• תפריט
תורת המשחקים

האיש שהיה שם

סטנלי פישר, מי שאמור לחלץ את ישראל מהמשבר הנוכחי, כבר מכיר את המשימה: ב־1985, כשהיה עדיין רק מרצה חרוץ ומבטיח, שלח אותו הממשל האמריקאי לכאן כדי לבלום את האינפלציה ולהציל את הכלכלה. כעת הוא חושף קטעים מיומנו האישי ומספר לכלכליסט את הסיפור המלא: איך גובשה תוכנית הייצוב החשובה בתולדות המדינה, איזה תרגיל הופעל על פרס וכמה זה עלה לאמריקאים. מסע אקטואלי בזמן למשבר ישן, כשאפילו פישר היה הרבה יותר תמים

אמנון אטד 09:5907.04.09

"אמנון, עם כל הכבוד - אתה פשוט אידיוט!". במילים האלה נפתח המכתב שקיבלתי לפני 22 שנים בדיוק ממי שהיה אז מנכ"ל משרד האוצר, עמנואל שרון. זה היה פתק בכתב יד, טקסט קצר, אישי ובוטה, מתקפה של המנכ"ל הבכיר על כתב צעיר. מילות הסיום היו: "סליחה על גילוי הלב, אבל לכל גמל יש קש ששובר את גבו".

 

הקש ששבר את גבו של מנכ"ל האוצר היה מאמר שפרסמתי באותו בוקר בעיתון "דבר". משרד האוצר, כתבתי שם, משתמש בקרן המטבע הבינלאומית כדי לקדם את רעיונותיו - בדומה למה שעשה שנתיים קודם לכן עם שליחיו של שר החוץ האמריקאי, ג'ורג' שולץ.

 

 איור: מורן כץ

 

שנתיים קודם לכן, תחילת 1985. האינפלציה בישראל תלת־ספרתית, המשבר במטבע החוץ מאיים למוטט את המשק. שולץ, שר החוץ בממשל רייגן, שולח לישראל שני פרופסורים לכלכלה כדי לנסות לסייע לממשלת הרוטציה של פרס ושמיר לשקם את הכלכלה המקומית. הרברט (הרב) סטיין היה הכלכלן המבוגר ועתיר הניסיון מבין השניים. לעמיתו, מרצה צעיר מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), קראו סטנלי פישר.

 

שבועות אחדים שהו השניים בישראל, ונפגשו עם פקידי ממשלה, ראשי בנק ישראל, מזכ"ל ההסתדרות, אנשי עסקים וכלכלנים מהאקדמיה. חלק גדול מזמנם הוקדש לדיונים עם מנכ"ל האוצר עמנואל שרון. בתום הביקור הגישו לממשלה מסמך קצר: עשרה מהלכים שישראל צריכה לנקוט, לדעתם. קיצוץ חד בתקציב, קיבוע שער החליפין ואימוץ מדיניות ריבית מרסנת היו הסעיפים העיקריים. ימים אחדים אחרי הגשת המסמך דלף תוכנו לתקשורת, ועורר סערה. העיתונים יצאו נגד מה שהוצג כהתערבות בוטה של האח הגדול מאמריקה במדיניות הכלכלית של ישראל. כעבור כמה שבועות פרסמתי בעיתון "חדשות" את ההערכה שנלחשה אז מפה לאוזן בירושלים, ולפיה התכתיב האמריקאי לכאורה גובש תוך שיתוף פעולה מלא עם אנשי המקצוע בצד הישראלי. הרעיון נראה גאוני בפשטותו, ובשנים שחלפו מאז אנשי האוצר ובנק ישראל אכן עשו בו שימוש חוזר: מקבלי ההחלטות מהססים לנקוט את הצעדים המתבקשים? אין בעיה, נשלח את הצעותינו מעבר לים, וכשהן יחזרו לארץ כהצעה אמריקאית נראה את שרי הממשלה מצביעים נגדן.

