• תפריט
מוסף כלכליסט

עד כאן! הגעת לשיא הקריירה שלך

זו כתבה על הרגע הזה שבו אתה מבין שאין לך לאן להתקדם יותר במקום העבודה שלך, ושהקריירה שלך נגמרה הרבה לפניך

דיאנה בחור־ניר 10:0315.04.10

כשאת בת 25, 30, 35, הכל מרגיש לך בתולי, חדש. בכל פעם שאת מקבלת לקוח, בכל פעם שאת מכניסה כתבה לעיתון, את מרגישה 'וואו, השמים הם הגבול'. ואז יום אחד את מבינה, אוקיי, אני במשחק כבר 15 שנה, כבשתי את מה שיכולתי לכבוש, הפסקתי לזוז קדימה. מה הלאה? עד מתי זה יימשך? אצלי היום הזה הגיע לפני חמש שנים, כשחגגנו במשרד יום הולדת לעובדת שצעירה ממני ב־19 שנה. פתאום שנת הלידה שלה היכתה בי, והבנתי שמי שיתפתח ויתקדם מעכשיו כבר לא יהיה אני".

 

אילנה (45), בעלת משרד לייעוץ שיווקי, מספרת שעמדה עם הכוסית ביד ביום ההולדת של העובדת שלה, והרגישה רע. "הבנתי שמלהיות אשת המקצוע הצעירה שמנכ"לים מבוגרים מסתכלים עליה כעל ילדת פלא, נהפכתי לוותיקה, והמנכ"לים שלהם אני נותנת שירות הם הצעירים יותר. כשאת מבוגרת מכל הלקוחות הגברים שלך, זה גורם לך להרגיש זקנה בבת אחת. ומאותו רגע משהו מתחיל לנקר בך. מאז, כבר חמש שנים אני עוברת איזשהו תהליך. חשבתי לסגור את העסק לגמרי ולהתחיל מאפס, התחלתי גם ללמוד משהו במקביל. אבל מהר מאוד הבנתי שהעתיד הוא לא בלהתחיל מחדש. בינתיים אני שוהה במקום קצת, מתבוננת מהצד, יותר מאצילה סמכויות ומפנה את עצמי לדברים אחרים. זו חוכמת הבגרות, הזקנה".

 

יריב גרוסמן: "ניסיתי להבין למה זה קרה לי, אם לא הייתי מספיק חשוף לפוליטיקות המשרדיות, אם עוד משהו הסתתר מאחורי זה" יריב גרוסמן: "ניסיתי להבין למה זה קרה לי, אם לא הייתי מספיק חשוף לפוליטיקות המשרדיות, אם עוד משהו הסתתר מאחורי זה" צילום: יובל חן

 

תחושה דומה של התוודעות פתאומית וכואבת אל סוף ההתקדמות בקריירה חווה לאחרונה יריב גרוסמן (41), עד תחילת 2010 מנהל קבוצת פיתוח וחומרה בחברת ההייטק רדויז'ן, המפתחת טכנולוגיות לשיחות ועידה עבור ארגונים. גרוסמן הבין שקידומו בחברה נחסם כשהנהלתה החליטה ליצור דרג ביניים בינו לבין הסמנכ"ל. "הביאו מישהו מעליי. עשו הכל בגלוי, לא מאחורי הגב. הפגישו בינינו מראש כדי לראות אם נסתדר. במובן מסוים ערכתי לו מעין ראיון עבודה", גרוסמן מחייך. "היה לי יומיים משברון, הרגשה של ירידה במעמד, של חוסר אמון, לא הפסקתי לחשוב למה עשו לי את זה. היה לי המון ביטחון בתפקיד ובמקום העבודה ובבת אחת איבדתי אותו. חשבתי שאולי אני לא מספיק חשוף לפוליטיקות המשרדיות, שעוד משהו מסתתר מאחורי זה. בסופו של דבר התגברתי, והתחלתי להשלים עם המצב. אבל נפער איזה סדק. התחלתי לשאול מה קורה איתי, האם אני בכלל מעוניין להתקדם, ולהקריב את מה שכרוך בכך. אותו מנהל שפיקח עליי עבד קשה יותר ממני. התחלתי לשאול את עצמי אם זה משהו שאני רוצה להגיע אליו, והתשובה היתה שלא. אז אמרתי לעצמי, להישאר באותו תפקיד זה נחמד, אבל מה הלאה? אני כמעט בן 42".

