• תפריט
השראה

חוקר הזיכרון המוביל בעולם ממליץ: לשכוח

פרופ' ידין דודאי יושב במכון ויצמן ופורץ את גבולות הזיכרון. הוא כבר הצליח למחוק זיכרונות, ויודע לשחק עם הרגשות שהם מעוררים בנו. הוא מסתכל על ילדים, ויודע שכבר עכשיו הם זוכרים אחרת לגמרי מהוריהם. והוא מתבונן במחשב שלו ויודע שיום אחד הוא יוכל לחבר אליו את המוח ולהוריד את כל הזיכרונות להארד דיסק. כי העבר הוא רק חומר הגלם. היעד העיקרי של הזיכרון שלנו הוא בעצם העתיד

איתי להט 09:5410.06.10

שיחה עם פרופ' ידין דודאי היא כמו דהרה ארוכה ומהירה בקרוסלה. שטף המילים הדחוס, רצוף אין ספור האנקדוטות והזינוקים הווירטואוזיים מנושא לנושא לנושא שלישי ובחזרה לנקודת ההתחלה, מסחרר. כשדודאי עוצר מדי פעם, אני המום כל כך, מגמגם, שמוט שאלות. חלק מהאפקט נבנה בזכות העובדה שדודאי חיטט לי במוח. כאחד מחוקרי הזיכרון המובילים בעולם, כל בן שיחה הוא מושא מחקר מבחינתו, והוא יודע ללחוץ על הכפתורים.

 

בסיום השיחה הוא ממליץ לי להתיישב מיד לכתוב את הראיון. זה לא משנה שהקלטת, הוא מסביר, אתה צריך לכתוב כשהכל טרי. "עוד חמישה ימים תתחיל לשכוח ותתחיל למרוח את תמונת הזיכרון הזו. מה שיישאר זו רק התמצית", מניף דודאי את חרב הדדליין האמיתי מעל כל כותב, ובעצם כל מי שרוצה לתעד. "זה מה שאנחנו עושים עם זיכרונות חווייתיים - מורחים אותם ללא היכר עד שאנחנו מצליחים לסחוט שורה תחתונה. למנגנון הזה יש תפקיד חשוב, הכללה - בלעדיו אנחנו לא מסוגלים להסיק מסקנות בנוגע לעתיד. זה כאילו שתלך לקנות מחשב, תחזור הביתה, תפתח מסמך ותכתוב משהו. למחרת כשתפתח את המסמך הטקסט יהיה שונה במעט. זה בדיוק מה שהמוח שלנו עושה, בעיקר בזיכרונות אוטוביוגרפיים. השאלה המתבקשת היא למה. התשובה היא כפי הנראה שכל מבטה של מערכת הזיכרון הזאת הוא לעתיד - שנוכל לבצע סימולציות של דברים, ואז ראוי שהזיכרון לא יהיה מדויק, כי דיוק חוסם יצירתיות".

 

את מריחת הזיכרונות הזו הסביר דודאי שבוע אחר כך לכמה שופטים בכירים, בהרצאה על זיכרון ומהימנות של עדויות. מה שעדים זוכרים, הוא אומר לשופטים, הם לא ממש זוכרים. לפעמים הם רק משחזרים פרטים שהשלימו בעזרתה האדיבה של חקירה משטרתית. כל חקירה משנה את הזיכרון של העד, ולפיכך את עדותו.

 

אבל דודאי (66) עושה הרבה יותר מלחקור את הזיכרון האנושי ולשקף את תחבולותיו. הוא גם מושך אותו קדימה, בבדיקת מניפולציות שיום אחד אולי יבשילו לכדי כלים שבעזרתם כל אחד יוכל "לסדר" את הזיכרון שלו, להרחיב, למחוק, לתקן או לאחסן - על המחשב.