 

מסמך 10 הנקודות היה הבסיס לתוכנית הייצוב המפורסמת של ראש הממשלה שמעון פרס ושר האוצר יצחק מודעי, שיצאה לפועל בקיץ של אותה שנה. קצת קשה היום לדמיין את מצב המשק הישראלי ערב הפעלת התוכנית. יש צורך לשקוע בנתונים היבשים כדי לקבל את התמונה המלאה: ב־1984 זינקה האינפלציה לשיא של 445%. ביוני 1985 צנחו יתרות המט"ח של ישראל לשפל של 1.5 מיליארד דולר. בסוף אותו חודש התכנסה הממשלה לישיבה מרתונית, ובתום 20 שעות אישרה את המהלך של פרס ומודעי.

 

 איור: מורן כץ

 

בבוקרו של 1 ביולי יצאה תוכנית הייצוב לדרך, ותוך זמן קצר כבר התברר שמדובר בסיפור הצלחה יוצא דופן. שיעור האינפלציה צנח מ־30% ביוני לפחות מ־4% באוגוסט; ב־1986 הממוצע החודשי כבר עמד על 2%. גם המחיר היה ברור ומפורש: השקל פוחת בן לילה ב־18%, הסובסידיות למצרכי היסוד, לתחבורה הציבורית ולשירותים החברתיים קוצצו בעשרות אחוזים, השכר הוקפא ובמגזר הציבורי התחילו לגבש את רשימות המפוטרים. שיעור האבטלה גדל מ־5.9% ב־1984 ל־7.1% ב־1986.

 

שני עשורים עברו, והפתק של עמנואל שרון עדיין מטריד אותי. שאלת המעורבות האמריקאית בגיבוש תוכנית הייצוב, כמו גם יחסי הגומלין המורכבים שהתפתחו מאז בין הדרגים המקצועיים בישראל ובארצות הברית, עדיין לא פתורה, מבחינתי. מאז 1985 הופרחו מדי פעם לאוויר רמזים על הדרך שבה גובש מסמך 10 הנקודות, אבל הסיפור המלא של מה שהתרחש מאחורי הקלעים לא סופר מעולם.

 

במאי 2005, כשסטנלי פישר נכנס לתפקידו כנגיד בנק ישראל, ידעתי שהפתרון קרוב מתמיד. אבל רק בחודש שעבר, אחרי בקשות חוזרות ונשנות, הסכים פישר לצרף אותי למסע חד־פעמי אל העבר, אל מה שהוא עצמו הגדיר לפני כמה שנים כ"אחד הניסיונות המעניינים והמשמעותיים ביותר בחיי, ניסיון שעזר לי לעצב את הקריירה שלי בעתיד".

 

פרס מבקש עזרה

 

איך בעצם התחילה המעורבות האמריקאית בגיבוש תוכנית הייצוב של המשק הישראלי?

"שר החוץ שולץ הזמין אותנו אליו בסוף 83'. בהתחלה היינו ארבעה, אבל במהרה נותרנו שניים - הרב סטיין ואני. לשולץ היתה גישה מעניינת: הוא הסביר לנו שברור שיש בישראל כלכלנים שיודעים מה לעשות, אבל הבעיה היא שהם לא מצליחים להשפיע על המדיניות. לכן הוא ניסה לעזור לצד המקצועי וביקש מממשלת ישראל לזמן מפגש של אנשי מקצוע ישראלים ואמריקאים.

 

"המפגש הראשון של הפורום המשותף התקיים בארצות הברית בינואר 84'. שולץ דיבר בשקט, והסביר שזה לא טוב לארצות הברית שבעלת הברית הכי גדולה שלה במזרח התיכון נמצאת במצב כלכלי מאוד בעייתי, ולכן אנחנו צריכים לעזור לה לטפל בבעיה. הוא אמר שבכוונתו לנסות לעזור לממשלת ישראל לחזק את המשק על ידי מתן עצה בכל דרך אפשרית, אבל ברור שאי אפשר לפתור את הבעיות של המשק הישראלי על ידי הזרמת כסף נוסף.

 

"הגישה הזאת של שולץ, אגב, נכונה כמעט לגבי כל תוכנית כלכלית. לפחות ביחס למדינות פחות או יותר מתוקנות, שבהן תמיד יש אנשים שיודעים מה לעשות. כשהייתי המשנה למנכ"ל קרן המטבע הבינלאומית חשבתי שתפקידנו הוא למצוא את האנשים שיודעים מה לעשות ולתמוך בהם. זה בדיוק מה ששולץ ניסה לעשות אז".

 

מה קרה אחרי הפגישה הראשונה?

