• תפריט
השראה

הגלובליזציה מגיעה גם לדת

בסופו של דבר, כל הדתות מתבססות על עיקרון זהה. ואנחנו זקוקים להן, לא משנה כמה נברח מזה. אז למה לא לייצר את המותג הדתי המושלם? 5 שיחות על דת, אמונה ובני אדם עם קארן ארמסטרונג, מחברת "ההיסטוריה של אלוהים" והוגת הגלובליזציה הדתית

איתי להט 13:0511.06.09
בגיל 25 קארן ארמסטרונג גמרה עם הדת. אחרי ילדות צפופה במשפחה אירית מרובת ילדים ושבע שנים שבהן חיה כנזירה קתולית, ארמסטרונג שבעה מהנצרות ועזבה את המסדר. היא בחרה להמיר את החיים הנוקשים שהכירה במחוזות של ידע רחב, חופשי, אבל גילתה שגם אם את בורחת מהדת, היא עשויה לרדוף אחריך, כולל כל הקלישאות על גאולה דרך הביבים והארה בעיר הקודש.

 

קארן ארמסטרונג קארן ארמסטרונג צילום: bauer jerry

"לא רציתי להתעסק עם דת יותר אף פעם", מספרת ארמסטרונג (65) בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי. "המטרה שלי היתה להפוך לפרופסור לשפה האנגלית, אבל עברתי סדרה של אסונות קריירה: בגלל מחלת הנפילה שממנה אני סובלת לא הצלחתי להיהפך לאקדמאית ואיבדתי את המשרה שלי כמורה בבית ספר. בגיל 40, ב־1984, מצאתי את עצמי בישראל, עובדת על סדרת טלוויזיה על השליח פאולוס בעבור Channel 4 הבריטי. בזמן הצילומים בירושלים נחשפתי לאינטנסיביות של המגע בין הדתות בעיר. התחלתי להבין לא רק את מה שמבדיל בין שלוש הדתות של אברהם, אלא גם את הדמיון העמוק ביניהן. המפגש עם היהדות והאסלאם העניק לי תובנות חדשות, מה שאִפשר לי גם לראות מה המסורת שממנה אני מגיעה, קתוליוּת, מנסה לעשות כשהיא במיטבה".

 

נדרש עוד עשור של כשלונות - פיטורים, ספרים עלומים, התבודדות - עד שארמסטרונג חצבה את דרכה לגאולה. כיום, 25 שנה אחרי הביקור ההוא בירושלים, היא כנראה חוקרת הדתות המוכרת בעולם, עם לוח זמנים מלא הרצאות, פרס TED אחד, רזומה שכולל כ־20 ספרים בנושא - ובהם רבי המכר "ההיסטוריה של אלוהים, מאברהם אבינו עד היום: 4,000 שנות חיפוש אחר אלוהים" ו"מוחמד, ביוגרפיה של נביא" - והרבה רעש. "ההיסטוריה של אלוהים" הקים עליה חוקרי דתות שטענו כי היא שמרנית ונוטה לאי־דיוקים; "הביוגרפיה של מוחמד" סימן אותה כמי שיוצאת להגנת האסלאם - מהדורה חדשה שלו יצאה לאור חודש אחרי פיגוע 11 בספטמבר וארמסטרונג נשאה את נס "לא כל האסלאם פונדמנטליסטי".

 

בשנים האחרונות היא הרחיבה את תחומי מחקרה גם לדתות המזרחיות, ומשמשת יועצת לאו"ם בפרויקט ברית הציוויליזציות. אבל עיקר עיסוקה בימים אלה הוא הבשורה החדשה שלה: אינטר־דתיות. אם ממילא כל הדתות דומות, היא אומרת, אין שום סיבה לא לקחת את המשותף להן ולהפיץ אותו ברחבי העולם. תורה כזאת תוכל לזכות לחיבוק של בני הדתות השונות וגם לגייס חילונים, כי בסופו של יום אנשים רוצים להיות דתיים. עיקרון דתי גלובלי - מותג מנצח שיהפוך את הדתות לכוח מאחד ומבריא, במקום לגורם מפלג.

 

1. חמלה היא הגרעין של כל הדתות

 

"יש גרעין של הקבלה בין הינדואיזם, בודהיזם, קונפציואיזם וטאואיזם לדתות המונותאיסטיות", מסבירה ארמסטרונג את עיקרי הבשורה. "למרות ההבדלים על פני השטח, כל הדתות הגדולות אומרות בערך את אותו הדבר כמעט באותה הדרך".