 

בדרך לפסגת הפעילות המוחית

 

זיכרון היא מילה מבלבלת. בין שינון רשימת הקניות לימי הזיכרון הלאומיים, בין כישורי למידה המבוססים על זיכרון לתחושות דז'ה וו, בין זיכרונות ילדות מגובשים לרסיסים שעולים בטיפול, בין ההיבטים הפילוסופיים של הזיכרון לאלו האמנותיים, דודאי מנסה ללכוד הגדרה כללית אחת. ומבחינתו הזיכרון - המטען הכי אישי וייחודי של כל אדם - הוא תופעה המונית שראויה למחקר מדעי, טכני בבסיסו.

 

"כשאתה אומר 'אני נזכר ב־X, אני לא זוכר את Y' אתה מתכוון לרמת הביצועים שלך, כלומר למה אתה זוכר. כשחוקרי זיכרון בודקים זיכרונות הם עוברים דרך הרמה המוחית, העצבית והכימית. קשה מאוד לתאר מודלים של זיכרון כי הם מצריכים כניסה לרמות הללו, וגם כי אין עליהם הסכמות - בעניין הזה המדע יותר גרוע מפוליטיקה. אבל באופן כללי אפשר להגדיר זיכרון כמידע שהפרט רוכש במהלך חייו ושמאפשר לו לבצע התנהגות שונה מזו שהיה מבצע לולא הזיכרון היה קיים".

 

זיכרון הוא פסגת היכולת המוחית?

"זיכרון מעורב בכל פעילות מוחית עילאית אחרת. אם אתה כותב שירה, הולך לסרט, מתאהב, מדבר, נהנה מטיול, הולך לתערוכה - בכל העשיות האלה מעורב הזיכרון. אני חושב שאחת ההשלכות של הזיכרון - היכולת לדמיין - היא פסגת הפעילות המוחית. מה שברור הוא שאדם ללא זיכרון ממצה כל אחת מהיכולות שלו באופן הרבה פחות טוב".

 

הרמה המוחית, העצבית והכימית שבה נובר דודאי מובילה אותו ואת הצוותים שהוא מוביל במכון ויצמן למעמקי המחקר של זיכרונות רגשיים, זיכרונות של טעם, זיכרונות של ריח. "דבר משונה, ריח", הוא אומר, "הוא מעולה בהעלאת זיכרונות, אבל אנחנו לא מסוגלים לזכור אותו. אם אבקש ממך להיזכר ביום אביב בשדה פרחים תוכל להעלות תמונה של זה ללא בעיה, אבל אם אבקש שתיזכר בריחות הפרחים, תתקשה לעשות זאת. בכל אופן, מה שכל הצוותים במעבדה, שבודקים זיכרונות שונים, מנסים להבין זה מה במכונה הביולוגית הזו של האדם מאפשר לרכוש זיכרון ספציפי מסוג מסוים".

 

דודאי במעבדה שלו במכון ויצמן. "אפילו הדרישות הטריוויאליות מהמוח השתנו לחלוטין" דודאי במעבדה שלו במכון ויצמן. "אפילו הדרישות הטריוויאליות מהמוח השתנו לחלוטין" צילום: עמית שעל

 

או לאבד אותו. ב־2007 היה דודאי, בשיתוף תלמידת המחקר רעות שמע ופרופ' טוד סקטור מאוניברסיטת ניו יורק, הראשון שמחק זיכרונות. צוות החוקרים הוכיח כי תהליכי האחסון של זיכרון ארוך טווח הם דינמיים ומחייבים פעולה תמידית של מעין מנוע מולקולרי, המשמר את הזיכרון. התהליך היה כזה: החוקרים אילפו חולדות להירתע מטעמים מסוימים. בשלב הבא, התמקדו באזור בקליפת המוח שאחראי לזיכרונות הטעם, והזריקו אליו חומר שחוסם את פעילות אותו מנוע מולקולרי. כתוצאה מהזריקות הללו החולדות שכחו את הסלידה שלהם מאותם מאכלים, ואכלו בנחת.