"קיימנו סדרה של פגישות והעלינו רעיונות. בישראל ננקטו כל מיני צעדים שלא הצליחו. בפסח 84' באתי לארץ עם המשפחה, לשבתון של4-3 חודשים. אני זוכר שנתתי אז הרצאה באוניברסיטה העברית על הקשר בין הגירעון בתקציב לאינפלציה. נפגשתי עם הרבה אנשים והיו המון דיבורים על איך צריך לטפל בבעיה".

 

ומה עשה בינתיים צוות סטיין־פישר?

"ב־84' לא קרה הרבה. באוקטובר פרס בא לוושינגטון כראש הממשלה החדש. בעיתונים נכתב שפרס אמר לפני הביקור שהוא לא בא לבקש כסף, אלא להסביר מה הוא מתכוון לעשות. אני הייתי אז כבר חזרה ב־MIT, והרב סטיין התקשר אליי וסיפר שהפגישה עם פרס היתה מאוד מעניינת, ושבתור אדם שלא בא לבקש כסף פרס היה מאוד מרשים".

 

פישר לא מתאפק ופורץ בצחוק. "אני חושב שפרס ביקש אז מהאמריקאים 10 מיליארד דולר או משהו כזה. הוא כל הזמן דיבר על הצורך להקים איזו קרן תקווה, או קרן אור, ועל הצורך של ישראל בקבלת עזרה. מאוחר יותר, בדצמבר, באה לוושינגטון משלחת ישראלית. היתה אז עסקת חבילה שלא הצליחה (עסקות החבילה של סוף 84', שכללו קיצוץ הסובסידיות והקפאות השכר והמחירים)".

 

פתק צהוב בכתב יד

 

פישר עוצר פתאום. "יש לי הדברים שכתבתי אז באיזה מקום", הוא אומר, קם וניגש אל אחד הקירות בלשכת הנגיד בירושלים. החדר מכוסה תצלומים מעברו, המדפים גדושים מזכרות וחומרים אישיים. מאחד מהם הוא שולף, בתום חיפוש לא ארוך, את היומן האישי שכתב אז. ניסיון הדפדוף הראשון נכשל: עמודי היומן, המודפסים בצפיפות במכונת כתיבה, נדבקו זה לזה. פישר תוחב את כף ידו ומפריד ביניהם בחריקה. "אוי געוולד", הוא אומר, ומתחיל להקריא: "הפגישה הראשונה (של הפורום הישראלי־אמריקאי) התקיימה בינואר 84', כמה חודשים אחרי התפטרות שר האוצר יורם ארידור. שר האוצר החדש, יגאל כהן־אורגד, ביקר בוושינגטון בפברואר 84' (...) הייתי בארץ שלושה חודשים ולא היה לי קשר עם צוות המשא ומתן. אכלתי פעם עם השגריר האמריקאי ודיברתי עם מישהו מהשגרירות. מסע הבחירות היה כבר בעיצומו. כהן־אורגד הבטיח לקצץ בתקציב ולא קיצץ. מנכ"ל האוצר עמנואל שרון התפטר מתפקידו בעקבות תהליך קבלת ההחלטות. אני ומשפחתי עזבנו את הארץ שבועיים לפני הבחירות, באמונה שהמערך יזכה ושתהיה לו תוכנית מקיפה מיד, אבל זה לא מה שקרה".

 

פישר שוקע והולך בין דפי היומן, משתעשע ממנהרת הזמן, פורץ מדי פעם בצחוק תוך כדי דפדוף וקריאה. "אחרי הקמת ממשלת האחדות הלאומית, הדיווחים שקיבלנו על תהליכי קבלת ההחלטות לא היו מעודדים. לכאורה לא היתה עבודת צוות ולא היתה תוכנית". זה נשמע מוכר גם היום, הוא מעיר בשקט.

 

"ראש הממשלה פרס בא לארצות הברית ב־7 באוקטובר 84'", ממשיך פישר לתרגם בקול את מה שכתב ביומנו, "פרס ביקש לקבל את הסיוע הצבאי באופן מיידי כדי לחדש את המלאים של הצבא, וביקש באופן מיוחד להגדיל את הסיוע בשנתיים הקרובות, כך שיגיע ל־4 מיליארד דולר. הוא דיבר על הקמת קרן של 10 מיליארד דולר כדי לעודד את ההשקעה הפרטית בישראל - חצי במימון הממשל האמריקאי וחצי במימון הסקטור הפרטי באמריקה. באותה פגישה הוחלט גם על הקמת JEDG (ועדה ישראלית־אמריקאית משותפת לפיתוח כלכלי - א"א).

