• תפריט
השראה

השראה: החברות מתה

זה הזמן להיפרד ממערכת היחסים הייחודית ביותר בהיסטוריה. אחרי המאה ה-20, שבה חברים החליפו את המשפחה, באה המאה ה-21 והרגה אותם. במאמר נוקב ועצוב מסביר איש הרוח האמריקאי וויליאם דרסיוויץ למה הטכנולוגיה שמאפשרת לנו להיות חברים של כולם בעצם משאירה אותנו לבד, ולמה פייסבוק, טוויטר והודעות SMS מותירים אותנו עם אשליה של קשר, לא עם קשר ממשי

וויליאם דרסיוויץ, The chronicle 13:0424.12.09
"...המון אדם עצום, בו אין איש קרוב, אין איש רחוק..." ("מלחמה ושלום", טולסטוי)

 

החברוּת היא הכל - ולא כלום. בעידן שבו אנחנו חיים, היא שני הדברים בו־זמנית. החברות נהפכה בעשורים האחרונים לקשר האוניברסלי: זה שביחס אליו מפוענחים ונמדדים כל יתר סוגי היחסים ושלתוכו הם התמוססו. בני זוג מכנים זה את זו "החבר" ו"החברה". בני זוג נשואים מתפארים בכך שהם החברים הכי טובים זו של זה. הורים מעודדים את ילדיהם הצעירים ומתחננים בפני ילדיהם המתבגרים לראות בהם חברים. גם מורים, כוהני דת ואפילו בוסים עושים זאת, ובכך מנסים לתווך את הסמכות שלהם ולתת לה לגיטימציה. כולנו פונים זה לזה בשמות פרטיים, וכשאנחנו בוחרים נשיא אנחנו שואלים את עצמנו עם מי היינו מעדיפים לצאת לשתות בירה. כפי שניסח זאת האנתרופולוג רוברט בריאן, אנחנו חברים של כולם עכשיו.

 

אבל מה קורה, בעולם החדש והמופלא הזה, לחברות עצמה? פייסבוק יוצר עיוות פתאומי ועצום של המרחב החברתי. משהצטמקו לגודלו של פוסט על קיר הפרופיל, האם נותר תוכן בחברויות שלנו? אם יש לנו 768 "חברים", באיזה מובן יש לנו חברים בכלל? מוסד החברות העכשווי אינו מתחיל ונגמר בפייסבוק, אבל כך נראה העתיד. ופייסבוק - ומייספייס, וטוויטר, ויהא אשר יהא הדבר הבא - הם פשוט שלביה האחרונים של הידלדלות ממושכת. בדיעבד, נראה בלתי נמנע שמרגע שהחלטנו להיות חברים של כולם, שכחנו איך להיות חברים של מישהו. אנחנו אמנם מתגאים בכישורי החברות שלנו - חברים, אחרי הכל, הם האנשים היחידים שנותרו לנו - אך לא ברור אם אנחנו יודעים עדיין מה זה אומר.

 

העת העתיקה. החברות היתה נדירה העת העתיקה. החברות היתה נדירה צילום: Ryan McConnell

החברות בתקופות קודמות היתה שונה בתכלית. בעולם העתיק החברות לא היתה רגילה ואוניברסלית, כי אם נדירה, יקרת ערך, קשה להשגה, כמו זו של דוד ויהונתן או אכילס ופטרוקולוס. בעולם שבו קשרי דם ומלוכה שלטו בכל, קשרים שבני אדם בחרו באופן חופשי היו יוצאי דופן, חתרניים, אפילו חצו גבולות סדורים של נאמנות. דוד אהב את יהונתן על אף שנאתו של שאול; הקשר של אכילס עם פטרוקלוס היה בעבורו בעל משקל רב יותר מנאמנותו ליוון. החברות היתה ייעוד עליון, והיא דרשה תכונות אופי חריגות - שורשיה, בעיני אריסטו וקיקרו, היו נעוצים במידה הטובה, והיא הוקדשה לרדיפת האמת והטוב. ומשום שהיא נתפסה כנעלה על קשרי הנישואים ובעלת ערך שווה לפחות לזה של האהבה המינית, ביטוייה הגיעו פעמים רבות לעוצמות ארוטיות. אהבתו של יהונתן נפלאתה לדוד מאהבת נשים. גם אכילס ופטרוקלוס לא היו מאהבים, הם היו הרבה יותר מזה, ואכילס סירב לחיות ללא חברו.