לא צריך לייצר זיכרון מדהים

 

פוטנציאל הממצאים הוא מדהים - שכלול מניפולציות כאלו יכול להוביל לחיזוק הזיכרון, לייצוב, חידוד ומיקוד של כל המנגנון. אבל דודאי מאמין במבנים האנושיים כפי שהם, ומעדיף לא לשחק באלוהים, לפחות לא בכל הנוגע ליצירת סוּפר־זיכרון. "זה לא בהכרח דבר טוב, להעצים את היכולת לזכור. זיכרון חד מדי ומפורט מדי הוא לא טוב", מסביר דודאי. "אם אתה זוכר יותר מדי זה לא ממש מועיל במצבים מסוימים. אנשים שסובלים מהיפרמנזיה, זוכרי־על, מתקשים להכליל. הטבע גרם לכך שנשכח חלק מהדברים, כדי שנוכל להכליל, להוציא את תמונת היער ולא לראות רק את העצים".

 

דודאי מודה ש"לא מעט אנשים שזיכרונם נפגע ישמחו אם נוכל להעצים אותו", אבל מסביר שכרגע מתמקדת המעבדה במחיקה. "אנחנו מתרכזים בפיתוח הטכניקות הללו כדי למחוק זיכרונות רגשיים לא רצויים. אני לא מדבר כמובן על זיכרונות של אהבה נכזבת או שמחה שנפגמה (כמו בסרט 'שמש נצחית בראש צלול'), אלא על זיכרונות רגשיים כואבים שמציפים אותנו בלי שאנחנו מזמנים אותם, כמו במקרים של פוסט־טראומה (התעללות, תקיפה מינית, תאונה, מלחמה). אלה זיכרונות כל כך חזקים, שהם מגיעים כרצונם בזמנים לא מתאימים ומחיים את החוויה מחדש בעוצמה שהאדם חש את הפחד והאימה כאילו חזר אל אותה חוויה ראשונית.

 

"אם לדייק, אנחנו לא מנסים למחוק את הזיכרון, אלא את הרגש הנלווה לו. אני רוצה למחוק את האימה שאוחזת בפגוע הלם קרב בכל פעם שהוא שומע דלת נטרקת, אבל בלי למחוק את הזיכרון שלו מהמלחמה. מאז הגילוי התקדמנו בהבנה המכנית של המנגנון, כמו גם בהבנה מתי המערכת רגישה לטיפול. להערכתנו תהליכי ההבנה האלה יימשכו כעשור. אולי עוד שבע שנים נגיע לידיעה הפותחת ב'כלכליסט'. אולי לא".

 

ובינתיים, בצד השני של העולם, ניהלו חוקרים מאוניברסיטת פורטו ריקו ניסוי אחר בעכברים, ולאחרונה הודיעו שהצליחו לפתח תרופה המבוססת על חלבון BDNF שמסייעת במחיקת רגשות קשים הנלווים לזיכרונות ובעידוד זיכרונות חיוביים. "מדובר בתוכנית ניסיונית שנוקטת אותו קו שאנחנו חוקרים, המנסה למחוק זיכרונות טראומטיים ארוכי טווח", מסביר דודאי את התגלית שפורסמה בכלי התקשורת השבוע. "כמה מעבדות ברחבי העולם עושות שימוש בכמה מנועים מולקולריים כדי להשיג זאת, מה שבסופו של דבר יוביל לשיתוף פעולה. המחקר מנסה להאיץ את האי־למידה של פחדים לטווח ארוך, תהליך שנקרא הכחדה של פחדים, כלומר ללמוד לא ליישם פחד על סיטואציות חדשות. כמו כן אנחנו מנסים לחסום זיכרון בשעה שהוא מתעדכן ולהתערב במכניזם שמאחסן זיכרון טראומטי לטווח ארוך - וזה מנגנון שבעתיד אולי יוכל להעצים זיכרונות חלשים".

