ג'וזף שטיגליץ: חמשת הלקחים הקשים של 2009

הדבר הכי טוב שאפשר להגיד על 2009 הוא שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע: נחלצנו מההריסות שב־2008 נראה היה שעומדות לקבור אותנו, ו־2010 ככל הנראה תהיה טובה לרוב המדינות. העולם למד כמה לקחים חשובים, אם כי במחיר גבוה - במיוחד בהתחשב בכך שאלו לקחים שכבר היינו אמורים להפנים.

הלקח הראשון הוא שאין תיקון עצמי בשווקים. למעשה, בלי רגולציה מתאימה הם צפויים להגיע במהירות לעודף יתר. ב־2009 ראינו שוב מדוע היד הנעלמה של אדם סמית נתפסת לעתים קרובות כבלתי נראית: היא פשוט לא נמצאת שם. המרדף של הבנקים אחרי האינטרסים של עצמם (חמדנות) לא הוביל לרווחה של החברה כולה - הוא אפילו לא שירת את בעלי המניות ומחזיקי האג"ח שלהם. הוא בהחלט לא עזר לאנשים שאיבדו את ביתם, לעובדים שפוטרו, לפנסיונרים שראו את כספי הפנסיה שלהם מתפוגגים, או למשלמי המסים ששילמו מאות מיליארדי דולרים כדי לחלץ את הבנקים.

תחת האיום של קריסת המערכת כולה, רשת הביטחון - שנועדה במקור לסייע לאינדיבידואלים חסרי מזל לעמוד בדרישות החיים - הורחבה באופן נדיב לבנקים מסחריים, ואז לבנקי השקעות, חברות ביטוח, יצרניות רכב, ואפילו לחברות שמעניקות הלוואות לרכישת מכוניות. מעולם לא הועבר כל כך הרבה כסף מרבים כל כך למעטים כל כך.

וול סטריט. צילום: בלומברג

אנחנו רגילים לחשוב שממשלות מעבירות כסף מהמבוססים לעניים. במקרה זה, העניים והמעמד הבינוני העבירו כסף לעשירים. משלמי המסים, שכבר נושאים בעול כבד, ראו כיצד הכסף שלהם, שנועד לסייע לבנקים לספק הלוואות כדי שהכלכלה תתאושש, משמש למעשה לתשלום בונוסים מוגזמים ודיבידנדים. במקום שהדיבידנדים יהיו נתח מהרווחים, כפי שהם אמורים להיות, הפעם הם היו נתח מהנדיבות הממשלתית.

ההצדקה לכך היתה שחילוץ הבנקים, אף שהוא מורכב, יאפשר חזרה למתן הלוואות. זה לא קרה. כל מה שקרה היה שמשלם המסים הממוצע העניק כסף לאותם מוסדות שרימו אותו במשך שנים - באמצעות הלוואות מוגזמות, שיעורי ריבית גבוהים על כרטיסי האשראי וחוסר שקיפות כללי.

החילוץ חשף את הצביעות ששוררת בכל מקום. אלו שהטיפו בעד הגבלות כספיות כשזה נגע לתוכניות רווחה מצומצמות לעניים, זעקו כעת בעד תוכנית הרווחה הגדולה ביותר בעולם. אלו שתמכו ב"שקיפות" של השוק החופשי, הקימו בסופו של דבר מערכות פיננסיות כל כך אטומות עד שהבנקים עצמם לא הצליחו להבין את המאזנים שלהם. הממשלה גם היא הושפעה ונקטה חילוצים שהשקיפות מהם והלאה, כדי לכסות על הנדיבות שלה כלפי הבנקים. אלו שצידדו עד כה בנטילת אחריות חיפשו עכשיו כל דרך אפשרית להקפיא את החובות של הסקטור הפיננסי.