 

עלייתה של הנצרות האפילה על האידאל הקלאסי: החשיבה הנוצרית הסתייגה מקשרים אישיים אינטנסיביים, משום שהלב צריך להיות מוקדש לאלוהים. בימי הביניים החברות היתה כרוכה בציפיות ובמחויבויות מסוימות, שפעמים רבות נחתמו בשבועה. אדונים וצמיתים השתמשו בשפת החברות, וערבות להלוואה או סנדקאות היו בריתות חברות עמוקות.

 

בתקופת הרנסאס הוקמה לתחייה התפיסה הקלאסית של החברות היקרה והנדירה. האמת והמידה הטובה שוב היו מעל הכל: "אלה המעזים לבקר אותנו עושים מעשה חברי מופלא", כתב מונטיין, "שכן אם נטלת עליך לפצוע אדם ולפגוע בו לטובתו שלו, פירוש הדבר שאתה חש אליו אהבה בריאה". אחרי מאות ואלפי שנים שבהן הקשרים נשלטו בידי אינטרסים, "ידיד האמת" הוצב כנגד ה"חנפן" או "החבר המזויף": שייקספיר הציב את הורציו, ידידו הטוב של המלט, כנגד רוזנקרנץ וגילדנשטרן, וסנצ'ו פנסה, שהחל את המסע כמשרתו של דון קיחוטה אך היה לחברו, הבין בסופו של דבר כי החברות עצמה היא הגמול אותו חיפש. הידידות הקלאסית, שכיום נקראת גם ידידות רומנטית, שרדה גם במאות ה־18 וה־19, והצמיחה חברויות גדולות בין הוגים ויוצרים כגון גתה ושילר וביירון ושלי.

 

וויליאם דרסיוויץ. מגוחך לחשוב שווידוי יוצר אינטימיות וויליאם דרסיוויץ. מגוחך לחשוב שווידוי יוצר אינטימיות

אך מתחת לפני השטח, צמיחתה של החברה הצרכנית הכינה את הקרקע לצמיחתה של החברות המודרנית. הקפיטליזם, אמרו יום וסמית, הפך את הקשרים הכלכליים לבלתי אישיים - ובכך אִפשר יחסים אישיים שהתבססו רק על חיבה. אנחנו לא מכירים את האנשים שמייצרים את המוצרים שאנחנו קונים, ולא את האנשים שמוכרים אותם. לאנשים שאנחנו כן מכירים - שכנים, אנשים שהכרנו בתיכון או באוניברסיטה, הורים של חברים של ילדינו - אין כל השפעה על חיינו הכלכליים.

 

המשמעות היחידה שלנו זה בעבור זה היא המשמעות שאנחנו בוחרים ליצור, ואנחנו יכולים לשנות אותה בכל רגע.

לכך יש להוסיף את צמיחת הדמוקרטיה, אידיאולוגיה המבוססת על שוויון ומעורבות הדדית. אנחנו אזרחים, לא נתינים, הקשורים זה לזה באופן ישיר ולא באמצעות נאמנותנו לבית המלוכה. מה קושר אותנו באופן רגשי? אחת התשובות לכך היתה הלאומיות, ואולם תשובה אחרת היא החברות, או לפחות חברותיות, שהוצבה כמבנה היסוד הרגשי של החברה המודרנית. אין זה מקרה ש"אחווה" היתה המילה השלישית, לצד חירות ושוויון, בססמת המהפכה הצרפתית.

