• תפריט
השראה

"התחממות כדור הארץ מסוכנת? קשקוש"

פרימן דייסון - מדען גאון ופורץ דרך, קשיש זועם וחתרן בלתי נלאה - לא ממש מוטרד מכישלון ועידת קופנהגן. אחרי ששינה את הפיזיקה בעקבות מסע בין בתי זונות ושימש השראה למשחק מחשב, דייסון מסביר ל"כלכליסט" למה דובי הקוטב מרוצים מההתחממות, שריפת פחם היא הכרחית ודת ומדע משלימים זה את זה. סדרת השראה

רן לוי 13:3007.01.10

אפשר לשמוע חיוך דרך הטלפון. התיאוריה שלך מוכיחה את עצמה כנכונה כבר יותר מ־50 שנה, אני אומר לפרימן דייסון, אתה בטח מרוצה. "לא, אני מאוכזב!", משיב הקול הישיש מצדה השני של השפופרת, "היה הרבה יותר מעניין אם היא היתה שגויה. לרוע המזל, היא תמיד מוכיחה את עצמה כנכונה".

 

הוא לא צוחק. אבל מתחת לקול המחוספס אפשר לשמוע את שביעות הרצון. אנחנו מדברים על התיאוריה הפיזיקלית שלו, אבל גם העמדות האופוזיציוניות שהוא מביע כבר שנים ממשיכות להיות רלבנטיות - ואין ספק שהוא נהנה מזה. ככה זה אצל דייסון, הכל הפוך. זה מה שהפך אותו לספקן הגדול של המדע המודרני, לחתרן, לאיש הדווקא, למי שנתפס כמכחיש השואה האקולוגית. וזה, כנראה, גם מה שעושה אותו לגאון.

 

בגיל 86, דייסון ממשיך להכות גלים. האיש שבגיל 26 פיתח תיאוריה פיזיקלית פורצת דרך ובגיל 43 כבר היה חתום על מחקר דרמטי נוסף, לא עוצר. לפני כעשור טלטל את עולם המדע כשיצא נגד הסתירה המקובלת בין דת למדע, ולפני כארבע שנים פתח במלחמה חזיתית בבון־טון העכשווי של פוליטיקאים וחוקרים ברחבי העולם - התחזיות השחורות על האסון האקולוגי שבראשיתו אנחנו נמצאים. שבועות ספורים אחרי כישלון ועידת האקלים בקופנהגן, הרוח הדייסונית גורסת כי הכישלון הוא בכלל בעצם קיומה של הוועידה, בהתבסס על תחזיות מופרכות. במקום לעסוק באקולוגיה הוא מציע סדר יום חלופי: להילחם בעוני, וליישב את מערכת השמש. זו הדייסוניות במיטבה - מצד אחד קונקרטית, מדגישה בעיות שאחרים מפספסים, עוסקת בחלקים הלא מובנים מאליהם של חיינו, ומצד אחר חולמנית, פורצת דרך, חושבת לגמרי מחוץ לקופסה. והכל בקול גדול, בנחרצות. אי אפשר שלא להקשיב לו.

 

קרחונים נמסים זה נפלא

 

בהרעשה הנוכחית שלו החל דייסון ב־2005, כשאמר כי "חלק מהטענות שמומחי האקלים משמיעים פשוט מגוחכות". שנתיים אחר כך הצטרפו אליו כמה מדענים בכירים, ויחד הם שלחו למזכ"ל האו"ם מכתב פתוח שבו דרשו לבחון מחדש את הקצאת המשאבים להתמודדות עם ההתחממות העולמית, בטענה שהיא מוגזמת.