 

"שולץ אמר לנו שהוא לא רוצה שנדבר על הבקשות של הישראלים" - פישר שוב עוצר לצחוק - "משום שישראל לא היתה רוצה שבעולם יידעו כמה הם ביקשו. ארבעה ימים מאוחר יותר, ב־11 באוקטובר, פורסמו כל פרטי בקשת הסיוע של ישראל ב'ניו יורק טיימס', 'על פי מקורות ישראליים'". החיים לא משתנים, הוא מעיר ביובש פעם נוספת.

 

ואיך נולד מסמך 10 הנקודות?

"במרץ 1985 שולץ שלח את סטיין ואותי לישראל, לראות מה אפשר לעשות כדי לקדם את העניין, משום שהאינפלציה היתה בתהליך של עלייה. הכנת המסמך היתה משהו טבעי שצריך היה לעשות. באחת השיחות הרב סטיין ביקש שאסביר לו מה קורה בארץ. סיפרתי לו סיפור ארוך ומאורגן שבעצם לא אמר כלום, ואז הוא אמר לי: 'או.קיי, מה אתה רוצה שבסוף הישראלים יעשו?'. אקדמאים לא חושבים על שאלות כאלה, אבל בשביל אדם כמו סטיין, שהיה יועץ לממשלת ארצות הברית, זה היה טבעי להיכנס לפגישה המכרעת עם ראש הממשלה פרס ועם שר האוצר מודעי, שנקבעה לתום הביקור, עם רשימה של פעולות שצריכים לעשות. ככה נולד המסמך.

 

"לפני הפגישה, בתחילת יוני 1985, אכלתי ארוחת בוקר עם סטיין במלון המלך דוד בירושלים. סטיין הוציא אז מהכיס חתיכת נייר צהוב עם 10 נקודות ואמר: 'זה מה שהם צריכים לעשות'. קראתי את מה שהוא כתב, הכנסנו יחד כמה שינויים, ואז הגענו לעמנואל שרון ואמרנו לו: 'הנה הרשימה'. היינו במשרד שלו באוצר, היה שם מחשב, ואני הקלדתי את 10 הנקודות למחשב, כך שמה שיצא בסוף היה מסמך מודפס. אבל 10 הנקודות היו בעיקר הפתק הצהוב של הרב סטיין".

 

ואיפה הפתק הצהוב ההוא?

פישר פורץ בצחוק רם: "אין לי מושג".

 

מי ידע שזה יעבוד

 

פרס ומודעי העניקו לתוכנית תמיכה חד־משמעית, אבל ליתר ביטחון, מחשש להתנגדות ההסתדרות והתעשיינים, נדרשה רוח גבית אמריקאית. לפגישה המסכמת ההיא הגיעה משלחת אמריקאית רשמית ובכירה יותר, בראשות תת שר החוץ אלן ואליס. אחריה מונה צוות מיוחד לגיבוש התוכנית, שבו היו חברים עמנואל שרון, מרדכי פרנקל מבנק ישראל, היועץ הכלכלי של פרס אמנון נויבך והפרופסורים מיכאל ברונו ואיתן ברגלס. "כל חברי הצוות אמרו לנו שהנקודות לא היו מספיק חזקות בצד הפיסקלי, אלא הדגישו יותר את הצד המוניטרי", משחזר פישר. חרף הביקורת, התוכנית אושרה. עם זאת, גם תומכיה הגדולים ביותר לא צפו את הצלחתה. "התוכנית הצליחה באופן מרשים, אבל לאחר מעשה פרס אמר לי: 'לא האמנתי שזה יעבוד, אבל ידעתי שאין לי ברירה ושאני חייב לנסות'".

 

חבר צוות התוכנית מיכאל ברונו (מימין) ומזכ"ל ההסתדרות ישראל קיסר ביום אישור התוכנית. "חברי הצוות מתחו ביקורת על הצעתנו" חבר צוות התוכנית מיכאל ברונו (מימין) ומזכ"ל ההסתדרות ישראל קיסר ביום אישור התוכנית. "חברי הצוות מתחו ביקורת על הצעתנו" צילום: הרמן חנניה, לע"מ

 

היה ברור לפי המודלים שהתוכנית תגרום למיתון ולגידול באבטלה. לא חששתם מזה?