 

במאה ה־20 נתנה החברות מענה מובהק לצרכים החדשים של בני האדם. המודרניות מאמינה בשוויון - וחברויות, בניגוד למערכות יחסים מסורתיות, הן שוויוניות. המודרניות מאמינה באינדיבידואליזם - והחברות אינה משרתת כל ערך ציבורי ומתקיימת במנותק מכל קשר אחר. המודרניות מאמינה בבחירה - וחברים, שלא כמו קשרי דם, אפשר לבחור; למעשה, עלייתו של מוסד החברות התרחשה במקביל להיחלשותו של מוסד השידוכים. המודרניות מאמינה בביטוי עצמי - וחברים, מכיוון שאנחנו בוחרים בהם, מעניקים לנו דימוי של עצמנו. המודרניות מאמינה בחופש - החברות אינה מצריכה כל מחויבות מסודרת. המזג המודרני נוטה לגמישות ולנזילות, משחק אינסופי של אפשרויות, ובכך הוא מושלם לאופי הבלתי רשמי והארעי של החברות. אנחנו יכולים להיות חברים של מי שנרצה, איך שנרצה, למשך כמה זמן שנרצה.

 

השינויים החברתיים חיזקו את המגמה. ככל שתהליך התיעוש עקר אנשים ממשפחותיהם המורחבות ומהקהילות המסורתיות שלהם וצופף אותם לתוך ריכוזים אורבניים, צמחה החברות כדרך לפתור את האנונימיות ואת הניכור. בארצות הברית זהו המסלול שנהיה כמעט אינסטינקטיבי: אתה מסיים אוניברסיטה, עובר לניו יורק או ללוס אנג'לס ומקים חבורה שתחצה איתך את שנות העשרים של חייך.

 

אלא שזה כבר לא רק שנות העשרים. השינויים בחיי המשפחה בעשורים האחרונים מעלים גם הם את ערכה של החברות. בין עליית מספר הגירושים לצמיחתן של המשפחות החד־הוריות, למבוגרים רבים אין בני זוג, ודאי שלא משפחה מורחבת, שיוכלו לתמוך בהם. הילדים, שהשתחררו מעול הסמכות ההורית הנחלשת, מתרחקים מהמשפחה בגיל צעיר יותר ויותר. שני הדורות פונים לחברים כדי שיחליפו את המבנים המסורתיים. חברים יכולים להיות "המשפחה הנבחרת", ברוח הפתגם המודרני, אבל לרבים מאיתנו אין ברירה אלא להפוך את חברינו למשפחה, משום שהמשפחות האחרות שלנו התפרקו ומשום שפרק הזמן שבין עזיבת המשפחה שבה גדלנו לבין הקמת משפחה, אם הצלחנו בכך, מתארך. החברות מרכזית לחלוטין בפרק הזמן הזה.

 

מה איבדנו בדרך? הדימוי של חבר אמיתי אחד, ידיד נפש נדיר ואהוב עד מאוד, נעלם מן התרבות. יש לנו חברים קרובים יותר או פחות, אפילו חברים הכי טובים, אבל זמן רב עבר מאז שמישהו דיבר על חברות באופן שבו דיבר עליה מונטיין. אנחנו שומרים את עוצמות התשוקה לסקס. בין צמיחתה של הפרוידיאניות להתחזקות הנראות הציבורית של הומוסקסואליות, למדנו להתרחק מביטויים עזים של חיבה בין ידידים - בייחוד ידידים גברים, אם כי אפילו אופרה ווינפרי נאלצה להתגונן מפני חשדות בנוגע לקשר שלה עם חברתה הקרובה - והתחלנו לשכתב חברויות היסטוריות, דוגמת החברות של אכילס ופטרוקלוס, כקשרים מיניים. על אף כל הדיבור בתקופה האחרונה על "bromance" (רומן חברי־אפלטוני בין גברים), הביטוי הזה הוא רק עוד כלי להתמודדות עם החרדה המינית שמעוררת חברות בין גברים סטרייטים.