 

דוב בקוטב הצפוני. "מספרם עולה במקום לרדת", טוען דייסון, "בגדול, הם אוהבים את ההתחממות" דוב בקוטב הצפוני. "מספרם עולה במקום לרדת", טוען דייסון, "בגדול, הם אוהבים את ההתחממות" צילום: אי פי אי

 

זה לא שדייסון חושב שהאקלים אינו משתנה, הוא פשוט חושב שהשינוי הזה אינו אסון - ושעליית הטמפרטורות תעשה לנו בעיקר טוב. "הרעיון שלפיו ההתחממות הגלובלית היא הבעיה החשובה ביותר של העולם הוא שטות מוחלטת, וגורם לנזק רב. סרטי הטבע מראים דוב קוטב יושב על פיסת קרח נמסה. הדוב המסכן עומד לטבוע, והדמעות זולגות. אבל למעשה הדובים מסתדרים מצוין. מספר הדובים בקוטב הצפוני בכלל עולה (מספרם שנוי במחלוקת מדעית רחבה - ר"ל). בגדול, הם אוהבים את ההתחממות", אמר לפני שנתיים למגזין המקוון "Salon". דעות דומות הוא משמיע בכל הזדמנות, מעל כל במה.

 

פרימן דייסון על שער מגזין "ניו יורק טיימס" פרימן דייסון על שער מגזין "ניו יורק טיימס"
וההיסטוריה עומדת לצדו: דייסון מזכיר כי כדור הארץ עבר אין ספור תהפוכות ושינויי אקלים. פני הים עלו וירדו, קרחונים הפשירו וקפאו ורמת הפחמן הדו־חמצני באטמוספרה עלתה וירדה מאות או אלפי פעמים. עולם החי התאים את עצמו לשינויים, ובכל פעם שב לשגשג. בגרינלנד, הוא מדגים, אפשר עכשיו לחרוש באדמה המופשרת ולקיים חקלאות אמיתית, לראשונה זה מאות שנים. הגרינלנדים מאושרים. האם יש בזה רע?

 

הטיעון ההפוך שלו לא הצליח לבלבל את הירוקים. דייסון דרך על מוקש שהתפוצץ בלב הקונצנזוס, בשנים שבהן המאבק לשימור הסביבה ושימוש נכון יותר באנרגיה קנה לו מיליוני חסידים. התגובות לא איחרו לבוא. הקהל הרחב, למשל, התנפל עליו בחודש מרץ, בעקבות ראיון איתו ב"ניו יורק טיימס" שהוקדש כמעט כולו לעמדתו בנושא. הטוקבקים נעו בין התקפות מעודנות ("עקשן", "בור") להשוואתו של דייסון למכחיש שואה. המומחים, מצדם, דבקים בעיקר בטענת ה"בור", וטוענים שדייסון לא חקר את הנושא, מנותק מהמחקרים העדכניים ומתבסס על חצאי אמיתות ואינטואיציות שגויות. דוגמה אחת, מייצגת: ג'יימס הנסן, מדען בכיר בסוכנות החלל האמריקאית שכבר שנים נאבק בהתחממות הגלובלית, טוען שדייסון "לא יודע על מה הוא מדבר (...) אם הוא נכנס לעניין כה משמעותי, כדאי שיכין את שיעורי הבית שלו".

 

דייסון מאשר: אני לא מומחה. עמדתו, הוא אומר, מתבססת על ספקנות טבעית. "אני הולך ונעשה ספקן יותר ככל שאני מזדקן, וזה טבעי. כשהייתי צעיר לקחתי דברים רבים מדי כמובנים מאליהם".

 

כדור הארץ עבר אין ספור תהפוכות ושינויי אקלים כדור הארץ עבר אין ספור תהפוכות ושינויי אקלים צילום: shutterstock

 

 

הקלף החזק של דייסון הוא הניסיון. ממרומי העשור התשיעי של חייו, הפיזיקאי החריף כבר ראה הכל. "אני אפיקורס כי אני בעסק של שינויי האקלים כבר 30 שנה, עוד לפני שזה נהיה אופנתי", אמר. לאורך הקריירה הוא בילה זמן רב בחברת ביולוגים, גיאולוגים, אוקיינוגרפים ועוד המוני מומחים אחרים, והוא חושב שהוא מבין את היתרונות והחסרונות שלהם. בעיקר, הוא ראה אותם מתמכרים למודלים. "אני אצטט מדען אחר (סיוקורו מאנאבו, מחלוצי חקר המודלים של האקלים) שאמר: 'המודלים טובים כדי להבין את האקלים, אבל הם לא טובים בשביל לחזות את האקלים'. אם אתה בוחן את המודלים אתה יכול ללמוד המון, אבל הם משאירים המון פרטים בחוץ".