 

ומהו הגרעין המשותף הזה?

"כל דתות העולם מתעקשות שחמלה היא הגרעין של החיים הדתיים. כולן מדגישות את חשיבותה העצומה של החמלה, בדרך כלל באמצעות שימוש בכלל הזהב: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך".

 

זו חמלה כפי שאנחנו מכירים אותה היום?

"חמלה אין פירושה להרגיש צער על מישהו; פירושו של השורש היווני של המילה compassion הוא לחוות עם, להזדהות עם האחר. זה דורש ממך להביט אל לבך שלך, לבדוק מה גורם לך לכאב ולסרב באופן מוחלט - לא משנה מהן הנסיבות - לגרום לכאב כזה סביבך. לכל מסורת גדולה יש הגרסה שלה לכלל הזהב. יש ביהדות סיפור על הגר שניגש להלל הזקן וביקש ממנו ללמדו את כל התורה על רגל אחת. נעמד הלל על רגל אחת ואמר: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו תמצית כל התורה והשאר פירוש הוא, זיל גמור'".

 

למה החמלה כל כך חשובה?

"כי היא עובדת! אם היא מיושמת, כפי שהתעקש קונפציוס, מדי יום וכל היום - היא מקרבת את האדם אל הקדוש, אל הנשגב שמכנים אלוהים, נירוונה, ברהאמן או דאו. חמלה דורשת מאיתנו, כל הזמן, להדיח את עצמנו ממרכז העולם ולשים שם את האחר. היא משחררת מכלא האנוכיות, מעבירה למצב שהיוונים כינו אקסטזיס - לא טראנס, אלא התפתחות הדרגתית שבה אתה נמנע מלשון הרע והסבת רע לאחר: לאשתך לשעבר, לחברך לעבודה, למדינה האויבת. תרגול של חמלה משנה את האדם מהיסוד, וזה משהו שכל דת יודעת, ורק נותנת לכלל הזה מסגרת".

 

 

מתפללים בכותל המערבי מתפללים בכותל המערבי צילום: אלכס קולומויסקי

 

2. דת היא עוד אמנות

 

התובנות הללו שחררו גם את ארמסטרונג עצמה, אחרי שנים של הימלטות מהדת. "זה שכנע אותי שחיפוש דתי איכשהו בנוי לתוך האנושיות שלנו. התשוקה לנהל איזושהי מערכת יחסים עם הנשגב היא אחת התכונות המאפיינות את ההומו ספיינס כמין".

 

מה פשר התשוקה הזאת? למה אנחנו כל כך זקוקים לדת?

"בני האדם הם יצורים שמחפשים ערכים ומשמעות בחיינו. כשאנחנו לא עושים זאת, אנחנו מסוגלים ליפול לייאוש עמוק. אנחנו נרדפים על ידי המוסר שלנו, מזדעזעים מהזוועות שאנחנו מסוגלים לעולל ונמלאים בפליאה והשתאות מול היופי של הקוסמוס והחיים.

 

"המין האנושי יצר דתות ברחבי העולם בשלב מוקדם בהתפתחות האנושית, בערך באותו זמן שבו נוצרה האמנות - ולשם אותה המטרה. אפשר לראות דת כסוג של אמנות שעוזרת לנו להתמודד עם הטרגדיות וההתפעלות של הקיום האנושי.

 

השונות של המוח האנושי מתבטאת ביכולת לחוות ולחשוב מעבר לתפיסה הקונספטואלית שלנו. עד המאה ה־20 חשבנו שהתפיסה הניוטונית והמדע יכולים לענות על כל השאלות שלנו, אבל אחרי המהפכה המדעית שהנהיג איינשטיין, הוודאויות הניוטוניות לגבי היקום שלנו התערערו והאי־ידיעה, כמו גם הפליאה ממנה, נהפכה לחלק מהבנתנו המדעית. דת היא במיטבה כשהיא עוזרת לנו לשאול שאלות ומחזיקה אותנו במצב של השתאות והתפעלות; וכשדת מנסה לספק לנו תשובות היא יכולה להיהפך לדבר הגרוע ביותר".

 

איפה האדם הפרטי בתוך התשוקה לנשגב? איפה את?

"את התחקיר ל'ההיסטוריה של אלוהים' עשיתי במשך כמעט עשור, ובו תקופות ארוכות של התבודדות, רק אני והטקסטים. מתוך הבדידות והדממה הזו עלתה השירה שבתיאלוגיה. בהדרגה החלו הטקסטים לדבר אליי בצורה חדשה - עלו בי תחושות של השתאות, תהייה ועונג. חבריי היהודים מספרים לי שזו צורה יהודית של רוחניות - לשקע את עצמך בתורה ותלמוד ולהשיג אינטימיות עם הנשגבות".

