• תפריט
דו"ח טכנולוגי

דו"ח טכנולוגי: עיזבו את רבקה בלאק במנוחה, עכשיו!

יותר מ-60 מיליון צפיות, אינספור קללות ואפילו איומים ברצח: התגובות לקליפ של בלאק ביוטיוב, בסך הכל ילדה בת 13, יוצאות מכלל שליטה. וגם: איך היפנים הצליחו להסתדר בלי סלולר במהלך רעידת האדמה

יוסי גורביץ 13:4428.03.11

חזקים על ילדה קטנה

 

כשמדברים על הרשת והשינויים שהיא אחראית להם, נוטים לדבר על אפשרויות התקשורת החדשות והמדהימות. בדרך כלל, למעט ידיעות היסטריות פה ושם על "קורבנות הפייסבוק", לא מדברים על כך שהשינויים הללו מהווים גם שדרוג משמעותי בכל הנוגע לקלות שבה ניתן להפוך לבריון.

 

עד לאחרונה בריונות דרשה בדרך כלל התעמתות פנים מול פנים עם הקורבן: התמודדות כזאת אמנם לא היתה שווה בדרך כלל - בריונים לא מאמינים בקרב הוגן - אבל היתה בה, כמעט תמיד, סכנה מסוימת למעמדו החברתי של התוקף, שהיה עלול לגלות שסביבתו מחבבת אותו פתאום הרבה פחות.

 

לא עוד. עלייתו של הפחדן האנונימי מאפשרת התעללות מושלמת, שלא נותנת לקורבן אפילו יכולת להגיב. אולי המקרה הנורא ביותר היה של מייגן מאייר, ילדה בת 14, ששכנה שלה בשם לורי דרו התעללה בה באמצעות הרשת ודחפה אותה להתאבדות. משהו לא רחוק מזה עובר עכשיו על רבקה בלאק, ילדה בת 13, שביצעה חטא שאין עליו כפרה: הקלטת שיר גרוע והפצתו ביוטיוב.

 

 

כתוצאה מכך, הפכה בלאק לסלבריטאית, לטוב ובעיקר לרע. יותר מ-60 מיליון צפיות, ויותר ממיליון הצבעות "דיסלייק", כבר נרשמו לקליפ הנ"ל. מיליוני אנשים מביעים עליו את דעתם המלומדת - ועושים זאת, איך לומר, לא בנימוס אנגלי.

 

תזכורת: אנחנו מדברים על ילדה בת 13 שהעזה לחלום קצת. בעולם נורמלי, זה לא היה שולח מיליוני אנשים לגדף אותה כאילו השתתפו בתחרות "מלח השנה", שלא לדבר על לשלוח לה איומים ברצח, מה שכבר קרה. יופי, חלאות: הצלחתם לגרום לילדה בת 13 לבכות. מרגישים גברים עכשיו? אם התשובה היא "כן", כדאי שתעברו שוב על תיקיית הספאם שלכם, היא מלאה בפרסומות לתרופות שאתם כנראה צריכים.

 

"הגרדיאן" מציין שחלק ניכר מהקללות והנאצות הגיעו אל הרבקה בלאק הלא נכונה, מורה לנימוסים למרבה האירוניה, שהגיבה על כל גידוף בשלווה והומור. בכך היא חשפה את אודם עכוזם (אני לא מורה לנימוסים) של תוקפיה. סביר שכמה שנים קודם לכן הם לא היו הופכים בבת אחת מבני אדם למקבילה האבולוציונית של חוליגני כדורגל: הטכנולוגיה לא אפשרה להם להתנהג כמו בבונים מבלי לשלם על כך מחיר. עכשיו הם יכולים.

 

ורבקה בלאק, כמובן, רחוקה מלהיות הקורבן היחיד.

 

סיפור על אהבה, טיפשות וחושך

 

מרגריט היא ילדה בת 14 מאולימפיה, וושינגטון. בחורף שעבר היא שלחה למי שהיה אז החבר שלה, איזייה, תמונת עירום באמצעות הסלולר. זמן קצר לאחר מכן הם נפרדו. ידידה לשעבר שלה, שרבה איתה, שכנעה את איזייה לשלוח לה את התמונה. משהיתה בידיה, היא שלחה אותה לכל אנשי הקשר שלה, עם הכיתוב הבא: "התרעת זונה! אם אתה חושב שהנערה הזו היא זונה, קדם את התמונה לכל חבריך".

 

הרבה מאוד אנשים עשו בדיוק את זה. ההודעה הראשונית נשלחה בסביבות השעה 23:00. בסביבות אחת בלילה, מרגריט התחילה לקבל הודעות מחברים שלה, שתהו מה קרה, ומכל מיני חלאות קטנות שהיא בכלל לא הכירה, שלעגו לה. ב"ניו יורק טיימס" כתבו שמה שקרה היה שווה ערך לכך שמרגריט תצעד עירומה בכל בתי הספר בעיר. עד שמונה בבוקר גם המנהל של בית הספר שבו היא לומדת ידע מה קרה, והוא עירב את המשטרה.