 

אז מה נעשה? נתעלם מהם לגמרי?

 

"אני לא אומר שאי אפשר לסמוך על תחזיות של מודלים בכלל, אבל מודלים אקלימיים בפרט נוטים להיות מאוד לא מציאותיים. אתה לא יכול למדל בפירוט דברים כמו עננים, צמחייה או מחזורי גאות ושפל. אפשר לנבא את האקלים כמה ימים קדימה, לכל היותר".

 

המדענים התאהבו במודלים שגויים

 

במסגרת המלחמה הגדולה בחזית הירוקה, דייסון מנהל נגד המודלים קרב מפתח. וזה אינו קרב חדש. "לפני 30 שנה נוצרה חלוקה ברורה בין האנשים שעוסקים בביולוגיה לאנשים שבונים מודלים. בוני המודלים קיבלו את חלק הארי של התקציבים, והיו לקבוצה הדומיננטית", אמר השנה ל"e360", המגזין האקולוגי של ייל. "אבל אנחנו יודעים שצמחים מגיבים בעוצמה לשינויים ברמות הפחמן הדו־חמצני, מכיוון שהגז הוא מזונם. לכן אם כמות הפחמן הדו־חמצני באוויר תוכפל, התנהגות הצמחים תשתנה באופן דרמטי - ומזה המודלים מתעלמים לחלוטין. הם מפספסים לחלוטין את הצד של הביולוגיה, שהיא כנראה לפחות חצי מכלל המערכת האקלימית".

 

"אם כמות הפחמן הדו-חמצני באוויר תוכפל, התנהגות הצמחים תשתנה באופן דרמטי" "אם כמות הפחמן הדו-חמצני באוויר תוכפל, התנהגות הצמחים תשתנה באופן דרמטי" צילום: shutterstock

 

למה זה קורה? מלחמה על תקציבים היא סיבה מרכזית. דייסון מזכיר בנימוס שלמומחי איכות הסביבה יש אינטרס להגן על עמדותיהם, כי המשכורת שלהם תלויה בפחד המתמיד מהתחממות גלובלית. לדעתו, הם פשוט מתקשים להביט על המציאות האובייקטיבית, ובעיקר לא מבינים את החסרונות האמיתיים של המודלים הממוחשבים שבהם הם משתמשים כדי לחזות, כביכול, כיצד ייראה האקלים על כדור הארץ בעוד 20 או 100 שנים. "ראיתי את זה קורה בענפים רבים", הוא אומר. "אתה יושב מול מסך במשך עשר שנים ומתחיל להאמין שהמודל שלך הוא האמת... אני לא אומר שהם לא הגונים, זו תגובה אנושית טבעית. זה נכון גם לגבי הצבא: הם באמת מאמינים שיש בעיה, ושהתפקיד שלהם הוא לפתור אותה".

 

בבסיסה, יש בטענה הזאת אמת. בעולם המחשוב יש שם למודלים בעייתים: GIGO, ראשי תיבות באנגלית של "זבל נכנס, זבל יוצא". כל מודל ממוחשב, מטבעו, מנתח את הנתונים שמוזנים לתוכו באמצעות המשוואות שהוגדרו לו. מה שלא מוגדר, לא נספר. המודלים האקלימיים שבהם משתמשים המומחים מזניחים את מיקומם האמיתי של מיליוני עננים בכל רגע נתון, מהסיבה הפשוטה שהאינפורמציה הזו היתה מאריכה את החישובים בכמה שנים. אם יתברר, בסופו של דבר, שדווקא משק זה של כנפי הפרפר הוא הגורם הקריטי להיווצרותה של סופת ההוריקן, אזי המודלים האקלימיים חסרי תועלת לחלוטין. מצד שני, לא צריך שום "כחול עמוק" כדי שיספר לנו שאם נמשיך להזריק גזי חממה לאטמוספרה בקצב רצחני, יש סיכוי לא רע שהקרחונים הנמסים יעלו את פני הים, יטביעו אלפי ערי חוף ויסכנו מאות מיליוני בני אדם.

