20 מיליארד דולר", מזכירה ז'אק בשיחת טלפון. "זה קרה ממש בעיצומו של המשבר, בעין הסערה. באותה שנה עוקלו יותר מ־3 מיליון בתים בארצות הברית, אבל האנשים שיצרו את הבעיה לא הושפעו ממנה כלל, הם המשיכו לקבל סכומי כסף בלתי נתפסים. דירקטוריון סיטי גרופ, למשל, מעט אחרי שהקבוצה חולצה בעזרת 45 מיליארד דולר מכספי משלם המסים האמריקאי, דן בהצעה לרכוש למנהלי החברה מטוס סילון ב־50 מיליון דולר. ימים ספורים לאחר מכן נשיא ארצות הברית ברק אובמה אמר על כך ש'זוהי התנהגות מבישה, הם היו צריכים להבין זאת בעצמם'". אלא שאותם אנשים לא הבינו זאת בעצמם. הם דאגו אך ורק לאינטרסים האישיים שלהם, ופעלו במנותק מהחברה שסביבם - אותה חברה שסבלה קשות מתוצאות מעשיהם. הם לא חשו בושה במעשיהם, כי הם עשו מה שכל אינדיבידואל אמור לעשות בכלכלה מפותחת - לדאוג לעצמו.

 

החוקרת ג'ניפר זאק החוקרת ג'ניפר זאק

 

המתח הזה בין היחיד לחברה, אומרת ז'אק, לא קיים רק אצל בנקאי וול סטריט, אלא בכל סוגיה שאותה אנו בוחנים. "המחסור באנרגיה, מזון ומקורות מים, משבר האקלים, הידלדלות האוקיינוסים מדגים והאיום הגרעיני - כולם כאחד הם טרגדיה של המשאבים המשותפים שנוצרת על ידי בחירות של בודדים שהאינטרסים שלהם מתנגשים באופן דרמטי עם טובת הכלל. על פניו, זהו משבר של בושה".

 

אבל היעדר הבושה מזיק לא רק למערכות עולמיות, אלא גם לאדם הפרטי. "ברגע שאנחנו מאלחשים את הפגיעות והבושה, אנו מאלחשים גם את הרגשות האחרים שלנו: שמחה, אושר, הכרת תודה. אנחנו אומללים ומחפשים מטרה ומשמעות בחיים, ומפצים על כך בהתמכרויות: כסף, אוכל, תרופות, סמים וסקס", טוענת דוקטור ברנה בראון. "האלחוש הזה ממשיך לחולל בנו דברים קיצוניים - אנחנו כבר לא מנהלים שיח אמיתי, אנחנו מאשימים. אפשר לראות את זה בפוליטיקה כיום, אין שום שיח, יש רק 'אני צודק ואתה טועה'. אנחנו רואים את זה בא לידי ביטוי גם במערכות היחסים שלנו ובאופן שבו אנו מגדלים ילדים כיום: אנחנו מנסים להפוך אותם למושלמים במקום להעביר להם את המסר שלמרות שהם לא מושלמים הם ראויים לאהבה, שיש להם ערך, שזה בסדר להיות פגיע".

 

אחרי עשור של מחקר זיהתה בראון כי המשותף לכל האנשים שלא פוחדים להביע פגיעות היה העובדה שהם החזיקו בדימוי עצמי גבוה יחסית לאלו שחששו מפני התחושה והבעתה. "אלה היו אנשים שפשוט חיו את החיים באופן מלא יותר, אנשים עם רמות אושר גבוהות. מסקנת המחקר הארוך הזה טלטלה אותי מקצה לקצה. מצאתי את עצמי, חוקרת שכל עניינה הוא להשתלט על נתונים בכדי להוציא תחזיות, מגלה שהצורה הנכונה לחיות את החיים היא לאבד שליטה. זה הוביל אותי למשבר בחיי האישיים, שהפך למשבר גדול, והסתיים בהבנה שאני רוצה לחוש פגיעות. אנשים שמפגינים פגיעות הם אנשים שזוכים ליותר אמון וביטחון מאחרים. בלי פגיעות וחשיפת הבושה אין באמת קשר אמיתי".

 

מפגיני תנועת "לכבוש את וול סטריט" בניו יורק מפגיני תנועת "לכבוש את וול סטריט" בניו יורק צילום: רויטרס

 

המסקנה שמשתמעת מקביעתה של בראון - שאנשים שלא חשים בושה אינם מסוגלים לקשר אנושי - היא עוד רכה יחסית לעומת מסקנות המחקר שפרסמה לפני כעשור בלינדה בורד, פסיכולוגית קלינית וחוקרת מאוניברסיטת סארי. השורה התחתונה שלה היתה שהיעדר בושה הוא פסיכופתיה.

 

במחקר השוותה בורד את הפרופיל הפסיכולוגי של פושעים וחולים המאושפזים בבית חולים פסיכיאטרי לפרופיל הפסיכולוגי של 39 מנהלים בריטים בכירים. התוצאות של בורד הראו שקבוצת המנהלים הפגינה סממנים גבוהים או זהים של פסיכופתיה ביחס למאושפזים. שתי התכונות המרכזיות שנמצאו במחקר של בורד ושסימנו את הפסיכופתיה בקרב המנהלים היו חוסר אמפתיה וחוסר מצפון. וכשאין אמפתיה ואין מצפון, אין גם בושה. מחקר נוסף, שנערך על ידי אוניברסיטת איווה, מצא כי אנשים עם נזק מוחי זעיר, שהשפיע על התנהגותם החברתית וחיזק את נטייתם לפסיכופתיה, היו גם מנהלי השקעות טובים יותר משאר האוכלוסייה.