 

שלב האי מסוגלות

 

גרוסמן ואילנה, שביקשה לא להזדהות בשמה המלא, עברו חוויה שהיתה קיימת תמיד, אבל הולכת ונפוצה יותר ויותר בעולם העבודה העכשווי. הם הבינו שאף על פי שעברו פחות ממחצית מחייהם המקצועיים, שיאם כבר מאחוריהם. כשכירים רבים אחרים בישראל, הם גילו שאחרי 15-20 שנות קריירה שבהן התרגלו להתקדם ולטפס, צפויות להם יותר מ־20 שנים נוספות שצופנות בחובן בעיקר דריכה במקום.

 

"מוסף כלכליסט" ראיין שורת אנשי קריירה מרובי הישגים, שכל אחד מהם גילה יום אחד כי הגיע ל"תקרת הזכוכית" האישית שלו, לנקודה בקריירה שעד אליה טיפס ושממנה הוא אינו מצליח להתקדם - ולא בשל אפליה או התנכלות, אלא כי זהו.

 

כל איש קריירה מסוגל לדמיין את הרגע הזה, שבו יבין שהדרך למעלה כבר אינה רלבנטית לו. לכל אחד ישנה תקרת זכוכית פרטית מעל הראש. הבעיה היא שבעולם שבו אנשים מוגדרים לפי הקריירה שלהם ולפי כיבושיהם האחרונים, ההבנה שעידן ההישגים נגמר מלווה בתחושת כישלון, בלחץ מהדרישה האופנתית והבלתי אפשרית "להמציא את עצמך מחדש ללא הפסקה", בפחד משיעמום, דאגה לפרנסה ודגדוג ראשון של ההזדקנות. לכן, אולי, רוב האנשים מעדיפים להיות מופתעים.

 

גדי חייט: "כשהודעתי שאני לוקח הפוגה רווח לי, וכך הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון" גדי חייט: "כשהודעתי שאני לוקח הפוגה רווח לי, וכך הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון" צילום: נמרוד גליקמן

 

"קוראים לזה 'שלב האי מסוגלות'. זאת הנקודה הקשה ביותר עבור אדם שאפתן", אומר פרופ' אילן משולם, מומחה לניהול משאבי אנוש באוניברסיטת חיפה ובעברו ראש החוג לניהול באוניברסיטה ומנכ"ל משותף באינטל. "נורא קשה לאדם להכיר בכך שזה סוף הדרך ושיותר לא יוכל להתקדם. מעורב בזה הרבה אגו. קצת בדומה לגירושים, ישנה תמיד התחושה שאיפשהו נכשלתי, שיכולתי למנוע את זה. השלב הזה יכול להגיע בכל גיל ובכל שלב בקריירה, וכשמגיעים אליו האופציות הן ללכת ולהשלים חוסרים כדי להתקדם, למשל לחזור ללמוד, או למלא עוד תפקידים כדי לאסוף עוד התנסויות. אופציה אחרת היא לעשות שינוי בקריירה. הבעיה היא שרבים מתקשים לזהות את רמת האי מסוגלות שלהם, ואחרים מסרבים להכיר בה. עבורם התקרה באמת שקופה. הם כל הזמן מנסים להמשיך להתקדם, נחבטים בתקרה, ובינתיים עושים תפקידים שהם לא נהנים מהם ולא מצליחים בהם, ופעם אחר פעם הציפיות שלהם לא נענות".