 

במקביל אבד גם הערך המוסרי של החברות הקלאסית, המחויבות למידה הטובה ולשיפור הדדי. הפסקנו להאמין שתכליתו העליונה של החבר היא לקרב אותנו לטוב באמצעות ייעוץ מוסרי ותיקון. במקום זאת, אנחנו מקיימים חברויות לא שיפוטיות של קבלה ללא תנאי ותמיכה - חברויות "טיפוליות", כפי שכינה אותן בלעג הסוציולוג רוברט נ. בלה. נדמה שאנחנו מאוד שבריריים עתה. חברה ממלאת את תפקידה, לדעתנו, בכך שהיא בוחרת בצד שלנו - נותנת תוקף לרגשות שלנו, תומכת בבחירות שלנו, עוזרת לנו להרגיש טוב לגבי עצמנו. אנחנו מספרים שקרים לבנים, מתרצים לעצמנו טעויות של חברים, עושים ככל יכולתנו כדי לייצב את הסירה. אנחנו אנשים עסוקים; אנחנו רוצים שהחברויות שלנו יהיו מהנות ונטולות חיכוכים.

 

הדימוי של חבר אמיתי נעלם מהתרבות הדימוי של חבר אמיתי נעלם מהתרבות איור: עומר הופמן

 

החבורה היתה למודל החדש. מעגלי חברים היו קיימים עוד מימי פיתגרוס ואפלטון, ונהפכו למשמעותיים כבר בסלונים ובבתי הקפה של המאות ה־17 וה־18, אבל בעידן המודרני מעגל חברים שכזה נתפס כבר כמבשרו של עידן מתקדם. כמו החברויות האגדיות של העת העתיקה, כך גם מעגלי החברים המודרניים - בוהמייניים, אמנותיים, מהפכניים - ערערו על נורמות ועל מבנים קיימים. החברות נהפכה, במובן הזה, למעין חברה אלטרנטיבית, מפלט מהעולם הגדול, הקורס.

 

במחצית השנייה של המאה ה־20 התפשטו מעגלי החברים מחוץ למעגלי האמנים, והיו לנחלת הכלל. השכיחות של חברויות קבוצתיות קשורה במידה רבה לעלייתה של תרבות הצעירים. המודרניות קושרת בין החברות לבין הנעורים, תקופת חיים הנתפסת כמנותקת מן הערכים המזויפים של עולם המבוגרים - בניגוד לתפיסה הקלאסית שלפיה ידידות אמת מצריכה בגרות ותבונה. עם האדרת תקופת הנעורים כשלב החיים האותנטי והחיוני ביותר, נהפכה החברות למושא תשוקה רגשי. זה קרה בשני אופנים סותרים - אך בדרך כלל מקבילים. שאפנו להאריך את הנעורים בכך שנאחזנו בחברויות נעורינו, והתאבלנו על אובדן הנעורים מתוך נוסטלגיה עזה לחברויות הללו. אחד הדברים המסקרנים ביותר בנוגע לאופן שבו המאה ה־20 הבינה את החברות היה הנטייה לבחון אותה דרך פילטר הזיכרון, כאילו אפשר להכירה רק לאחר שאבדה, וכאילו אובדנה הוא בלתי נמנע.

