ביקורת הופעה: או מיי רוד

אף אחד מבין 6,000 הצופים שמילאו את היכל נוקיה בהופעה של רוד סטיוארט לא החזיק ביד פחית של שנדי. המשקה הבריטי הלא ברור הזה, שלפני כמעט 30 שנה סטיוארט סייע לו להפוך ללהיט גם במדינות בהן נוהגים בצד ימין, היה חסר. אווירית האייטיז שמטילה מאז צל על הקריירה של סטיוארט, דווקא שוחזרה במלואה במפגן הזה.

סטיוארט הוא בין המוזיקאים המעטים, לצד פיל קולינס וסטיבי וונדר, שפרצו כמטאורים מבריקים ובהמשך נכנעו לחשבון הבנק. אבל סטיוארט הוא טיפוס שאף פעם לא עשה חשבון לאף אחד, ובקיץ שבו כל אמן שני מבטל את הגעתו לישראל בגלל משטים, היה נחמד לפנטז לרגע שמי שחתום על "Sailing" (שיגיע כמובן רגע לפני ההדרן), יגרום לקהל כאן להפליג לעבר ימים טובים יותר.

והם אכן הפליגו, אך במקום לעגון בבטחה במופע רוק מהוקצע בתל אביב, הם נתקעו במלכודת תיירים מוזיקלית שאפילו במלונות בווגאס כבר נמנעים מלהפיק. נגנים בחליפות שחורות בגזרה צמודה, זמרות רקע בשמלות מיני אדומות ופסנתר וכלי הקשה בלבן בוהק. סטיוארט אף פעם לא ניחן בטעם אופנתי מעודן, אבל ארבע מערכות הלבוש שהוא החליף בפחות משעתיים נטו של מוזיקה (כולל אחת בצבע פונץ' בננה ושנייה בצבע סגול בהיר מסנוור שלה הוצמדו מגפונים בצבע זהב) היו שיא של טעם רע. לידו, אפילו אלטון ג'ון, שרק לפני שבועיים חתם כאן ביקור מרשים ומרגש, נראה כמו פקיד שומה.

סטיוארט מתחיל לפזז במהלך השירים. למרות המזגן, הז'קט מתחיל להעיק והוא מוותר עליו, אגב, בגזרת הקוצים הבלונדיניים המוקפדים שעל ראשו לא נרשמת תזוזה. אחרי שני שירים הוא זורק את ה"שלום" המתבקש וזוכה לגל מחיאות כפיים סוער. בהמשך יוקרן על המסך הרחב שמעל הבמה גם דגל ישראל עצום, שיזכה אותו בתגובות דומות. סטיוארט, סקוטי חביב בסך הכל, מבין טוב מאוד את מצב הצבירה הלאומי של הקהל שלו ומנסה לשדר כוונות טובות.

ב"Tonight's the Night" הוא עוד מוציא מהצרידות המפורסמת שלו את המקסימום, אך גם זה תוך מלחמה עיקשת עם חטיבת הליווי שלו שכמעט ומעלימה את קולו. מערכת הסאונד שולחת איתותים שמשהו רע עומד לקרות בקרוב. לקראת סוף השיר סטיוארט כבר נשמע חזק מדי. ואז קולו נאלם. מכיוון הבמה אין קול, ומכיוון עמדת ההגברה אין עונה. הביזיון שהתרחש בהופעה של מטאליקה, חוזר על עצמו. מישהו עולה לבמה ולוחש לסטיוארט ההמום שהסאונד נפל. והסקוטי מנסה לשבור את המתח עם בדיחה, אבל איש לא שומע את הפאנץ' או אפילו את ההתחלה. סטיוארט מתיישב במבוכה על הבמה, ומרגיש שכנראה הלילה הזה לא הולך להיות הלילה שלו.

הסאונד חוזר וההופעה עולה הילוך, לרגע. סטיוארט פותח עם "The First Cut is the Deepest" של קט סטיבנס, וממשיך בשורת קאברים, בין היתר לטום ווייטס ולבוני טיילור וכאב הלב המפורסם שלה. ברוכים הבאים למסע מוזיקלי עם המדריך סטיוארט. בהמשך נשמיע לכם גם שירים של סם קוק. "אתם מכירים את סם קוק?" שואל סטיוארט את הקהל הנרגש, ואלו משיבים לו בצרחות "כן". האישה שיושבת שתי שורות מעלי זורקת לשכנתה ש"בטח שאני מכירה אותו, הוא זמר, לא?".

כשהטיול נגמר סטיוארט חוזר הביתה ל"Have I Told you Lately that I Love you". הקהל נמס. בשורה שמתחתי שתי בחורות שרות את המילים בהתרגשות מהדף המודפס שהם הורידו מהרשת. בלדה רודפת בלדה ומפלס הסוכר בהיכל מרקיע. סטיוארט שוב יורד מהבמה, רק כדי לשוב אליה עם חליפה נוצצת נוספת. ובינתיים זמרות הליווי שלו מעבירות את הזמן עם מחווה רגשנית וצעקנית מדי לדיאנה רוס.

סטיוארט בהופעה. הקהל נמס צילום: תומריקו

סטיוארט שב לבמה, וחוזר לעצמו עם "Da You Think I'm Sexy", והלהיט הגדול והנמכר ביותר שלו עדיין עובד. אבל במקום לשמור על הטורים הגבוהים הוא שובר ל"I Don't Want to Talk About it", הקהל נמס בשנית וחוזר לצלם את האירוע בפלאפונים. המחזה חוזר על עצמו גם ב"You're in My Heart". סטיוארט תמיד הצטיין בבלדות סכריניות, אבל כאן, עם כנרית שמחייכת בהתאם לתנועות הקשת, המצב גובל בהרעלת אינסולין. כדי לאזן במקצת את התמונה רצים על המסך סרטונים של קבוצת סלטיק, האהבה האמיתית של סטיוארט, שהלוגו שלה מככב גם על תופי הבס של להקתו.

האיש אולי טווס חביב שלא בדיוק מודע לעצמו, אבל הוא באמת מת על כדורגל. ולא רק בגלל המונדיאל. ב"Hot Legs" הוא אפילו בועט (בכשרון רב, אגב) עשרות כדורי רגל חתומים לעבר הקהל. רגע לפני ההדרן הוא מנפק את "Maggie May", הלהיט הראשון שלו שעדיין מרגש (אבל הפעם באמת) גם אחרי 39 שנה. ההדרן מסתכם ב"Baby Jane" המבוצע כשסטיוארט חובש קסקט עם משבצות סקוטיות.

לרוב, אחרי הופעות של זמרי עבר אהובים, האלבומים הישנים שלהם לא יוצאים לי מהמערכת. אחרי המפגן המוזר הזה של סטיוארט, אני שוקל לבדוק כמה אפשר לקבל על האלבומים שלו באיביי.