 

מבהיל? לא את דייסון. "בעוד 50 שנה כל בעיית הפחמן הדו־חמצני תיעלם מאליה. כרגע העצים ממירים את הפחמן הדו־חמצני לחומר חי ביעילות של פחות מ־1%. אם נוכל לתכנת את העץ להיות יעיל פי עשרה, נצטרך פי עשרה פחות קרקע כדי להיפטר מהגז ולהפוך אותו לדלק ביולוגי. 50 שנה הם די זמן כדי לפתח את הטכנולוגיה הזו, וזמן קצר מספיק כדי שהשינוי האקלימי לא יהיה דרמטי במיוחד".

 

"אם נוכל לתכנת את העץ להיות יעיל פי עשרה, נצטרך פי עשרה פחות קרקע כדי להיפטר מהגז ולהפוך אותו לדלק ביולוגי" "אם נוכל לתכנת את העץ להיות יעיל פי עשרה, נצטרך פי עשרה פחות קרקע כדי להיפטר מהגז ולהפוך אותו לדלק ביולוגי" צילום: יפה רזיאל

 

הגאונות נולדה באוטובוס

 

קוראי "הניו יורק טיימס" שצלחו את הראיון עם דייסון וקמו עליו בטוקבקים לא זכו לקבל את התמונה המלאה. בכל הראיונות איתו בשנים האחרונות הישגיו הגדולים באמצע המאה ה־20 נדחקו לפינה - הרי בלאו הכי אף אחד, פרט לעמיתיו בפקולטה לפיזיקה, לא באמת מבין אותם - ועמם נשמטה העובדה שהמחשבה יוצאת הדופן והמקורית של האיש כבר הוכיחה את עצמה בעבר כמדויקת להפליא.

 

דייסון, יליד אנגליה, 1923, סומן ככישרון מתמטי מבטיח מילדות. בגיל 12 קיבל מלגה לבית הספר היוקרתי ווינצ'סטר קולג', שם הצטיין כמעט בכל המקצועות. בגיל 15 נתקל בספר על תורת המספרים שנראה לו מעניין; הספר היה ברוסית, אז דייסון הצעיר למד את השפה לבד ותרגם את הספר לאנגלית. אחר כך המשיך ללימודים באוניברסיטת קיימברידג', ובמלחמת העולם השנייה גויס לחיל האוויר המלכותי.

 

בתום המלחמה החליט ללכת בעקבותיהם של איינשטיין ומדענים אירופאים אחרים ולעבור לארצות הברית. הוא יצא לדרך מצויד במכתב המלצה קצר - "אף שהוא רק בן 23, לדעתי הוא המתמטיקאי הטוב ביותר באנגליה" - שכתב אחד ממוריו, והתקבל לקורנל. שם, בהנחיית האנס בתה, מגדולי הפיזיקאים בדורו, נחשף לבעיה שהפכה אותו לכוכב.

 

באותם ימים תורת הקוונטים כבר הוכיחה את עצמה בכל הנוגע להתנהגותם של חלקיקים בקנה מידה אטומי, אבל הפיזיקאים התקשו ליישם אותה בכל הנוגע לאינטראקציה בין החלקיקים לאור, מה שמכונה אלקטרודינמיקה קוונטית. אלקטרונים פולטים ובולעים פוטונים, אבל החישובים התיאורטיים שמנבאים את התנהגות האלקטרונים תחת השפעת הפוטונים לקו אז בחסר. שתי תיאוריות של שלושה פיזיקאים, ביפן ובארה"ב, הציעו הסברים נפרדים לאופן שבו הפוטונים והאלקטרונים משפיעים זה על זה. אלה היו תיאוריות שונות מאוד זו מזו, אבל הניבויים של שתיהן התגלו בניסויים כנכונים. בעבור המדענים זה מצב בלתי נסבל: אם שתי תיאוריות שונות מסבירות היטב את אותה תופעה, הפיזיקאים טועים. אבל במה הם טועים? או שרק תיאוריה אחת נכונה, או שהן משלימות זו את זו באופן שאינו ברור למדענים. לדייסון, בראשית שנות הארבעים, היה ברור איפה הבעיה: "המתמטיקה שמאחורי התיאוריות היתה בלגן אחד גדול".