 

אז האם האנשים שמנהלים את הכלכלה שלנו הם פסיכופתים חסרי בושה? כך לפחות טוענים אנשי תנועת המחאה שהתפרצה השנה ברחבי העולם. אם הבנקאים והמשקיעים שמניעים את הקטר הכלכלי אינם מסוגלים לקחת חלק במנגנון החברתי הבסיסי ביותר, כיצד מסוגלת השיטה לשרת את החברה כולה?

 

כאן נכנסים לתמונה אותם מפגינים מערי האוהלים ברחבי העולם. שורה של מחקרים מצביעה דווקא על תנועות אלו - כמו ה־M15 הספרדית או "לכבוש את וול סטריט" האמריקאית - לא רק כעל תהליך טבעי, אלא גם כעל גלגל ההצלה של הבושה, והתקווה של האנושיות ושיתוף הפעולה הנלווים לה.

 

לפי פרופ' שוודר, הקפיטליזם לא רק מביא להיעלמות הבושה אצל אלו שמנצלים אותו לטובתם, אלא גם עובד בכיוון ההפוך: הוא מעורר באלה שאינם מצליחים לעמוד בסטנדרטים תחושת בושה. "התרבות שנובעת מקפיטליזם מעמידה בפנינו סטנדרטים בלתי אפשריים להצלחה", ממשיך שוודר. "הדרישות הבלתי אפשריות האלו מעודדות בקרב חלקים ניכרים של האוכלוסייה תחושות של אשמה, ערך עצמי נמוך ובושה. ייתכן שהבושה הפנימית הזו והמיאוס העצמי שהיא מעוררת משתחררים לאחרונה בצורת מרי עממי ותחושת מיאוס נגד השיטה ואלה העומדים בראשה. כל תנועות המחאה בעצם מפנות אצבע מאשימה כלפי קבוצות מסוימות, ובעצם אומרות להן: 'תתביישו!'".

 

ז'אק מצדה משווה את תנועות המחאה לעינייה הבוחנות של הקהילה, שנעלמו אט אט מהעולם. "מרגע מסוים בהיסטוריה האנושית הפקדנו את התפקיד של השיפוט הציבורי, העיניים הבוחנות של הכלל, בידי גופים ייעודיים: מערכת האכיפה, המשפט והענישה. מבט בוחן משנה את התנהגותם של אנשים", היא מסבירה, ומספרת על ניסוי שנערך באוניברסיטת ניו קאסל, שבו הציבו בקפטריה תיבה שאליה שלשלו הסטודנטים סכום כסף על פי בחירתם בתמורה לקפה או תה. מעל תיבת הכסף תלו פעם תמונה של זוג עיניים ופעם תמונת נוף. התוצאה היתה חד־משמעית: בזמן שזוג העיניים היה תלוי מעל הקופסה, הסטודנטים שלשלו לתיבה סכום כסף הגבוה פי שלושה.

 

"זוג עיניים עושה את כל ההבדל", ממשיכה ז'אק, "המבט הציבורי הוא הגורם לקונפורמיות, אבל הבושה הפכה לפחות רלבנטית בחברה שבה השיפוט החברתי הוחלף בשיפוט של צד שלישי. כשאין מבט ציבורי בוחן שמביא איתו בושה היא מתחלפת באשמה, רגש שהוא בין אדם לבין עצמו, ולא בין אדם לחברה שבה הוא חי. מהרבה בחינות זהו רגש שיותר קל לחיות אותו כל עוד הוא לא מקבל ביטוי ציבורי מגנה. בעיניי זאת אחת הסיבות העיקריות לכך שקבוצה מצומצמת של בעלי הון ובנקאים גרמה לעולם כולו להיכנס לסחרור הרסני, אבל לא הביעה אפילו שמץ קטן של בושה על מעשיה". וזה, כאמור, משתנה עכשיו, כשהציבור מנכס לעצמו בחזרה את השימוש בבושה כמנגנון חברתי ששופט את אלו שמזיקים לו.

 

ז'אק מאמינה גם ביכולת להחזיר את הבושה, בעיקר לאחר שערכה ניסוי שבדק אם בושה יכולה לעורר שינוי חברתי ולשמש שוב ככוח מניע לטובת הכלל. הניסוי התבסס על משחק כספי בן עשרה סיבובים: הנסיינים קיבלו בכל סיבוב 12 דולר והתבקשו לתרום למען מטרה ציבורית, כשכל דולר שיתרמו יוכפל ויוחזר לקופה המשותפת, שתחולק בתום עשרת הסיבובים בין כל משתתפי הניסוי. בסוף, הודיעה ז'אק, היא תכריז על שני התורמים הנדיבים ביותר ועל שני הקמצנים הגדולים ביותר. ההכרזות האלה, שבמקרה אחד מעוררות כבוד ובמקרה השני בושה, התבררו כבעלות השפעה עמוקה על ביצועי הקבוצה, שתרמה 50% יותר מקבוצת הביקורת, שבה לא הכריזה ז'אק על נדיבים וקמצנים בסופו של התהליך.

 

"כבוד ובושה הם מעין שני צדדים של אותו מטבע", היא אומרת, "הם מעודדים קבוצות חברתיות לשתף פעולה למען תועלת הכלל. הנסיינים שבדקנו הם סטודנטים שמכירים זה את זה, וגילינו שחשוב להם לשמור על מוניטין טוב בקרב חבריהם. המוניטין הוא המפתח להשגת שיתוף פעולה מתמשך. כשהוא קיים אצלך, אתה יכול להתרכז במשימות שישרתו את טובת הכלל".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x