"זה לא היה ברור. היה ברור שאם ניתן לשכר הריאלי לעלות, זה יגרום לאבטלה. אחת הסיבות לניסיון להקפיא את השכר ולשים קץ להצמדה, לפחות לתקופה קצרה, היתה כדי לא לתת לשכר הנומינלי לעלות. זה לא היה בלתי נמנע שתהיה אבטלה, ולדעתי לא היה צורך שייווצר מיתון בשנת 1987. זה היה משום שבינואר 86' אפשרה הממשלה עלייה של שכר העבודה. האוצר נתן אז לשכר הריאלי לעלות במשך שלושה חודשים ב־12%, שזה לא מעט. היה איזה הסכם שכר קיבוצי שלא הצליח, ולדעתי זה מה שגרם למיתון של תחילת 87'".

 

פישר נזהר בלשונו, הטון עדין, אבל מדי פעם הוא משמיע ביקורת על ההחלטות של הצמרת הכלכלית דאז. לפני תוכנית הייצוב יצאו לדרך שלוש עסקאות חבילה תוצרת הארץ, שנכשלו. רק שנתיים אחרי התוכנית כבר נרשם מיתון. כשמספרים את זה כך, נוצר הרושם שהישראלים היו חייבים את האמריקאים, ושבלי נקודת הראייה החיצונית והמקיפה של סטיין ופישר התיקון הכלכלי של 85' לא יכול היה להתרחש. ובכל זאת, העובדות המוכרות - עסקאות החבילה טיפלו רק בחלק מהבעיות, ולא זכו לגב של ההסתדרות, המעסיקים וארצות הברית; אחר כך האינפלציה אמנם נבלמה, אבל האבטלה המשיכה לעלות וקצב הצמיחה הואט - מותירות את הערפל בעינו. מי באמת משך בחוטי תוכנית הייצוב?

 

לא ממש תכתיב

 

הפתק הצהוב של הרב סטיין עונה על השאלה הזו באופן חלקי. פישר מנסה לפזר גם את שאר הערפל. "חבר ישראלי התקשר אליי לאחר פרסום מסמך 10 הנקודות, ואמר לי שברור שהשפה המקורית לא היתה אנגלית. עניתי לו שבמקרה הזה השפה המקורית דווקא כן היתה אנגלית. הוא התכוון שהאוצר הוא שכתב את המסמך, אבל לא זה מה שקרה".

 

אז אפשר לומר באופן מוחלט ש־10 הנקודות היו מסמך אמריקאי, או שבכל זאת היה בהן חלק ישראלי?

"זה היה משהו שהרב כתב. אף אחד לא ציפה לקבל מאיתנו רשימה של 10 נקודות או תמצית של תוכנית. אבל היינו כאן, דיברנו עם כל מיני אנשים. בין היתר ישבנו ממש בחדר הזה שבו אנחנו יושבים עכשיו ודיברנו עם נגיד בנק ישראל אז, ד"ר משה מנדלבאום, ועם הממונה על התחום המוניטרי בבנק, ויקטור מדינה. התרשמנו מהדברים והגענו למסקנות. לא חיברנו את המסמך בלי לדבר עם הישראלים, אבל הדיאגנוזה היתה שלנו".

 

בעיתונות זה הוצג כתכתיב אמריקאי לישראל. זה היה תכתיב או שזה היה בגדר עצה?

"אם אתה חושב שזה היה תהליך של תכתיב, זה לא היה ככה".

 

אתה מסכים לטענה שהתפתחה אצלנו שיטה של הפיכת רעיונות ישראליים לרעיונות כביכול אמריקאיים, כדי לתת להם יותר עוצמה?

"אתה צריך להבין שהרעיונות האלה לא היו ישראליים, הם היו באוויר. זה לא היה משהו מקורי ישראלי. היו תוכניות דומות גם בברזיל, גם בארגנטינה וגם במקסיקו".

 

גם בתוכניות האלו הממשל האמריקאי היה מעורב, או שהוא עשה זאת רק בתוכנית הישראלית?