 

 

מתפללים בהר הבית מתפללים בהר הבית צילום: עטא עוויסאת

 

3. זה לא עניין של אמונה

 

לא פלא שארמסטרונג נוטה להתבודד בביתה הכפרי באנגליה. ובכל זאת, מדי פעם היא יוצאת למסעות הרצאות ברחבי העולם ונתקלת בביטויים נשגבים פחות של הדתות וביחס הכללי לעניין. כשהיא עולה על מונית בניו יורק, למשל, ומספרת במה היא עוסקת, התגובה היא אחת: הדת אשמה בכל הרעות של העולם. "לא", מתקנת ארמסטרונג, "הסיבות שבגינן אנשים עושים שימוש לרעה בדת הן פוליטיות ואגואיסטיות לחלוטין. רוב הפונדמנטליזם שקיים כיום בעולם, בכל דת, הוא ביטוי של לאומניות, פטריוטיות או אתניות. כשקונפליקטים מהסוג הזה הופכים למגפה אזורית, יש לדת נטייה להישאב להסלמה ולשנאה ולהיהפך לחלק מהבעיה".

 

ובכל זאת, יש לדתות גם צדדים מכוערים למדי, אי אפשר להתעלם מזה.

"נכון. אנחנו צריכים להתחשב באכזריות, בתאוות הבצע ובשנאה שבכתבי הקודש. לעתים קרובות אנחנו מתארים את מעשי הזוועה האלה כבלתי אנושיים, אבל הם אנושיים כל כך. האספקטים השליליים של הדת הם תזכורת ליכולת שלנו להרוס את היפה והקדוש, לזוועות שאנחנו יכולים לעולל. אנחנו צריכים להרהר גם בזה מדי יום. אבל התמצית הדתית שעליה אני מדברת היא תרופת נגד למעשים הללו".

 

מה זה אומר בפועל? הרי רוב האנשים מעדיפים היום לדבר על אמונה, לא על דת. להגדיר עצמם מאמינים, לא בהכרח לחיות כדתיים.

"עד המאה ה־17 משמעותו של המונח אמונה (Faith) היתה לאהוב, לבטוח, לנצור. בשפה המודרנית האמונה נהפכה לשם נרדף להתלהבות דתית; בנצרות, למשל, המונח נרדף להתחייבות לנאמנות, כלומר כקבלה של הדוקטרינה הדתית. היום אנשים משתמשים במונח הזה באופן מוטעה - אנחנו מכנים אנשים דתיים בשם מאמינים, כאילו האמונה היא הפעילות המרכזית של הדת.

 

"אחת הבעיות המרכזיות שיש לנו היום עם הדת המודרנית היא שהפכנו אותה לעניין של אמונה. היהדות והאסלאם הן הרי דתות של תרגול יותר משל אמונה. ידע דתי הוא ידע מעשי - כמו לנהוג במכונית; לימודי התיאוריה לא מספיקים כדי לנהוג בכביש. גם בודהה החזיק בדעה שדת עוסקת ביכולת להתנהג אחרת ולא במחשבות סרק שמעכבות הארה. למשנתן של כל הדתות, שינוי בהתנהגות הוא הדרך לשינוי עמוק מבפנים. אין שום היגיון בדת אם היא לא באה לידי ביטוי באופן מעשי. מה שכתבי הקודש מלמדים אותנו חייב להיות מתורגם ליישום אתי, מוסרי וטקסי".

 

כמה מקום יש למוסר ולטקסים האלה בעולם המודרני? אפילו אצל מי שמגדירים את עצמם דתיים, ומעדיפים להיות צודקים ולא מלאי חמלה?

"זה בהחלט אתגר. אני חושבת שהרוב המוחלט של אנשים מבין שהתרבות המודרנית לא מספקת; זאת הסיבה שבעשורים האחרונים יש התעוררות דתית בכל העולם, ויוצאת הדופן היחידה היא אירופה. עם זאת, בהתאם לרוח המודרנית אנשים מבקשים מהדת להיות תרופת אינסטנט - הארה ותמורה מהירות ויעילות. זה לא יכול לקרות; התמורה שדת מציעה היא אטית, עמוקה ולא דרמטית.