 

"המחקר מנסה להכחיד פחדים, כלומר ללמוד לא ליישם פחד על סיטואציות חדשות. אנחנו מנסים לחסום זיכרון כשהוא מתעדכן ולהתערב במכניזם שמאחסן זיכרון לטווח ארוך" "המחקר מנסה להכחיד פחדים, כלומר ללמוד לא ליישם פחד על סיטואציות חדשות. אנחנו מנסים לחסום זיכרון כשהוא מתעדכן ולהתערב במכניזם שמאחסן זיכרון לטווח ארוך" צילום: עמית שעל

 

הניסוי הקולינרי שלו בעכברים היה רק אחד ממשחקי הזיכרון שדודאי וצוותו משחקים בהם. בניסוי אחר צפו הנבדקים בסרט, ואז עברו היפנוזה - ושכחו את הסרט. אחרי הוראה נוספת של המהפנט, הם נזכרו בחוויה ופרטיה. לאורך כל התהליך עברו הנבדקים סריקות של fMRI, שחשפו את תפקודו של אזור מיוחד במוח, האחראי על הדחקת זיכרונות. קוראים לו ברודמן 10, ודודאי מתייחס אליו כאל שוער זיכרונות. את מה שפרויד הבין לפני יותר ממאה שנה במישור הפסיכולוגי, דודאי משרטט בנבכי המוח במישור הנוירולוגי. "הדחקה היא סוג מסוים מאוד של שכחה מדומה", הוא מסביר. "אתה לא שכחת, הדבר נמצא שם, אתה פשוט לא נותן לו להתבטא. לדעתי הדחקה היא חלק מתהליך טבעי שמתבצע לנו במוח באופן הרבה יותר רחב ממה שאנחנו יודעים - אנחנו מדחיקים לא מעט מידע משום שאין לנו שימוש בו, או משום שזה לא טוב לנו, ובשני המקרים המנגנון משרת את תפקודנו התקין".

 

לניסויים של דודאי יש כבר הדים. הפסיכולוגית ליז פלפס מאוניברסיטת ניו יורק ביצעה את אחד היישומים המעניינים שלהם: היא הושיבה נסיינים מול מסך עם צורות מתחלפות. בכל פעם שהופיעו על המסך מרובעים כחולים, הנסיינים חטפו זרם חשמלי קל. אחרי כמה פעמים כאלו, התבסס אצל הנסיינים פחד רפלקסיבי ממרובעים כחולים. לאחר מכן התבקשו חלק מהנבדקים להרהר בפחד במשך 10 דקות, ואז פלפס "תיקנה" את הפחד אצל כל הנבדקים, והראתה להם מרובעים כחולים ללא זרם. שנה אחר כך זימנה את המשתתפים לניסוי נוסף, ושוב ביססה את הפחד הזה. היא גילתה שבקרב הנבדקים שהתבקשו בניסוי הקודם להרהר בזיכרון של הפחד, ההתעוררות שלו בניסוי השני היתה אטית יותר מאצל קבוצת הביקורת. במילים אחרות, אצל מי שהרהרו בפחד - המחיקה היתה אפקטיבית יותר.

 

איך ללמד את האינטרנט לשכוח

 

האפשרות לשחק בזיכרונות נשמעת עתידנית. זה חלק מהכוח של דודאי - היכולת להרחיק ראות אל עבר מה שאינו נראה אפשרי. הוא עשה זאת, למשל, ב־2003, בראיון ל־ynet. בין השאר חזה שם שבני אדם יוכלו בעתיד לחבר את המוח למחשב כדי שהוא יזכור דברים עבורם ואולי אפילו יוכלו "להוריד" מידע היישר מהמחשב למוח. "היכולת להעביר מידע בין המוח לבין מערכות זיכרון אלקטרוניות תהיה בידינו בתוך 50 שנה", אמר אז, ואף ניבא את סופו של הכתב: "הוא אפיזודה קצרה וחולפת בתולדות המין האנושי".

 

התחזית ההיא שלך עדיין מסתובבת ברשת, אבל לא היו פריצות דרך מדהימות בתחום.

