• תפריט
מוסף פסח אפריל 2011

מעמד הבינתיים

מעמד הביניים אמור להחזיק את החברה הישראלית. ובכל זאת, איש אינו חושב להרחיב את הקבוצה הזו, לסייע לה, או אפילו לזרוק לה איזו מילת עידוד. יום אחד זה ייגמר

שאול אמסטרדמסקי 11:2417.04.11

1. העובדה שמעמד הביניים הישראלי הוא אסקופה נדרסת, בובת סמרטוטים להתעללות וסחיטה, היא סוד גלוי. יום מתחלף ביום, המגמה לא משתנה ודבר לא משתפר. הכל ידוע ונמצא מול העיניים, ואיש אינו נוקף אצבע. מעמד הבינתיים. עד שייגמר.

 

אולי כבר נגמר? במחקר מטלטל שמובא בעמודים הבאים מגלה ד"ר דניאל גוטליב שמעמד הביניים איננו עוד. לפי הקריטריונים שהוא מציע, המעמד הזה בישראל נכחד ב־2008. גם אלה שחושבים שהם נמנים עם מעמד הביניים הם או אנשים עניים עם תקוות, או אזרחים שלפי הקריטריונים התקפים בכלל שייכים למעמד הגבוה, אבל עדיין מתקשים לגמור את החודש.

 

רוצים לדעת באיזה עשירון אתם נמצאים? לחצו כאן

 

2. מעמד הביניים אמור להחזיק את הפרפטום מובילה הזו שקרויה החברה הישראלית. ובכל זאת, איש אינו חושב להרחיב את הקבוצה הזו, לסייע לה, או אפילו לזרוק לה איזו מילת עידוד. השילוב הזה מוביל למה שאפשר להגדיר "דיפרסיית מעמד הביניים". ד"ר ישראל כ"ץ מיטיב לתאר זאת באחד העמודים הבאים: כדי לא לשקוע בדיכאון אנחנו מכניסים את חיינו לתנועה אינסופית. העיקר לא לעמוד במקום, לא להיתקע. לשם כך, אם צריך, נעבוד שעות אינספור, ניקרע בין הבית לעבודה, ננסה להשיג קביעות, אלי איזו העלאה קטנה במשכורת בתקווה לשיפור המצב הכלכלי. זה מאבק אבוד מראש. "המצב הטיפוסי הוא של רעב להצליח ותחושה ש'עוד לא הגעתי ליעד'", אומר כץ. "זה מוביל כמעט תמיד לאי־נחת, חוסר אונים שנגזר מהתובענות העצומה".

 

3. בתוך ההתרוצצות הזו שהפכה להיות חיינו, אנחנו עושים הרבה דברים כדי לרמות את עצמנו. מדמיינים עתיד, חיים בבינתיים. אנחנו קוראים על אנשים עשירים בעיתונים ובטוחים שגם כישרונות גדולים כמו שלנו ימצאו יום אחד את הדרך להיות מתוגמלים בהתאם. אנחנו לוקחים משכנתאות ענק שהמילים "מה לעזאזל אתה עושה?!" מתנוססות מעליהן ומבטיחים לעצמנו שיהיה בסדר. אנחנו מוותרים על עוד שעת משפחה, מעגלים עוד איזו פינה, מקטרים, ושמים ביום העצמאות דגל קטן על חלון המכונית.

 

ובינתיים אנחנו צורכים. המון. ככל שגדל הקושי, כך אנחנו צורכים יותר. מכוניות. מסכים. מכשירים סלולריים. דלק. צעצועים לילדים. תאבי חלונות ראווה, מכורים למבצעים, חיים על קופונים. בולמוס צריכה למטרות תרפויטיות. "סכמת אושר מוטעית", קורא לזה חוקר האושר ד"ר טל בן שחר. "אנחנו טועים לחשוב שאם נשיג העלאה במשכורת או רכב חדש - נהיה מאושרים. כך אנחנו חיים בתחושה שיש למה לצפות. אבל אמביציה ועבודה קשה, גם אם יביאו לנו שדרוג כלכלי, לא יקנו לנו אושר לאורך זמן".

 

4. וכל זה בשביל מה? בשביל להבטיח עתיד טוב יותר לילדינו. סקר שערכנו למוסף הזה מגלה כי בתשובה לשאלה "מה יוסיף במידה הרבה ביותר לאושר שלך", יותר מ־40% מהישראלים השיבו "יכולת להבטיח את עתידם הכלכלי של ילדיי". יותר מפי שניים מכל גורם אושר אחר.

 

אבל האמת המטרידה היא שגם עם שעות עבודה אינסופיות, המתורגמות למעט מדי שעות משפחה והרבה מדי רגשות אשם, יהיה לנו קשה מאוד להבטיח את עתידם הכלכלי של ילדינו. רובנו המוחלט לעולם לא יהפכו לעשירים. חייהם של אנשי מעמד הביניים מוקפים במבואות סתומים, לא משנה כמה הזדמנויות מופיעות בעיתונים, לא חשוב כמה סיפורי הצלחה יככבו בטלוויזיה. אולי אפילו להפך. אפילו אם נגיר זיעה ונעבוד קשה ונתקדם בדי עמל בסולם הדרגות בקואופרטיב, לנצח נהיה רחוקים כמזרח ממערב מאלו שמעסיקים אותנו. גם אם ממש ישפר מזלנו ונגיע למשרה ניהולית כלשהי, גם אז דבר מהותי לא ישתנה.

 

5. אמא שלי, כמו אמהות רבות אחרות, תמיד אמרה שכאשר יהיה לי ילד נקודת המבט שלי על העולם, על החיים, תשתנה. היא צדקה, כמובן. ואף על פי כן נדמה שיש מי שמצליחים לשבור את האקסיומה הזו: נבחרי הציבור שלנו. גם להם יש ילדים, אך עם זאת הם לא עושים דבר כדי לשנות את המציאות בשביל להבטיח להם עתיד טוב, שלא לדבר על עתיד טוב יותר.

 

לכן התשובה לשאלה "האם ילדינו יזכו לרמת חיים גבוהה משלנו" הופכת להיות פחות ופחות אוטומטית. למעשה, רוב הזמן נדמה שהתשובה לכך שלילית. רוב הזמן העתיד של הדור הבא נראה לא מבטיח. הם יהיו מעטים יותר, תחת נטל מס כבד יותר וצורך לפרנס פיות רבים יותר שיסרבו לפרנס את עצמם.

 

כשבני יהיה בן 30, וישראל תהיה בת 92, המנוע הדמוגרפי - אם להאמין לתחזיות - כבר יעשה את שלו. החיה הזו, מעמד הבינתיים, הולכת ונכחדת.

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x