 

בסוף יום הלימודים השוטרים אזקו את איזייה ואת הנערה האחרת, והצעידו אותם קוממיות אל תאי המעצר הקרובים. התובע המחוזי, בפרץ נדיר של היגיון, החליט שלא להעמיד לדין את מרגריט עצמה בשל "הפצת פורנוגרפיית קטינים" הכוללת את תמונתה-שלה, אבל הגיש כתבי אישום כנגד איזייה, נגד הנערה שהפיצה את התמונה, ונגד חברתה שסייעה לה.

 

כל המעורבים בפרשה נשמעים מטומטמים עד כאב, אפילו בהתחשב בגילם. שלושת הנאשמים יצטרכו להתמודד עם כך שהם יהיו מעכשיו עברייני מין, כתם שמאוד קשה למחוק. מרגריט צריכה לשקם את חייה. גם זה לא היה קורה לפני עשר שנים.

 

רשת חברתית, לא שינוי חברתי

 

פליקר עלה לאחרונה לכותרות, לאחר שמחק את תמונותיו של פעיל מצרי, שתיעד את חדרי העינויים של המשטרה החשאית של משטר מובארק, כמו גם את פרצופיהם של כמה מן החברים בה.

 

בפליקר טענו שהתמונות לא צולמו על ידי הפעיל. הוא, ואחרים, חשבו שמדובר בתירוץ עלוב: בפליקר יודעים, הם אמרו, שיש המון תמונות באתר שלא צולמו על ידי האנשים שמציגים אותן. דווקא עכשיו הם נטפלים? הפעיל, חוסאם אל חוואלווי, עבר בסופו של דבר לפלטפורמה אחרת, פיקאסה של גוגל.

 

פליקר, כמובן, לא לבד בסיפור הזה. מדיניות השמות האמיתיים של פייסבוק הופכת אותה לכלי מאוד לא מתאים למהפכנים. אנשים שחותרים תחת המשטר בדרך כלל לא מתלהבים מהרעיון של חשיפת זהותם האמיתית בפני כל מיני אנשים שהם לא מכירים.

 

הפגנה במצרים בימי המהפכה הפגנה במצרים בימי המהפכה צילום: אי פי אי

 

ב-2007 יוטיוב הסירה סרטונים שתיעדו עינויים מזוויעים שבוצעו על ידי המשטרה החשאית המצרית. גל של מחאות גרם להחזרתם של הסרטונים. גוגל, ייאמר לזכותה, עובדת היטב בנושאים כאלה. פייסבוק בדרך כלל טובה הרבה פחות. עם זאת היא סירבה לדרישת שר התעמו... אה, ההסברה, יולי אדלשטיין, להסיר עמוד שקורא להתקוממות פלסטינית: ברשת החברתית אמרו שהעמוד לא קורא לאלימות, ועל כן מקובל עליה ככזה שמביע דעה.

 

הבעיה של הרשתות החברתיות - להוציא טוויטר, שנראה שדווקא המינימליזם שלו מגן עליו - היא שלמרות כל הרעש שהן יוצרות סביבן, הן לא באמת מיועדות לשינוי חברתי. הן פלטפורמה לבידור ולקידום פרסומות. מידע לא מבדר, מידע מפלג, מרגיז, או מעליב - כל אלה מעכירים את האווירה. ואם יש משהו שאסור לעשות בזירת הגלדיאטורים המודרנית, על אגודלי הלייק המונפים מעלה שלה, הוא לקלקל את החגיגה.

 

ימי הרדיו של יפן

 

"האוניון", המגזין הסאטירי האמריקאי, פירסם לפני מספר שנים ידיעה על כך שרעידת אדמה ביפן פגעה ברמת הטכנולוגיה בקיסרות, ודרדרה אותה לרמה של המאה ה-22. כמו בהרבה מקרים אחרים, "האוניון" הוכיח כושר ניבוי נדיר.

 

עד הרעידה, יפן היתה המקום המתקדם ביותר בעולם מבחינת תקשורת, במיוחד תקשורת סלולרית. המכשירים היפנים נחשבו לכאלה שמובילים בגדול על המתחרים המערביים; ארנקים סלולריים, שבמערב עושים את צעדים הראשוניים והמהוססים, היו מקובלים על חלק ניכר מהאוכלוסיה; ז'אנר נפוץ בקיסרות היה של ספרות סלולרית (סיפורים שנכתבו בפרקים בני 140 תווים. אל תשאלו).