 

לדברי משולם, כל אחד יכול לזהות מתי הגיע לתקרת הזכוכית האישית שלו. עליו רק לשאול את עצמו "מה למדתי היום". "אם פעם אחר פעם התשובה לשאלה היא 'את אותו הדבר שכבר ידעתי', זה הזמן לחפש מקום חדש או כיוון חדש", אומר משולם. "אם נולדת מהנדס, זה לא אומר שאתה חייב למות מהנדס".

 

תקרת הזכוכית האישית של כל אחד נמוכה מכפי שהיתה בעבר, והיא מגיעה יותר ויותר מוקדם. כך סובר ד"ר עוזר כרמי מבית הספר למינהל עסקים בקריה האקדמית אונו. "בשנים האחרונות תוחלת החיים הולכת ומתארכת, אך במקביל הבשלות העסקית וההישגים מגיעים בגיל יותר ויותר צעיר. התוצאה היא שהיצירתיות מקושרת עם גיל צעיר, ובני 40 פלוס נתפסים כפאסה וחשים מאוימים. ובצדק. כיום, כשפיטורים הם תכופים ומקובלים, בני הדור ההייטקי חשים ביטחון בכך שתהיה להם תעסוקה כל עוד יישארו יצרניים וחדשניים. הפחד אינו מפני פיטורים אלא מדריכה במקום. מי שלא יכול לחדש כל הזמן מאבד את האטרקטיביות שלו, ומתנגש מהר מאוד בתקרת הזכוכית שלו".

 

ליגה לא שלנו

 

לרועי ברזלי (45), מהעובדים הראשונים בחברת נס טכנולוגיות שנהפך לאחר מכן לבכיר בקומברס, זה קרה בבת אחת, בלי שהיתה לו שליטה בכך. בסוף 2006 התפוצצה פרשת תרמית המניות של מייסד קומברס קובי אלכסנדר, וכחלק מתהליך השיקום הוחלפה הנהלת החברה בהנהלה אמריקאית שפעלה מארצות הברית. אחרי כשני עשורים בחזית עולם הסלולר וההייטק העולמי, ברזלי גילה שבן לילה מישהו שינה לחלוטין את כללי המשחק.

 

אלה שמר: "נתקעתי לא בגלל אפליה, אלא כי בתוכי לא באמת הייתי בנויה לאגרסיביות של סביבת העבודה" אלה שמר: "נתקעתי לא בגלל אפליה, אלא כי בתוכי לא באמת הייתי בנויה לאגרסיביות של סביבת העבודה" צילום: עמית שעל

 

"היה הרגע שבו הודיעו שההנהלה שהיתה מעליי התחלפה ועברה אמריקניזציה", מספר ברזלי, ששימש אז מנהל שיווק בכיר בקומברס. "שיחות הצוות נהפכו לשיחות ועידה עם ארצות הברית. סביבי התמנו פתאום מנהלים אמריקאים. כגרוש עם ילדים ידעתי שלא אוכל לעשות רילוקיישן. הבנתי שהגעתי לסוף המסלול שלי". 

 

פרופ' אילן משולם: "כמו בגירושים, התחושה היא שניתן היה למנוע את זה" פרופ' אילן משולם: "כמו בגירושים, התחושה היא שניתן היה למנוע את זה"