"רק בתוכנית הישראלית. המדינות האחרות ביצעו את התוכניות שלהן בעזרת קרן המטבע הבינלאומית. ישראל חששה מהאפשרות שהיא תבצע את התוכנית בעזרת קרן המטבע ומדינות עוינות יוכלו להתערב ולסבך את העניינים. או לפחות זה היה אז התירוץ, אני לא יודע".

 

אתה ועמנואל שרון הייתם באותו קו מחשבה. גם ראשי בנק ישראל חשבו אז כמוכם?

"אני לא רוצה להתייחס לזה", נזהר פישר בכבודם של ד"ר משה מנדלבאום וויקטור מדינה, ומחליף נושא.

 

רק לחץ פסיכולוגי

הפרספקטיבה מאפשרת לפישר גם להודות כי לא היטיב אז להבין את התמונה המלאה. הייתי צעיר ותמים, הוא אומר, וחוזר אל המשעולים הפתלתלים של הדיפלומטיה הכלכלית הגדולה והפוליטיקה המקומית הקטנה.

 

כך, למשל, פרסום המסמך בעיתונים מיד עם שובו לארצות הברית הדהים את פישר; עד היום הוא לא יודע מי היה המדליף. "הייתי אז אפילו יותר תמים ממה שאני עכשיו, אז הופתעתי", הוא אומר. "חשבתי שאם אומרים על משהו שהוא סודי, מישהו באמת ישמור על הסודיות. היה לנו כלל בקרן המטבע ביחס לארגנטינה, שהתייחס אז כנראה גם לישראל - ואני לא רוצה לדבר על המצב הנוכחי: אם רצית לפרסם משהו היית צריך לשלוח את זה לממשלת ארגנטינה ולכתוב על המעטפה 'סודי ביותר, לא לפרסום', ולמחרת היית קורא את כל הפרטים בעיתון. אז לא ידעתי את זה".

 

המטרה של 10 הנקודות לא היתה בעצם שהן יגיעו לעיתונים, כדי לתת לנושא הד ציבורי?

"עכשיו זה ברור, אבל אז היינו תמימים".

 

מובטלים מדימונה מפגינים מול משרד ראש הממשלה, 1988 מובטלים מדימונה מפגינים מול משרד ראש הממשלה, 1988 צילום: סער יעקוב, לע"מ

 

בנושא הסיוע האמריקאי שהתלווה לתוכנית פישר התגלה דווקא כפוליטיקאי מנוסה. הממשל העניק לישראל 1.5 מיליארד דולר לצורך יישום תוכנית הייצוב, אבל התנאים לקבלת המענק נותרו עלומים לאורך שנים. ביום עיון שערכה קרן המטבע הבינלאומי בתחילת 2001 - והוקדש לזכרו של הרב סטיין, שמת ב־1999 - פישר התחיל לבאר את התמונה. "שולץ סירב להתנות את מתן הסיוע האמריקאי בביצוע התוכנית הכלכלית", סיפר אז פישר, "הרב ואני, לעומת זאת, חשבנו שהגישה הנדיבה הזאת כלפי ישראל אינה מתאימה לנסיבות. שאלנו אותו אם אנחנו יכולים להציב לישראלים תנאים לקבלת הסיוע, ושולץ ענה לנו בשלילה".

 

לפני ארבע שנים, בכנס קיסריה, גילה פישר טפח נוסף. "שאלתי את שולץ מדוע הוא מתנגד להתניית קבלת הסיוע בביצוע התוכנית, והוא ענה לי: 'כי בסוף הם יקבלו את הכסף גם אם הם לא יבצעו את התוכנית, ואני לא מאיים כשאני לא יכול לקיים'. אמרתי: 'זה בעייתי. אנחנו יוצאים לישראל להגיד להם שהם צריכים לבצע את התוכנית ואם לא... אז מה?'. בסופו של דבר שולץ הסכים באי־רצון לעשות לנו ויתור קטן, ואמר לי: 'אתה יכול לומר לישראלים שאני אהיה מאוד מאוכזב אם הם יקבלו את הסיוע האמריקאי בלי לבצע את התוכנית הכלכלית'".