 

התהליך הזה קשור קשר הדוק לתרבות שנות השישים - קומונות, להקות רוק ושאר קבוצות החברים הואדרו בתור מרחבים עולצים ויצירתיים של נעורים נצחיים, מקומות מפלט מעולם המבוגרים. החלום האוטופי של התקופה היה לחיות את החיים בקבוצה כזו; אין זה פלא שהתפרקות הביטלס נתפסה כטרגדיה של הדור, ואין זה פלא שבוגרי שנות השישים החלו במהרה לייצר נוסטלגיה לחבורה. הסרט "החברים של אלכס" (1983) הציג את בוגרי הדור ההוא המנסים לשחזר את הקסם של מעגל החברים של שנות השישים המאוחרות ("בעולם קר", הכריז הקמפיין לסרט, "אתה זקוק לחבריך כדי לשמור על החום"). הסדרה "שלושים ומשהו" הלכה עוד צעד קדימה, והציגה את החברות הקבוצתית כנורמה הבוגרת החדשה.

 

בשתי היצירות הללו, רוב הדמויות היו נשואות. רק בשנות התשעים החל דור חדש, של רווקים שחצו מזמן את גיל שלושים, לייצר לעצמו דימויים משלו של חברות קבוצתית - כמו זו ב"סיינפלד", ב"סקס והעיר הגדולה" וכמובן ב"חברים". עם זאת, בשלב הזה התפיסה של חברות כמקלט של התנגדות ערכית, מחסה מפני לחצים נורמטיביים וחממה לאידאלים חברתיים החלה להיעלם. החברים שלך לא גוננו עליך מפני המיינסטרים, הם היו המיינסטרים.

 

"חברים". החברים לא גוננו מפני המיינסטרים. הם היו המיינסטרים "חברים". החברים לא גוננו מפני המיינסטרים. הם היו המיינסטרים צילום: Kurt Strazdins

 

ואז הגיע פייסבוק. ברשתות החברתיות של המאה החדשה מעגל החברים התרחב, בלע את העולם החברתי כולו - ובכך השמיד הן את עצמו והן את החברות האינדיבידואלית. הנחת - והבטחת - היסוד של פייסבוק היא שהאתר הופך את המעגלים החברתיים שלנו לנראים. הנה הם, חבריי, כולם באותו המקום. אלא שהם לא באותו המקום, כמובן, או שמא הם לא חבריי. הם סימולקרה של החברים שלי, אריזות קטנות של מידע ודימויים מיובשים.

 

אני זוכר שהבנתי לפני כמה שנים שמרבית האנשים שהחשבתי ל"מעגל" שלי אינם מכירים זה את זה. מניתי 14 אנשים, שאיש מהם מעולם לא פגש את האחרים. המחשבה שהם יוצרים יחד מעגל, מבנה חובק ומכיל, היתה מחשבה שהפרה את חוקי הרגש, כמו גם את חוקי הגיאומטריה. הם היו מערכת של נקודות, ואני התהלכתי אי שם ביניהם. אך פייסבוק מפתה אותנו לאשליה הזו בדיוק, לאמונה שבעזרת גיבוש רשימה אנחנו מרכיבים קבוצה. הסמיכות הוויזואלית יוצרת את האשליה של קירבה רגשית. "זה כאילו הם כולם מנהלים שיחה", אמרה לי פעם מכרה על עמוד הפייסבוק שלה, העמוס בפוסטים ובהערות מאת חברים וחברים של חברים, "אלא שהם לא".

 

במילים אחרות, החברות הידרדרה ממערכת יחסים לתחושה. ממשהו שאנשים חולקים זה עם זה, למשהו שכל אחד מאיתנו חובק עם עצמו בבדידות מערותינו האלקטרוניות, שבהן אנחנו מסדרים מחדש את סמלי הקשרים שלנו כמו ילד בודד המשחק בבובות. עם היעלמה של הקהילה המסורתית, זו שבה הקשר מתבצע פנים אל פנים, נאחזנו במה שאיבדנו - הקירבה, השורשים - באמצעות ההיאחזות במילה, גם אם משמעותה הלכה והיטשטשה. מה שנותר לנו במקום קהילה הוא, אם יש לנו מזל, "תחושת" קהילה - הרגש ללא המבנה; תחושה פרטית, לא חוויה קולקטיבית. וכעת החברות, שעלתה לחשיבותה הנוכחית כתחליף לקהילה, הולכת באותה הדרך. יש לנו "חברים", ממש כשם שאנחנו משתייכים ל"קהילות". מבט בעמוד הפייסבוק שלי נותן לי בדיוק "תחושה" של קשר. לא קשר ממשי, רק תחושה.