תקרת הזכוכית הזאת, "שלב האי מסוגלות" שעליו מדבר פרופ' משולם, אינה מכה רק באנשים כגון ברזלי וגרוסמן, שהתקשו להשתלב בהנהלות המשתנות של חברותיהם, או באנשים כגון יועצת השיווק אילנה, שחשה שאין לה עוד מה לחדש. זה קורה גם לאנשים שמגיעים לתפקידי הנהלה בכירים ביותר בחברות גדולות, ואז מגלים כי לא יקבלו את תפקיד המנכ"ל פשוט כי למנכ"ל עצמו אין לאן להתקדם, והוא מתכנן להישאר בתפקידו זמן רב. כשאבי, ששימש במשך שנים משנה למנכ"ל בחברה גדולה בישראל גילה זאת, הוא הבין שהדרך היחידה להתקדם תהיה לשמש מנכ"ל בחברה קטנה בהרבה. "מה שהוציא אותי מהמירוץ היה שנשארתי יותר מדי זמן במלכודת הדבש", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "זה רגע מאכזב של התפכחות. אתה רואה שהמנכ"ל לא זז כבר שנים, אתה יודע שהוא גם לא יזוז, זה לא משהו שאפילו מנסים להסתיר, אתה מדבר איתו והוא אומר לך 'אין לי לאן ללכת'. ואז אתה מבין שגם אתה 20 שנה באותו תפקיד, ושאתה צריך לחשוב לאן יש לך ללכת, או שפשוט תישאר ותמשיך לעשות את אותו הדבר". אבי אומר שהוא שלם עם המעבר לחברה קטנה יותר. "ככל שאנשים נשארים יותר זמן באותו תפקיד הם מביאים פחות תועלת. אחרי שמונה שנים כבר מרגישים את התפוקה פוחתת משנה לשנה. זה מתאים רק למי ששואף להפוך לחלק מהריהוט".

 

אלה שמר (55), ששימשה מנהלת שיווק בחברת הנדל"ן של אלפרד אקירוב, מגדלי אלרוב, היא דוגמה לאלה שמקדימים לזהות את תקרת הזכוכית המתקרבת. היא מספרת שלפני כחמש שנים הבינה שלא תתקדם יותר בחברה. "בתקופת שיווק מגדלי אקירוב, שהיה מבחינתי שיא של קריירה בת 20 שנה בתחום, כבר התהוותה ההבנה המתמשכת שבחברה הזאת אני לא אתקדם. תפקידי הניהול הבכירים באלרוב מעטים, ושני הגברים שהיו בתפקידי ניהול מקבילים אליי באו מתחומי ההנדסה והפיננסים והיה ברור לי שגם מבחינת שכר וגם מבחינת היררכיה, אם מישהו יקודם זה יהיה אחד מהם".

 

פרופ' איילה מלאך פיינס: "ההגעה לפסגה גורמת לתחושת ריקנות" פרופ' איילה מלאך פיינס: "ההגעה לפסגה גורמת לתחושת ריקנות"

שמר אומרת שהסיבה לכך לא היתה אפליה, אלא גבולות יכולותיה שלה. "הייתי יד ימינו של אקירוב, מי שמוכרת ועושה עסקים במיליונים ונתפסת כאדם מלא עוצמה. אבל בין איך שנתפסתי ואיך שהרגשתי היה פער. לא הסתדרתי עם האגרסיביות סביבי. לא הסכמתי עם הרבה דרכי התנהלות. היו לי רגשות קשים לגבי היחס שקיבלתי". בעקבות ההבנה, החליטה לוותר על עתיד בצמרת תחום שיווק הנדל"ן.

 

גדי חייט (43) מפנה בימים אלה את חדרו במשרד הפרסום הקטן רגב קויצקי, שם שימש סמנכ"ל לקוחות, ויוצא להפוגה ללא הגבלת זמן מעולם הפרסום. את תקרת הזכוכית שלו הוא גילה מאוחר מדי. "הדריכה במקום הביאה לשחיקה אדירה", הוא אומר בעודו אורז, חייכן ונמרץ. "בתחום הזה אתה חייב להיות כל הזמן מצוין, כל הזמן בהייפר־פרפורמנס, כל הזמן לדאוג שהלקוח יהיה מרוצה, וכשהלקוחות מתייחסים אליך כאל עוד ספק ומוכנים לנטוש ברגע, זה יוצר מתח גדול ששוחק נפשית ופוגע בקשר עם המשפחה. אצלי, הקש ששבר את גב הגמל היה כשקיבלתי סכין בגב מלקוח גדול, סדר גודל של מיליון דולר בשנה, שנתנו לו את הנשמה והוא פשוט סטר לנו בפנים. זה היה הרגע שבו, עם כל החספוס שצברתי, הנפש שלי סופית אמרה 'די, בשביל מה אתה צריך את זה?'. אם הייתי בולע גם את זה וממתין שנתיים־שלוש עד שאתקדם בתפקיד, הייתי פשוט נגמר מקצועית, נגמר נפשית. הסטירה מהלקוח הצטרפה לפטירה מסרטן של יפית רגב. אין לי ספק שהחיים המקצועיים שלה השפיעו לה על הבריאות. כשהודעתי למשרד שאני לוקח הפוגה מהתחום רווח לי, וזה היה סימן שעשיתי את הדבר הנכון בזמן הנכון.