הלקח החשוב השני קשור להבנת הסיבה לכך שלעתים קרובות שווקים לא עובדים כפי שהם אמורים לעבוד. ישנן הרבה סיבות לנפילה של שוק. ראשית, במקרה הזה למוסדות הפיננסיים שנחשבו גדולים מכדי לקרוס היו תמריצים שגויים: אם ההימור שלהם הצליח, הם נשארו עם הרווחים. כשהם הפסידו - משלמי המסים שילמו. שנית, כשהמידע אינו שלם, שווקים לרוב אינם פועלים בצורה מוצלחת - ויש הרבה חוסר מידע בכלכלה. שלישית, הקשרים היו שגויים: קריסת בנק אחת כפתה עלויות על האחרים, וקריסות במערכת הפיננסית כפו עלויות על משלמי מסים ועובדים בכל רחבי העולם.

בשבחי ג'ון מיינרד קיינס

הלקח השלישי הוא שכלכלה קינסיאנית עובדת. מדינות כמו אוסטרליה, שיישמו תוכניות תמריצים גדולות ומתוכננות היטב בשלב מוקדם יחסית, נחלצו מהמשבר מוקדם. מדינות אחרות, שנכנעו לשמרנות הישנה, עוכבו על ידי הקוסמים הפיננסיים שהכניסו אותנו לתוך הבוץ הזה.

בכל פעם שכלכלה נכנסת למיתון עולה הגירעון, מכיוון שההכנסות ממסים יורדות בקצב מהיר יותר מההוצאות. אותה שמרנות ישנה גרסה שחייבים לקצץ את הגירעון - לעלות מסים או להפחית הוצאות - כדי "לחדש את האמון". אך אסטרטגיות כאלה כמעט תמיד הפחיתו את הביקוש המצטבר, דחפו את הכלכלה למשבר עמוק יותר, ובכך ערערו את האמון בשווקים עוד יותר.

הלקח הרביעי הוא שמדיניות מוניטרית נועדה ליותר ממלחמה באינפלציה בלבד. ההתמקדות באינפלציה הובילה לכך שחלק מהבנקים המרכזיים התעלמו ממה שקרה לשווקים הפיננסיים שלהם. העלויות של אינפלציה מתונה קטנות מהעלויות שנוצרו כשהבנקים המרכזיים אפשרו לבועות הנכסים להתנפח ללא בקרה.

בגנות ההנדסה הפיננסית

הלקח החמישי הוא שלא כל חדשנות מובילה לכלכלה יעילה ופרודוקטיבית יותר - שלא לדבר על חברה טובה יותר. לתמריצים אישיים יש חשיבות, אך כאשר הם אינם מתיישבים עם שיפורים חברתיים, התוצאה יכולה להיות לקיחת סיכונים מוגזמת, מדיניות קצרת טווח וחדשנות מעוותת. בשעה שקשה להוכיח את התועלת של רבים מחידושי ההנדסה הפיננסית של השנים האחרונות או לכמת אותם, העלויות שנובעות מהם - הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית - בולטות ועצומות.

ההנדסה הפיננסית לא יצרה מוצרים שעזרו לאזרחים הפשוטים לנהל את הסיכון הפשוט של בעלות על בית, מה שהוביל לכך שמיליונים איבדו את הבתים שלהם, ועוד מיליונים יאבדו בקרוב. במקום זאת, החדשנות כוונה לשיפור הניצול של אותם אנשים חסרי השכלה, ולעקיפת הרגולציה ותקני החשבונאות שמטרתם היתה להפוך את השווקים ליעילים ויציבים יותר. כתוצאה מכך, השווקים הפיננסיים, שאמורים לנהל סיכונים ולהעביר ביעילות הון, יצרו סיכונים והקצאות לא נכונות.

בקרוב נגלה אם למדנו את הלקחים מהמשבר הנוכחי והפנמנו אותם בצורה טובה יותר מאשר במשברים קודמים. אולם אם ארצות הברית ומדינות מתועשות מתקדמות אחרות לא יקדמו בצורה בולטת יותר את הרפורמות בסקטור הפיננסי ב־2010, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו עומדים בפני הזדמנות נוספת ללמוד אותם.

Project Syndicate מיוחד ל"כלכליסט"