 

"חלק מהתחייה הדתית שאנחנו עדים לה לאחרונה גם קשורה קשר הדוק למשבר הכלכלי. אנשים מבינים שלשיטה הכלכלית הנוכחית יש גבולות, ושהיא אינה עונה על הצרכים הרוחניים. האנושות חיפשה ישועה בכסף, אלא שכסף לא יודע להתמודד עם נושאים כגון מחלה, צער, זקנה, אומללות ומוות. ההבנה כי המדיניות הנוכחית שלנו - הפוליטית, הכלכלית והסביבתית - אינה עובדת ומסכנת את העולם הולכת וצוברת תאוצה. הפתרון היחיד הוא הקרבה ועבודה קשה שצפויה לכולנו, רק כך יבוא השינוי. הקוראן מנסח זאת כך: 'האל לא ישנה את מצבם של האנשים, אלא אם הם עצמם ישנו את מצבם'".

 

4. החילונים אחראים להקצנה הדתית

 

ובכל זאת, ארמסטרונג סבורה שהאנשים זקוקים לעזרה. בשביל זה היא שם, עם היוזמה החדשה לאמנת חמלה כלל עולמית. חסידי הפרויקט - אנשי דת ממסורות שונות וגם אזרחים מרחבי העולם, שכמו זקוקים לנביא מודרני - סבורים שמדובר בתחילתה של מסורת שתשנה את העולם, וששמה של ארמסטרונג עוד יינשא כמי שהביאה את הבשורה.

 

מהי בדיוק אמנת החמלה? ניסיון להניח יסוד לדת חדשה?

"אני לא חושבת שאנחנו זקוקים לדת חדשה או לדת גלובלית, יש לנו מספיק קונגלומרטים בינלאומיים. דת היא המסגרת שבמרכזה נמצא הרעיון של חמלה, ואנחנו צריכים פשוט לתת פרשנות למסגרת הזו שתתאים למה שעומד במרכזה. אוגוסטינוס הקדוש, למשל, אמר שאם נראה שטקסט קדוש מטיף לשנאה, אנו חייבים לפרש אותו מחדש, עד שתעלה פרשנות שתלמד חמלה.

 

"אנחנו צריכים לתת למסורות קול עכשווי. לכל האמונות יש היסטוריה של שינוי והתפתחות. מאמינים תמיד מצאו פרשנויות חדשות בטקסטים שאולי אף לא עלו על דעתם של המחברים. הרבנים התלמודיים, למשל, עשו זאת היטב עם הפרשנות

דזמונד טוטו דזמונד טוטו צילום: אי פי אי

שלהם. אם מסורת מסוימת נכשלת בהתאמה שלה לימים העכשוויים, או חסרה יכולת להגיב באופן גמיש ויצירתי לטראומות של זמנה, היא תיכחד. זה דורש עבודה קשה ויצירתיות, אבל זה משהו שצריך ויכול להיעשות. ואנחנו צריכים ללמוד להעריך את השונות והמגוון הקיים, לראות את היופי שיש בכל הדתות, כי יש כל כך הרבה ממנו".

 

הניסיון של ארמסטרונג עצמה לייצר מסגרת פרשנית לחמלה הוא כאמור אמנה בינלאומית, שאותה מקדם ארגון שהקימה לצורך העניין (charterforcompassion.com). את הקמפיין היא החלה בשנה שעברה, כשזכתה בפרס בוועידת החדשנות היוקרתית TED. כשארמסטרונג עלתה על במת הכנס היא ביקשה מהנוכחים, כולם אנשים רבי השפעה, לסייע לה בקידום היוזמה. בארגון שמקדם את האמנה פועלת מועצת חכמי דת - פוסקים מוסלמים, רבנים, בישופים ודזמונד טוטו - ובאתר האינטרנט נרתמים לרעיון אלפי גולשים. בימים אלה שוקדים בארגון על הנוסח הסופי של האמנה; לכשיושלם, בתוך כמה חודשים, יחתמו עליה אלפי מנהיגים דתיים מכל העולם, ואז ייצא לדרך גם קמפיין בינלאומי ש"אפשר יהיה לראות בכל מקום על פני הגלובוס", לפי ארמסטרונג.

 

בקרב כל המתגייסים לאמנה נראה כי נפקד מקומם של החילונים. הם לא ממש שותפים למועצה המנסחת, למשל.