 

"כרגע אני לא יכול לחשוב על עוד תפקיד. אני אהיה חכם יותר אחרי ההפסקה שאני לוקח", אומר חייט, שישמש בינתיים מורה ויועץ בחצי משרה במסלול הפרסום במכללת רופין. הוא גם מתכנן לסיים תואר שני, ללמוד תופים ולקחת חלק פעיל יותר בגידול בנותיו. "יש לי שלוש נסיכות מקסימות בבית, ועד עכשיו לא היה לי מספיק זמן להיות אבא טוב".

 

הכי מפחיד זה להתמיד

 

לדברי פרופ' איילה מלאך פיינס, פסיכולוגית קלינית חברתית וארגונית מאוניברסיטת בן־גוריון, תחושת התסכול שמלווה את המפגש בתקרת הזכוכית מאפיינת בעיקר אנשים שאפתנים במיוחד, ולרוב כאלה שמכורים לעבודה ולאדרנלין. "אלה אנשים שכאשר הם מכירים בכך שהגיעו לפסגה האישית שלהם, במקום להתמלא באושר הם חשים ריקנות, אובדן עניין ואובדן משמעות, ומתחילים לחשוב על המחיר הכבד שעלתה ההצלחה - מחיר שאותו במקרים רבים שילמה המשפחה". במצבים כאלה, היא אומרת, אנשים שלרוב נוטים להיות יותר שאפתנים מחפשים אפיקים חדשים למימוש עצמי ומוכנים להסתכן ולשוב להקריב מזמנם וממרצם, ואנשים שמעדיפים יציבות וביטחון נוטים להישאר בתפקיד, ולשנות את סדרי העדיפויות בחייהם. "כך או אחרת", היא אומרת, "הפתרון לתחושת התקיעות והשחיקה הוא למידה. התקרה מגיעה כשמפסיקים ללמוד ולהתפתח, ולימוד וגירוי אינטלקטואלי הם שמפיגים את התחושות הקשות".

 

רועי ברזלי: "הנהלת קומברס עברה אמריקניזציה, ובבת אחת המנהלים סביבי התחלפו. הבנתי שהגעתי לסוף המסלול שלי" רועי ברזלי: "הנהלת קומברס עברה אמריקניזציה, ובבת אחת המנהלים סביבי התחלפו. הבנתי שהגעתי לסוף המסלול שלי" צילום: אוראל כהן

 

"בכמה ארגונים שבהם עבדתי", מספר פרופ' משולם מאוניברסיטת חיפה, "היתה תוכנית מיוחדת עם עובדים שקראנו לה 'אופקים', שמטרתה היתה להביא את העובד לניצול מקסימלי של יכולותיו תוך הבנה משותפת לו ולארגון של עד היכן הוא יכול להגיע. היו אנשים שאמרנו להם, הגעת לשיא שלך בארגון. בכמה מקרים עזרנו למנהלים להשתלב בארגון אחר. כמה מהם פרחו. היו שכירים שנהפכו ליזמים. אם מטפלים בו נכון, שלב האי מסוגלות באמת יכול להיהפך להתחלה חדשה".