 

פייסבוק. אריזות קטנות של מידע ודימויים פייסבוק. אריזות קטנות של מידע ודימויים צילום מסך: insidefacebook.com

 

איזו תכלית משרתים כל עדכוני הסטטוס והפוסטים על הקירות? מאז ומעולם חלקנו זה עם זה תובנות פרטיות ורגעים של רגש - זה רכיב חשוב בחברות, אחת הדרכים להנכיח את עצמנו בחיי חברינו - אבל הדברים השתנו. עד לפני כמה שנים יכולת לחלוק את מחשבותיך עם אדם אחד בכל רגע נתון (בטלפון, למשל) או עם קבוצה מצומצמת, פנים אל פנים. וכשעשית זאת, דיברת עם אנשים ספציפיים והחלטת מה לומר וכיצד לומר זאת באופן המתאים להם: לתחומי העניין שלהם, לאופיים, וחשוב מכל - למידת האינטימיות ההדדית ביניכם. בעבר זו היתה שיחה. היום אנחנו פשוט משדרים את זרם התודעה שלנו לכל 500 חברינו בבת אחת, בתקווה שמישהו, כל אחד, יאשר את קיומנו בכך שיגיב. לא רק שהפסקנו לפנות אל חברינו בתור אינדיבידואלים, הפסקנו לחשוב עליהם ככאלה. הפכנו אותם להמון אדם בלתי מובחן, מעין קהל או ציבור חסר פנים. אנחנו פונים לא למעגל, כי אם לענן.

 

מה קורה כשאנחנו בכל זאת מוצאים זמן להיפגש? שאלתי מכרה שלי אם בנותיה המתבגרות וחבריהן מקיימים את אותן חברויות אינטנסיביות שילדים ניהלו בעבר. כן, היא אמרה, אבל בצורה שונה. הם עדיין יושבים ומדברים שעות בחדר, אבל במקביל הם מתקשרים אונליין עם שלושה חברים נוספים ומסמסים לעוד שלושה. ובני נוער הם פשוט גרסה מוקדמת של כולנו. מחקר גילה כי אמריקאי אחד מכל ארבעה אומר שאין לו איש סוד קרוב; ב־1985 הנתון היה אחד מכל עשרה. המחקר נעשה ב־2004, ואין ספק שפייסבוק והודעות SMS רק החמירו את המצב. ככל שאנחנו מכירים יותר אנשים, כך אנו נעשים יותר בודדים.

 

ייתכן שעליי לוותר על המחשבה שערך החברות נובע בדיוק מאותו מרחב פרטי שהיא מייצרת: לאו דווקא הסודות ששני אנשים חולקים, אלא אותו עולם ייחודי ומוגן שהם בונים ביניהם, קורי העכביש של הגילויים המשותפים שהם טווים, באטיות ובעדינות, ביחד. יש משהו מעט גס בביצוע האינטימיות הזו לעיני כל מי שאנחנו מכירים, כאילו מטרתה האמיתית היא להראות איזה בני אדם עמוקים אנחנו. האם אנו באמת כה צמאים לאישור? כל כך נואשים להראות שיש לנו חברים?