"זאת הבעיה עם האינטרנט - הוא זוכר הכל. אני בכלל לא בטוח שזה דבר טוב, שיש טכנולוגיה שיכולה לזכור לנצח כל פריט מידע. יש כמה חוקרי זיכרון שאומרים שצריך להכיל על הרשת כלל מאוד בסיסי בהוויה האנושית - היכולת לשכוח. על פי אחת ההצעות, הרשת תצטרך אלגוריתם שיגרום לה לשכוח חלק מהמידע שבה, מדי פרק זמן מסוים.

"בכל מקרה, כן, אני עדיין מאמין שבעתיד נתממשק למערכות מידע ישירות מהמוח. זה כבר קורה במידה מסוימת - כשאתה יושב מול המחשב ומחובר לרשת אתה עובד עם סוג של ממשק שאתה מחבר לזיכרון. כשאתה משתמש בטלפון חכם עם אפליקציה של מציאות מוגברת אתה גם עובד עם ממשק למוח. הם אמנם לא מחוברים ישירות, אבל כנראה גם זה יגיע מתישהו".

 

זה יהיה כמו ב"מטריקס", נוכל להפסיק ללמוד ופשוט להזין את כל הידע למוח?

"אני לא חושב שזה יהיה אפשרי. אולי תתפלא לשמוע, אבל אני דווקא מאמין גדול בשינון. כדי ללמוד אתה צריך איזשהו בסיס מידע שיאפשר לך ללמוד. אבל זה כן ישנה את איך שאנחנו לומדים. בתי ספר יצטרכו ללמד יותר איך עושים שימוש באינפורמציה ואיך דולים אותה, מאשר ללמד את האינפורמציה עצמה".

 

"שמש נצחית בראש צלול". "בתוך עשור נבין טוב יותר איך למחוק זיכרונות" "שמש נצחית בראש צלול". "בתוך עשור נבין טוב יותר איך למחוק זיכרונות"

 

בזכות המחשב זוכרים פחות, ויותר

 

הטכנולוגיה היא לא רק העתיד של הזיכרון, היא גם משנה אותו משמעותית בהווה. זה נוגע בעיקר למה שמכונה זיכרון עבודה - אותו חלק מהזיכרון קצר הטווח שמאפשר לבני אדם לבצע מטלות אד הוק. דודאי מחליט להדגים את העניין עליי, וצולל לתוך הראש שלי: "מה זה זיכרון עבודה? אתה, למשל, מדבר איתי עכשיו בטלפון. אתה מתבונן במשהו תוך כדי השיחה, אולי יש מולך מחשב (אני אכן בוהה במסך), ולכן אתה מקבל עוד אינפורמציה בזמן שאתה מקשיב לי. בעודך מקשיב לי, אתה בוודאי חושב מתי אני אפסיק את המלל הזה כדי שתוכל לשאול אותי שאלה, ומה היא תהיה (מפחיד, הבן אדם קורא מחשבות). כלומר אתה אוגר זיכרון לטווח קצר שתעשה בו שימוש עוד רגע. אבל אתה מפעיל גם המון זיכרון לטווח ארוך, למשל העובדה שאתה מקצוען (סוף סוף - הכרה!), שיש לך אינפורמציית רקע ועוד כהנה וכהנה. אתה משלב את הזיכרונות מהטווח הקצר שאתה יוצר לצורך הדיון הזה בעזרת המידע שמגיע בזמן אמת עם הזיכרון לטווח ארוך כדי לבצע מטלה שיש לה מטרה. ברגע שהמטלה הזו תסתיים אתה לא צריך את הזיכרון לטווח הקצר ואת האינפורמציה המקוונת שאתה מקבל, ואתה תעבור למטלה הבאה. לזיכרון העבודה, שמאפשר לנו לחיות את חיינו המודרניים, יש תכולה קטנה של מספר יחידות מידע מוגבל, לכן אם מישהו ייכנס לחדר באמצע התהליך ויסב את תשומת לבך, הזיכרון הזה ייפגע במהירות והיכולת שלך לבצע את המטלה תיפגע (זה הרגע שבו החתול נכנס לחדר ומתחיל לשחק בעכבר המרשרש שלו)". אני, כפי שהוא ידע לחזות מראש, כבר מוכן עם השאלה הבאה.