 

כשמעדיפים לעזוב הכל

 

גם בקרב המרואיינים שאחריהם עקב "מוסף כלכליסט" היו כאלה שניסו לפנות לדרכים חדשות. יריב גרוסמן מרדויז'ן החל לאחרונה לפעול כמאמן אישי המשלב תורות מזרחיות להקניית שלווה ושילובה בעסקים. "אמרתי לעצמי, ממילא בעוד כמה שנים אמצא את עצמי לגמרי בחוץ. צעירים ללא משפחות יגיעו, טריים מהלימודים, מעודכנים בחזית הידע, נכונים להרוויח פחות. אז במקום לחכות שיבעטו אותי החוצה עשיתי שינויים אצלי. במקביל לעבודה בהייטק התחלתי קורס בבית ספר למאמנים, התאהבתי בדרך הזאת, ובאוקטובר האחרון הבנתי שיש לי יעד חדש בחיים".

 

לא מפחיד להתחיל מאפס?

"יש פחד, אבל לא ברמת 'מפחיד רצח'. היו אופציות שמימשתי, יש לנו בית בלי משכנתה ואוטו, יש אוויר לנשימה, וגם אם לא ארוויח בכלל השנה, אני חושב שעדיין לא אצטרך להשתמש בפיצויי הפיטורים.

 

רועי ברזלי שנדחק מקומברס פתח עם הקולגה לשעבר אלדד כהן את חברת בי־קונסלטינג, לייעוץ עסקי ושיווקי לחברות טלקום. הוא מודה שהחיים כעצמאי אינם קלים, ועד היום הוא לא משוכנע אם היה עליו לעזוב. "ברמה הכלכלית הירידה באה בבת אחת", הוא אומר. "חתכנו בחופשות עם המשפחה, מכון הכושר ירד, חזרתי למאזדה 3. לקח לי בערך שנה וחצי לחזור לאותה רמת חיים שהיתה לי כשכיר", הוא אומר. "היום אנחנו מצליחים ואני מוציא מעצמי יותר מכפי שהוצאתי מעצמי אז, אבל עד היום, בכל פעם שאני רואה מכונית של קומברס יש לי צביטה קטנה בלב. התחושה שלי אז היתה של דד אנד. בדיעבד, ממרחק של שנתיים אני לא בטוח שהיא היתה נכונה, אבל כך חשבתי אז, וזה ההימור שלקחתי".

 

כמו יריב גרוסמן, אלה שמר מאלרוב נדל"ן שינתה כיוון לחלוטין, והחלה לעבור כמדריכת יוגה. היא הקימה את 'אלהיוגה', מרכז ליוגה הצופה לים בנמל תל אביב, ובמקביל היא ממשיכה למכור דירות יוקרה בפרויקט בפרישמן פינת דיזנגוף באמצעות חברת הנדל"ן שהקימה 'מגדלים', הפעם כנותנת שירותים עצמאית לאקירוב. שמר מספרת שהרגעת האגו היא חלק חשוב במהלך של שינוי מוחלט בקריירה, ובוויתור על המירוץ הקודם: "כל הדרמה של חיינו מנוהלת מהאגו. האגו מספר לך סיפור על המקום שלך, ואתה מתחיל להזדהות איתו. אבל בשלב מסוים הבנתי שהאגו הוא לא אני. הוא משהו שמתעורר מדי פעם, ושאפשר להתבונן עליו מבחוץ".

 

ניכר בשמר שמאז השינוי היא מסתובבת בבטריות מלאות, חייכנית וחמושה בהבעת פנים זורחת: זה לא חכמה היא אומרת, כשמקום העבודה שלה נמצא היכן שרוב האנשים נמצאים כדי לנוח או לנפוש. "היום, אף על פי שאני חיה בלב הצפונבוניות התל אביבית, הפוזאית, אני חווה את התחושה שאפשר גם עם מעט מאוד. לפני כמה שבועות הייתי בסדנת יוגה במדבר, ישנו שני אנשים באוהל, עם שירותים אקולוגיים. קמנו בחמש בבוקר, הלכנו במדבר, תרגלנו יוגה. הרגשתי שאני יכולה להישאר שם חודש. באותו זמן בעלי היה בכנס מקצועי בחו"ל. שוחחנו בטלפון. הוא התלונן שהחדר על הפנים, השירותים לא בסדר, ואני אמרתי לו: 'אצלי מצויין, אני באוהל, אין פה כלום, מרגישה נפלא'".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x