 

אז דייסון התיישב וניסה לעשות סדר, בידיעה שאיחוד התיאוריות הכרחי. הוא השקיע את כל מרצו וכישוריו המתמטיים, אבל הפיזיקה לא נכנעה בקלות. אחרי כמעט שנה של עבודה מתסכלת, החליט לצאת לחופשה ארוכה לאורכה ורוחבה של ארה"ב. בדרך הוא הצטרף לריצ'רד פיינמן, מהוגי החלק האמריקאי של התיאוריה ומהגאונים הגדולים של המאה ה־20, לארבעה ימים על הכביש. מספרים על פיינמן שהדרך שלו לפתור בעיות בלתי אפשריות בפיזיקה היתה לחשוב חזק חזק - ואז לכתוב את התשובה על הלוח. אבל המדען הססגוני היה מפורסם לא פחות באהבתו לנשים יפות, תופים וחיים טובים. לאורך המסע הקצר שלהם יחד פיינמן ודייסון אספו טרמפיסטים, ישנו (בלית ברירה) בבית זונות, ובעיקר שוחחו על החיים, היקום והפיזיקה. אולי הנסיעה הזו עוררה את ההשראה, אולי החופשה כולה, אבל לקראת סוף המסע, בנסיעת אוטובוס ארוכה במיוחד, נחתה על דייסון המוזה.

 

"זו היתה עבודה טכנית שלא דרשה דמיון רב", הוא מצטנע כעת, 60 שנה אחרי שאיחד את שתי התיאוריות במה שנחשב בקרב הפיזיקאים מעשה קסמים. התיאוריה המסונתזת שלו נחשבת לאחת המדויקות אי פעם. זו עבודה שמזכה את בעליה בפרס נובל; פיינמן, עמיתו האמריקאי והקולגה היפני קטפו את הפרס, אבל הנובל על תגלית אחת מוענק, לפי הכללים, ללא יותר משלושה מדענים - ודייסון נשאר בחוץ. הוא התנחם בעשרות פרסים אחרים, ובמעמד של מדען כוכב. 17 שנה אחר כך הוא מִסמר את המעמד האייקוני סופית, במחקר חשוב על האופן שבו כוחות הדחייה הבין־אטומיים מונעים מהחומר לקרוס לתוך עצמו ולהתכווץ.

 

עם כל ההישגים האלה, דייסון מעולם לא אחז בתואר דוקטור. "היה לי מזל", הוא צוחק, "למדתי במלחמת העולם השנייה, וכל המערכת האקדמית היתה באי־סדר מוחלט. הצלחתי להתחמק מהבחינות. היו אז לא מעט אנשים שלא עשו דוקטורט. רק מאוחר יותר המערכת נהפכה לנוקשה, וזו בהחלט בעיה - מערכת קשוחה ובלתי מתפשרת מקשה על אנשים צעירים. אין לי מושג איך לתקן את זה: אני נלחמתי קשה מאוד כדי להיפטר מהמערכת לגמרי". הוא לא הלך עם זה עד הסוף, אגב: זה עשרות שנים שדייסון מועסק בפרינסטון, ממוסדות האקדמיה המכובדים בעולם, וכמרצה הוא גם זכאי לתואר המערכתי למדי פרופסור.