 

איך המולטיטסקינג משפיע על זיכרון העבודה שלנו? ואיך ישפיעו הטכנולוגיה והמכשירים?

"היום אין טעם לזכור מספרי טלפון, כתובות, פגישות ועוד פרטים. איך זה ישפיע עלינו? אני חושב שעל חלק ממערכות הזיכרון יופעל פחות לחץ, הן יתנסו בפחות דרישות, אבל חלק יידרשו ליותר. על זיכרון עובדתי למשל יש אכן פחות לחץ - אתה מגגל היום את העובדות שבעבר נדרשת לשנן או לזכור. מצד שני, יש יותר דרישה ליכולת מהירה להתאים את עצמנו לפרוצדורות, לכן הזיכרון האוטומטי - זה שמאפשר לנו לבצע פעולות בלי לחשוב עליהן - נדרש ליכולת גבוהה יותר. אם אני, למשל, נכנס למקום עבודה חדש ושם אני נדרש לעבוד עם מערכות מחשב שונות מאלו שאיתן עבדתי במקום העבודה הקודם, זה מפעיל לחץ ודרישות על הזיכרון הזה. הילדים שלנו כנראה מצוינים בלמידה ויישום מהיר של פרוצדורות מסוג זה, ולכן כל מי שבא וטוען שהמחשב הורס לילדים את השכל - טועה. המחשב פשוט נותן להם סביבת עבודה שהדרישות שלה ממערכת העצבים והקוגניציה הן שונות. הם פחות נדרשים לדעת עובדות כשלעצמן, אבל יותר נדרשים לאתר אותן במהירות ולהסתגל לפרוצדורות עבודה חדשות שמתעדכנות כל הזמן.

 

"גם על זיכרון העבודה יש היום לחץ כבד מאוד. אנחנו נהפכים לנהדרים בריבוי משימות, בייחוד הילדים. וגם כאן - הטענות שזה יוצר אצלם הפרעת קשב לא נכונות. הם פשוט מנצלים את יכולת המערכת שלהם לעשות כמה דברים יחד, וזה מפעיל לחץ גבוה על זיכרון העבודה".

 

מספרים שנפוליאון היה מסוגל לבצע שבע משימות במקביל, ושזה סימן לגאונות. אנחנו נהפכים לגאונים יותר בעקבות ריבוי המשימות?

"לא הייתי אומר שאנחנו נהפכים לגאונים יותר כמו שאנחנו נהפכים לבעלי יכולות גבוהות יותר. בהנחה שאתה מצליח לעשות את זה בצורה נכונה בלי לפגוע במהות של המשימה, מולטיטסקינג עוזר לעמוד במטלות שהחברה המודרנית מבקשת. אפילו הדרישות הטריוויאליות השתנו לחלוטין: אתה הולך בתחנת רכבת, אתה קורא את השלטים, מתעדכן בזמנים ומדבר בטלפון באותו זמן. אלה לא דרישות שעמדו לפני אנשים לפני 50 שנה בלבד".

 

מהו בכלל נפח הזיכרון האנושי?

"קשה מאוד להעריך. יש לא מעט מחקרים, והמחלוקת נמשכת. ההערכות נעות מכמה אלפי פריטי זיכרון ועד כמה מיליוני זיכרונות. אבל כפי הנראה הזיכרון החווייתי שלנו הרבה יותר קטן ממה שאנחנו משערים, והוא כולל רק כמה אלפי חוויות. את שאר המידע אנחנו משלימים".

 

קבלו אחת לשבוע ישירות למייל שלכם את הכתבות בסדרת "השראה". לחצו להרשמה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x