 

ואז באה רעידת האדמה, והרשת הסלולרית קרסה. התושבים התחילו לחוש פאניקה: הם לא יכלו לקבל עדכונים על מה שמתרחש, עניין קריטי כשאתה גר ליד כור גרעיני או הר געש. אז הם החלו לחזור לטכנולוגיות ותיקות יותר: האזנה לרדיו, במקומות שבהם היה חשמל, או נסיעה לעיירה הקרובה כדי לרכוש עיתונים. במקרים קיצוניים, עיירות מנותקות במיוחד שלחו שליחים אל העולם החיצון, כדי לקבל מהם דיווחים על המתרחש.

 

החיבור הסלולרי חזר במהירות לטוקיו, ולשאר האזורים במהירות נמוכה הרבה יותר. עד אז, כמו בהאיטי, הרדיו היה הכלי שהוכיח את עצמו יותר מכל בזמני אסון: תוך זמן לא רב, התושבים כבר הקימו תחנת רדיו שהוקדשה לאסון ולהתאוששות ממנו. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שבה יגידו לכם שמה שאתם צריכים ברעידת אדמה זה חשבון טוויטר.

 

רעידת האדמה ביפן. חוזרים אחורה רעידת האדמה ביפן. חוזרים אחורה צילום: איי אף פי

 

קצרצרים

 

אגדה עממית מספרת על עובד הייטק שסירב להצעת עבודה, בימי הבועה העליזים של 2000-1999, משום שצבע הרכב של המכונית שהעמידה החברה לרשותו לא מצא חן בעיניו. דיווחים כאלה לא התקבלו בשנים האחרונות, אבל תנאי העבודה שמציעות חברות בעמק הסיליקון לעובדיהן מאמירים: בזינגה מציעים לעובדים תספורות, אייפדים, וגם אפשרות להביא את הכלב לעבודה. חברה אחרת העבירה את משרדיה כדי שלעובדים יהיה נוף יפה. וכמובן, יש מלחמות שכר מרשימות ומתוקשרות למדי, כשפייסבוק מושכת עובדים מגוגל ועובדי גוגל מנצלים את המצב כדי לשפר את שכרם ומעמדם. האם גם הפעם כל העסק יקרוס? וורן באפט, נזכיר, סבור שהערכות השווי של הרשתות החברתיות מנופחות לחלוטין.

 

ובמסגרת הבועה ואתרים שאין בהם כל צורך אבל עולים הרבה כסף, קבלו את ICorrect (שימו לב ל-I הגדולה, סימן מובהק לכך שהאתר מנסה להימנע מלהאכיל את הטרולים הידועים כעורכי הדין של אפל). תפקידו של האתר בחיים הוא לאפשר לכם לפרסם תיקונים של עובדות לא נכונות עליכם, אם אתם יכולים להרשות לעצמכם להטביע 1,000 דולרים לשנה תמורת הזכות המפוקפקת הזו. האתר עמוס מפורסתמים, אבל אני מודה שעד כה לא הצלחתי להבין איזה יתרון יש לו על פני בלוג אישי, שעלותו אפסית ושיפרסם בדיוק את אותם התיקונים. אולי התחושה של מועדון אקסקלוסיבי.

 

ועוד הוכחה ליעילותה של רשת חברתית חינמית: אני לא יודע מה סטודנטים היו חושבים על פרופסור שהיה משליך לטמיון אלף דולרים ירוקים ונוצצים תמורת הזכות לתקן שמועות אודותיו, אבל מסתבר שאם אותו פרופסור כותב בטוויטר, ומכניס גם כמה הערות אישיות, הסטודנטים מדרגים אותו כאמין יותר מאשר כזה שרק מפיץ הערות בנושאים אקדמיים - והם גם רואים אותו כאדם "שאכפת לו יותר". מסתבר שהטריק הישן ביותר בספר עדיין עובד.

 

ג'יימי תומאס-ראסט, האם החד הורית שהיתה הנתבעת הראשונה בארה"ב בגין שיתוף קבצים, עדיין מתרוצצת בין בתי משפט, אחרי אינסוף ערעורים משני הצדדים. ההליך נכנס כבר לשנתו החמישית וטרם הסתיים. אולפני ההקלטות ממשיכים לנהל את המשפט, לאחר שכבר הודיעו שיפסיקו לתבוע משתמשים אחרים. יותר ויותר מתקבל הרושם שהתעשייה מנסה להפוך את תומאס-ראסט לסמל. וזה אכן קורה, אבל בכיוון הפוך מהמתוכנן: מקרה תומאס-ראסט הוא משל לכוחה החריג של תעשיית ההקלטות מול האדם הקטן. לא בדיוק המסר שהיא רוצה לשדר לציבור.  

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x