 

מובן שלפייסבוק יש יתרונות. אפשר לחדש בעזרתו קשר עם חברים ותיקים ולשמור על קשר עם ידידים רחוקים. כשמדובר באנשים שאנחנו באמת אוהבים, זה בגדר נס. אבל רוב הזמן זה אינו המצב. אלה אנשים שהתחברנו איתם לקיץ אחד בתיכון, או חברים לא קרובים במיוחד מימי האוניברסיטה. הם כבר לא חשובים לנו כאינדיבידואלים, ודאי לא בתור האינדיבידואלים שהם כיום. הם משמעותיים רק כמי שהיו חלק ממכלול החוויה שלנו בנקודה מסוימת בחיים, בצד כל יתר האנשים שהכרנו. ברגע שנתלוש אותם מתוך המכלול הזה - נקרא על מעללי ילדיהם, נסתכל על תמונות מחופשות שלהם - אין להם כל משמעות. אם נתלוש יותר מדי מהם נהרוס את המכלול עצמו, נחליף את עומק החוויה של רגשות וזכרונות משותפים בתחושה מזויפת של פמיליאריות. האני בן ה־18 שלך הכיר אותם. האני בן ה־40 שלך לא אמור להכיר אותם.

 

פייסבוק מציע לנו אפשרות אוטופית: מה שאבד ישוב על כנו. אבל גן העדן של העבר הוא ארץ מובטחת שההגעה אליה תחריב אותה. פייסבוק משמש בכך היפוכן של עוגיות המדלן של מרסל פרוסט, כמחק לזיכרון. פרוסט ידע שהזיכרון הוא יצור חמקמק המציץ מתוך מאורתו רק כאשר איננו רודפים אותו. מזכרות, צילומים, מפגשי מחזור ועכשיו זה - כולם צורות שונות של אמנזיה, אויביו של הזיכרון הממשי. על העבר להישמר בלב, לשם הוא שייך.

 

ומה עם האינטימיות? אתרי הרשתות החברתיות החדשים מוליכים אותנו שולל בהבנת האינטימיות עצמה, ואיתה בהבנת עצמנו. הרעיון המגוחך, שנוכח גם בתקשורת, כאילו עמוד מייספייס או פוסט של "25 דברים על עצמי" יכולים לגלות לנו על אדם מסוים יותר ממה שאפילו חבריו הטובים יודעים, מבוסס על תפיסה מרודדת של היכרות: כאילו וידוי יוצר אינטימיות, כאילו אפשר לצמצם את הזהות לפיסות מידע.

 

המידע מחליף את הניסיון, כפי שקורה באופנים שונים בתרבות שלנו. אבל כשאני חושב על החברים שלי, על מה שהופך אותם למי שהם ומדוע אני אוהב אותם, התשובה אינה שמות האחים שלהם או הפחד שלהם מעכבישים, אלא תכונות האופי שלהם. כדי להבין מי הם באמת, צריך להכיר את הדברים שעשו. האופי נחשף במעשים: שני הרכיבים הנצחיים של הנרטיב. כדי להכיר אנשים, עליך להקשיב לסיפורים שלהם.

 

פרופיל הפייסבוק, על 500 החברים שבו, אינו מותיר לכך מקום או זמן. האורך המקובל להודעה כתובה הצטמצם לכדי שליש, ועוד הרבה פחות מכך במקרה של תגובה (שלא לדבר על טוויטר). המכתב בן עשרת העמודים עבר מן העולם, ואחריו תלך בקרוב, כך נראה, גם השיחה בת שלוש השעות. שניהם התפתחו כחלל לסיפור סיפורים, שזקוקים למקום המרווח הזה. פוסטים והודעות פייסבוק הם כמו פורנוגרפיה, מפגן חלקלק ובלתי אישי. להחליף סיפורים זה כמו לעשות אהבה: לגשש, לחפש, לחקור, ללטף. זה הדדי. זה אינטימי. זה מצריך סבלנות, מסירות, רגישות, עדינות וכישרון - וזה גם מעניק לנו את היכולות הללו. במקום זאת, נתנו את הלב שלנו למכונות, ואנחנו נהפכים למכונות. אלו הם פני החברות במאה החדשה. 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x