 

עזבו את העתיד הרחוק, התמקדו במיידי

 

הדווקאיות והניסיון להתנער מהמערכות המיידיות סביבו מובילות את דייסון לעתים לחיקן החם של מערכות חלופיות מפתיעות. בשנת 2000, למשל, זכה בפרס של מיליון דולר על קידום ההבנה והסובלנות הדתית, מטעם מכון טמפלטון. דייסון מרבה לעסוק ביחסים בין דת ומדע, בהרצאות ובספריו - ספרי מדע לקהל הרחב, שזכו להצלחה וזיכו אותו בפרסים. אחת מבנותיו, אגב, היא אשת דת נוצרית (לצד הבת אסתר, עיתונאית מוערכת ויזמית טכנולוגיה; הבן ג'ורג', היסטוריון מדע נודע; שתי רופאות, עקרת בית ופסלת).

 

"ברור לי לגמרי שהמדע אינו מספר את הסיפור המלא", הוא מסביר את עמדתו, "הדת והמדע מספקים לנו תובנות חשובות על הבעיות שניצבות בפנינו. המדע אומר לנו איך לעשות דברים, והדת אומרת מדוע עלינו לעשות אותם. אלו שאלות שונות לחלוטין: הדת עוסקת בסוגיות אתיות ומוסריות, ולא בפתרונות. הצרות מתחילות כשהיא מנסה לטעון שיש לה תשובות לכל השאלות, וגם כשהמדע עושה זאת". דייסון חולק על לא מעט מדענים בולטים - ריצ'רד דוקינס ("הגן האנוכי"), למשל - הטוענים שאין מקום לאלוהים בראיית העולם המדעית. "אסור להגיד לסטודנטים צעירים שהם חייבים להיות אתאיסטים אם ברצונם להיות מדענים. זה עשוי להרחיק אותם מהמדע, ולגרום נזק גדול".

 

מאמץ אחר של דייסון בשנים האחרונות למען המין האנושי עוסק במדינות העולם השלישי. חלק ניכר מכתיבתו ומהרצאותיו מוקדש לצורך לגייס את המדע והטכנולוגיה כדי להוביל את תושבי אפריקה והמזרח אל המאה ה־21. "צמיחת הכלכלות של הודו וסין היא הדבר החשוב ביותר כיום", הוא אומר, "אם מרכז המסה של האוכלוסייה האנושית ישגשג ויטפס לדרגת מעמד הביניים, זו תהיה מהפכה אדירה". כדי להגיע למהפכה כזו, הוא מתעקש, צריך לשרוף פחם, כמה שרק צריך; מספיק פחם כדי לנקות את מי השתייה, להקים מערכות השקיה, לאפשר דישון נרחב ולספק חינוך. "אני מאושר בכל פעם שאני שומע את הסינים וההודים מצהירים על כוונתם להמשיך להשתמש בפחם להפקת אנרגיה. זה מה שהם באמת צריכים. יהיה חבל מאוד אם נשכנע אותם לעצור את התפתחותם בגלל בעיה שאינה חמורה (זיהום האוויר)".

 

"צמיחת הכלכלות של הודו וסין היא הדבר החשוב ביותר כיום" "צמיחת הכלכלות של הודו וסין היא הדבר החשוב ביותר כיום" צילום: בלומברג

 

אם היית יכול לייעץ לפוליטיקאים המובילים של העולם מה לעשות בנוגע להתחממות הגלובלית, מה היית אומר להם?

"להתרכז קודם כל במניעת האסונות המוכרים והצפויים: אפשר להיות מוכנים לבצורת, לשיטפונות ולהוריקנים. את הנזקים שגרמה קתרינה לניו אורלינס ניתן היה למנוע בקלות על ידי בניית סכרים טובים יותר. תפקיד הרשויות הוא להתמודד עם העתיד המיידי. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו לא מבינים בנוגע לעתיד הרחוק ולבעיותיו, שכמעט בלתי אפשרי להתכונן אליו - אפילו אם יש לך המון כסף".

