• תפריט
דעות

למה המדינה חושבת שעידוד התעסוקה בנגב חשוב מפתרון הבעיות בלוד

חברת קרגל המעסיקה במפעלה בלוד 300 עובדים צפויה לעבור דרומה, באמצעות מענק של 30 מיליון שקל מהמדינה. לצד ההיבטים החיוביים של המעבר עשויים עשרות מעובדי המפעל, בעיקר המבוגרים, לאבד את ביטחונם התעסוקתי

נעמה סיקולר 10:0901.11.11

בשקט בשקט מתנהלים בימים אלה מגעים להוצאת מפעל המעסיק 300 עובדי ייצור מהעיר לוד ולהעבירו לנגב. למרות מצבה הקשה של העיר לוד, המהלך לדלדול מקורות התעסוקה שלה נתפס כ"תואם את מדיניות משרד התמ"ת". מפרטי המשא ומתן שטרם נחשפו עולה כי המדינה צפויה להשקיע בו כ־30 מיליון שקל (כ־20%

מגובה ההשקעה), כיוון שהוא תואם את מדיניות מתן המענקים שלה ואת הניסיון לחזק את הפריפריה הגיאוגרפית - לפעמים גם על חשבון הפריפריה החברתית.

 

המפעל המדובר הוא קרגל המייצר מוצרי קרטון, והמגעים מתמקדים בבחינת האפשרות להעבירו לפארק התעשייה "עידן הנגב" הסמוך לצומת להבים. קרגל נמצאת בשליטת קבוצת סי.איי קרטון (54.8%) שמוביל ניר דור, כשגם כלל תעשיות של נוחי דנקנר מחזיקה בו נתח משמעותי (26.4%).

 

אף שהמעבר, אם בכלל, יתרחש רק בעוד כשנתיים, קרגל פתחה במקביל גם בשיחות ראשוניות עם ועד העובדים. החברה תנסה לייצר פתרונות תחבורה שיאפשרו לחלק ניכר מ־300 עובדי הייצור להמשיך לעבוד גם לאחר המעבר, ובמקביל תפעל להגיע להסכמה מלאה עם הוועד על פרישת חלק מהעובדים לגמלאות. הנהלת קרגל צפויה להישאר בלוד. ואולם, ביחס לעשרות עובדים, משמעות המעבר תהיה קרוב לוודאי פיטורים. בקרגל לא מגיבים בשלב זה לדברים.

 

המבוגרים ייפגעו יותר

 

בראייה רחבה אין מדובר במהלך בעייתי, שהרי שיווי המשקל התעסוקתי במשק יישמר, וגם אם החברה תפטר עובדים בלוד היא תעסיק עובדים חדשים בנגב. העתקת מפעלים חזקים לאזורי תעשייה פריפריאליים מוכיחה את עצמה פעם אחר פעם כמחוללת תעסוקה, ולכאורה כל הצדדים מרוצים - המדינה, בעלי המניות, ותושבי להבים וסביבותיה. אבל מבחינת עשרות עובדי הייצור שבכל זאת צפויים ללכת הביתה, מדובר בסיטואציה מורכבת הרבה יותר. מי שייפגעו יותר מאחרים הם הפועלים המבוגרים שאינם עונים על קריטריונים של פרישה מוקדמת, אך יתקשו בכל זאת לחזור למעגל העבודה.

 

המקרה של קרגל מזכיר במידה רבה את זה של טרה, עוד חברה שעתידה בקרוב לעבור לדרום בסיוע המדינה, הפעם מתל אביב לנגב. קרגל וטרה שתיהן חברות מרוויחות עם בעלי מניות חזקים (מוזי ורטהיים בטרה), שתיהן מבטיחות לדאוג לפתרונות תחבורתיים למרבית העובדים, ועדיין שתיהן יבצעו מהלכים שבסופם עשויים עשרות עובדים למצוא את עצמם בצורה כזו או אחרת מחוץ למעגל העבודה. מדובר בדילמה של ממש. מצד אחד מנסה המדינה, בצדק מבחינתה (ומבחינתנו), לתמרץ מעבר מפעלים לפריפריה, והכלי היעיל ביותר שלה הוא השתתפות בעלויות המעבר. מולה עומדים המפעלים, בעלי שיקולים עסקיים לגיטימיים של הוזלת עלויות הייצור. אלא שכל החלטה כזו פוגעת באופן כמעט בלתי נמנע בחלק מהעובדים במפעל המקורי.

 

לממן פתרונות למפוטרים

 

המסקנה המתבקשת ממצב זה היא שבצד הרצון לסייע למפעלים להעתיק את פעילותם לאזורי עדיפות לאומית, צריכה המדינה לדאוג לעובדים שייפגעו. ראוי שהמדינה תעצב ותממן פתרונות לעובדים שאינם מסוגלים להמשיך בעבודה גם בפריפריה, אם משיקולים אובייקטיביים של מרחק ואם משום שפוטרו כחלק מהמעבר.

 

המדינה יכולה, למשל, להתנות את המענק בהסדרי פרישה מיטיבים עם העובדים, היא יכולה לדרוש מהחברות לייצר רשת ביטחון לעובדים, ואולי אף לבקש ערבויות נגד פיטורים. ייתכן גם שהמדינה צריכה לקבוע מגבלות על מענקים לחברות רווחיות ומחלקות דיבידנדים.

 

שינוי מדיניות מהסוג הזה נראה כרגע רחוק. במשרד התמ"ת לא ששים להתייחס להיבטים הבעייתיים שבמעבר מפעלים, ומוכנים רק לומר כי קרגל "פנתה למרכז השקעות כדי לברר את האפשרויות העומדות בפניה לקבל סיוע מהמדינה, במידה שתחליט להעביר את המפעל, אולם טרם הגישה בקשה רשמית. אם תבחר להעתיק את פעילותה, ישקול מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת להיענות לבקשה בחיוב".

 

ומה באשר להשפעות המעבר על העובדים? בתמ"ת מציינים ביבושת כי "מהלכים הכוללים העברת מפעלים המעסיקים מאות עובדים בהחלט תואמים את מדיניות המשרד, הפועל לקידום מהלכים מחוללי שינוי המייצרים מקומות תעסוקה ופרנסה, בדגש על אזורי הפריפריה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x