"זה לא לגמרי נכון, אבל יש בזה משהו. לחילוניות יש לדעתי תפקיד עצום ביצירת הפונדמנטליזם הדתי, ואנחנו מנסים לשמור מכך מרחק. שורשיה של כל תנועה קיצונית שלמדתי עליה, באסלאם, ביהדות ובנצרות, נמצאים בפחד - שאינו פרנואידי כלל - מכך שהיא תושמד על ידי הממסד החילוני־ליברלי. מקורו של כל פונדמנטליזם הוא בהתקפה עליו: ביהדות הוא התחזק אחרי השואה ואחרי מלחמת יום כיפור; בעולם המוסלמי הניסיון להכיל חילוניות בצורה מלאכותית עורר אותו - למשל אחרי שהשאה באיראן הורה על רצח מפגינים והסרת רעלות בכוח בידי חיילים. גם בארצות הברית הפונדמנטליזם צומח בעיירות הקטנות כתגובה לאתוס המאיים של הרווארד, ייל והבירה וושינגטון".

 

5. הכתיבה היא תפילה ממושכת

 

הטענה האחרונה בעייתית; הרי הממסד החילוני־ליברלי הוא שמאפשר לארמסטרונג להיות אשה משכילה, לעסוק במחקר, לכתוב ספרים על דתות העולם ולקבל עוד ועוד במות להשמיע את דעותיה, לצד הבמות שהיא מקבלת בחברות דתיות. נדמה לעתים שהיופי שארמסטרונג מוצאת בדתות מאפשר לה לעשות הנחות לבעיות שלהן ושל דובריהן, לאורך השנים וגם היום. הנחות דומות היא עושה גם ליוזמה ולפעילות שלה עצמה. היא מבקשת לעשות משהו גדול, אבל קצת מתנערת מאחריות כשאומרים לה - זה משהו גדול, מה שאת עושה.

 

חסידייך אומרים שיום אחד ילמדו את דברייך בשיעורי דת. את נביאה? שליחה? גורו?

"לא, אני לא. אני גם לא אומרת דברים חדשים, אלא מנסה ללחוץ על הכפתור שיעלה את המודעות ליופי שקיים בדת ולפתרונות למצב האנושי שמשותפים לכל הדתות".

 

במסגרת ההתנערות מהמילים הגדולות, לארמסטרונג לא נוח גם עם המשמעות בפועל של האמנה שלה - גיבוש עיקרון דתי גלובלי. "אני לא מחפשת ליצור גלובליזציה של הדת", היא מתעקשת, "אבל אם לא נפנה מקום בראש שלנו 'לאחר', לא נוכל להשאיר לדורות הבאים עולם בר קיימא".

 

את המרחק הזה, הזהירות הזאת, היא נוקטת גם לגבי ההגדרות שלה את עצמה. נדמה כי הצורך שלה ליצור מסגרת כמו־דתית סביב הגרעין המשותף בה לענות על הצורך שלה בדת, לנוכח ההתנערות שלה מהמסגרות הקיימות.

 

את עצמך אדם דתי? מאמין?

"כפי שכבר הבנת, אני לא מתעניינת באמונה וגם כבר לא משתייכת למסורת מסוימת, בעיקר משום שאני לא רואה יותר את יתרונה של מסורת אחת על האחרת. אני מגדירה את עצמי כמחלימה דתית - היתה לי חוויה דתית קשה כשהייתי צעירה, אבל גיליתי שחקר הדתות הוא עיסוק שסופג אותך אליו. אני רואה בלימוד ובכתיבה שלי מעין תפילה ממושכת, מסע רוחני שמוביל ליותר ויותר תובנות. כשכתבתי למשל על הנביא מוחמד, הייתי חייבת להציב את עצמי במקומו - אדם שהאמין בכנות כי אלוהים נגע בו; זה דורש לוותר על הדעות הקדומות המערביות שלי, לוותר על האני שלי ולהיכנס לנעליים של אחר. שנים של עשייה כזו, יום אחר יום, שינו אותי והביאו אותי קרוב יותר להבנות של חמלה".

 

איך קארן ארמסטרונג של היום שונה מזו שהחלה את המסע הזה בירושלים, 1984?

"אני חושבת שאני מאושרת ושלווה יותר. מצאתי בעבודתי הגשמה עצומה, אך גם נהפכתי למתבודדת יותר. אני מוקירה שקט ושלווה, ואני מוצאת שהם גם הכרחיים לעבודתי. מצד שני, אני מוקפת אנשים מדהימים בכל פעם שאני בנסיעות, ואני נוסעת הרבה. לפעמים נדמה לי שיש במצבי הרבה אירוניה; יכול להיות שגם אני זקוקה לחמלה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x