 

המדע הבדיוני יעיל יותר מהמדע

 

ובכל זאת, דייסון מפליג אל מעבר למציאות הבוערת ולבעיות של כאן ועכשיו - אל העתיד הרחוק שבלתי אפשרי להתכונן אליו. כדי להגיע לשם הוא הולך אל מחוץ לגבולות המדע: "מדע בדיוני הוא חשוב מאוד. הוא נותן לנו דרך לדמיין את האסונות שאנחנו עומדים לפגוש בעתיד הרחוק, ומבחינה זו הוא אפילו יעיל יותר מהמדע עצמו".

 

למעשה, עיקר פרסומו של דייסון בקהל הרחב הגיע בעקבות רעיונות שרחוקים מהצלת העולם השלישי כמרחק השמש מכדור הארץ. מחוץ לעולם המדע הוא זכור בעיקר בזכות מאמר שפרסם ב"Science" ב־1960, שבו העלה את האפשרות שתרבות חייזרית מתקדמת תנצל את מלוא תפוקת השמש שלה על ידי כך שתעטוף אותה בהמוני לוויינים זעירים. "מעטפת דייסון" כונה המודל הזה, שגירה את דמיונם של עשרות סופרי מדע בדיוני ונהפך למושג שגור בז'אנר. שנים אחר כך, ב־1998, כשחברת משחקי המחשב Valve חיפשה שם לגיבור המשחק החדש שלה, שהוא גם מדען, השם פרימן עלה באופן טבעי. גורדון פרימן, בן דמותו המפוקסל של דייסון, נהפך לאייקון תרבותי גם בדור הגיימינג.

 

דייסון האמיתי עדיין עסוק בשאלת ההגירה לעולמות אחרים. הוא תומך נלהב של היוזמות הפרטיות לטיסה בחלל, שחיוניות לדעתו כדי להוזיל את עלות המסע. "כל עוד החלל שייך לממשלות בלבד והשוק הפרטי אינו מעורב בעניין, החלליות הן לא יותר מאשר צעצוע יקר. החלל ימשיך להיות נחלתם של המעטים ולא של הרבים".

 

ומבחינה מעשית אנחנו אכן יכולים ליישב את מערכת השמש?

"השאלה היא למי אתה מתכוון כשאתה אומר אנחנו. חייבים לחשוב על הבקטריות, על הצמחייה ועל כל שאר הביוספרה: כולם, לא רק בני האדם, צריכים להסתגל לחיים על כוכב אחר. זה עניין לביולוגים, אבל הגענו להישגים נאים בהתאמת צמחים ובעלי חיים לצרכינו באלף ומשהו השנים האחרונות, וההישגים בתחום הגנטיקה באמת מדהימים. אני חושב שנצליח להתגבר גם על המכשול הזה".

 

גנטיקה מבחינתו היא מקום מפגש של המדע והבדיוני. הוא כבר חולם על העידן שבו נוכל לשחק בדנ"א של צמחים ובעלי חיים כמו שילדים משחקים באבני לגו. "יבוא היום ויהיו ערכות עשה־זאת־בעצמך שיאפשרו לנו לשנות את הגנים של ורדים וסחלבים ולטאות ונחשים לפי רצוננו. עיצוב גנטי יהיה סוג של אמנות: אנשים יצירתיים יוכלו לעצב בעלי חיים וליצור תכונות נהדרות. יהיו משחקים לילדים שבהם ייתנו להם כמה ביצים וזרעים ודרך לשנות את הגנום ולראות מה ייצא. זו תהיה גנטיקה בקוד חופשי".

 

אתה נשמע אופטימי מאוד.

דייסון צוחק. "מאוד. אני מניח שהסיבה לכך היא שגדלתי בשנות השלושים; המצב היה אז הרבה יותר גרוע - ובכל זאת שרדנו".

 

איך היית רוצה שיזכרו אותך?

"זה נשמע מצחיק, אבל בסוף תמיד זוכרים אותך על דברים שבאותו הזמן נראו הכי פחות חשובים. אני רוצה שיזכרו אותי בזכות זה שהשארתי ילדים חכמים יותר ממני".  

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x