 

"בקרן המטבע היה קל יותר לבצע תוכניות כלכליות, משום שהכסף הגיע על תנאי - אם לא עשית, לא קיבלת", מסביר לי עכשיו פישר, "במקרה של תוכנית הייצוב זה היה יותר מסובך. שולץ תמיד אמר לי שהוא מתנגד לתכניות של הקרן, מכיוון שהן לא דמוקרטיות. על הרקע הזה היו לי ויכוחים איתו. 'אם אני בקרן המטבע הייתי יכול להסתובב בעולם ולתת 1.5 מיליארד דולר כמתנה בשביל לייצב את המשק', אמרתי לו, 'גם אני הייתי יכול להצליח הרבה יותר'".

 

עכשיו, כשפישר נעתר לספר את הסיפור המלא, אני מנסה להבין לאשורה את שאלת הלחץ שהוא וסטיין הפעילו על מקבלי ההחלטות בישראל. אז שולץ אמר לכם את מה שאמר, אני שואל, ומה אתם אמרתם בסוף לישראלים?

"אמרנו את מה שהוא אמר לנו להגיד", הוא עונה בחיוך. "בקרן המטבע אומרים: אם לא תעשו את זה ואת זה, לא תקבלו את הכסף. שולץ אמר שבכל מקרה הקונגרס ייתן להם את הכסף, ולכן הוא לא מוכן לאיים. בהתחלה חשבתי שזה נורא מוזר, אבל אחר כך הבנתי שהדברים שלו היו גם מאוד אפקטיביים. העתיד של המשק הישראלי נהפך למעשה לתלוי בשולץ. יכול להיות שהם היו מקבלים את הכסף גם בלי לבצע את התוכנית, אבל במקרה כזה הם לא היו זוכים לשיתוף פעולה מצדו מאוחר יותר. זה מה שהוא בעצם נתן לנו לומר".

 

וזה מה שאמרתם?

"אמרנו משהו כמו: 'מזכיר המדינה מאוד רוצה שתעשו את זה'".

 

זה לא בדיוק מה ששולץ אמר לכם להגיד.

"טוב, זה לא היה איום".

 

אבל זה גם לא שהוא יהיה מאוכזב.

"אני מניח שאם מישהו מאד רוצה שמשהו יקרה, הוא מתאכזב אם אתה לא עושה את מה שהוא ביקש".

 

זה נכון שמיכאל ברונו, חבר בכיר בצוות המיוחד לגיבוש התוכנית, הציע להציג את התוכנית כלחץ אמריקאי "בגלל התנגדותם של הפוליטיקאים, ההסתדרות ואנשי העסקים"?

"לא שאני יודע. מה שאני יודע לגבי ברונו זה שהוא שנא את העובדה שהיה צורך בלחץ אמריקאי כדי שהממשלה תקבל את התוכנית".

 

"היה לשולץ רק תנאי אחד", נזכר פתאום פישר, "והוא העברת החוק לאיסור הדפסת כסף. זה לא שהוא אמר 'אם לא תעשו את זה, אני לא אתן לכם את הכסף', אבל הוא כל הזמן שאל את הישראלים 'מה קורה עם זה? מתי תעבירו את החוק? כי זה חיוני'. אבל כאמור הוא לא איים ולא לחץ".

 

אין כאן צדק פואטי, שאתה, כמי שהיה בלב העניין של החוק לאיסור הדפסת הכסף, מדפיס היום בעצם כסף על ידי רכישת האג"ח הממשלתיות?

"תשמע, כל מדיניות מוניטרית מרחיבה אתה יכול לתאר כהדפסת כסף. אבל החוק לאיסור הדפסה קובע שאסור לבנק המרכזי לממן את התקציב באופן ישיר. נכון שבכל פעם שהבנק המרכזי מוריד את הריבית זה כמו הדפסת כסף, אבל זה רק כאילו. ההבדל הגדול הוא שזה בידיים של הבנק המרכזי. ואם יש בנק מרכזי אחראי, הוא יודע מתי לנהל מדיניות מוניטרית מרחיבה ומתי לנהל מדיניות מוניטרית מרסנת".

 

הרב סטיין אמר בזמנו שהוא הרגיש שמה שהוא עושה בארץ זה ציונות, שהוא עוזר לבני עמו. גם אתה הרגשת ככה?

"אני הייתי יותר צעיר. הנקודה הישראלית היתה אמנם חלק חשוב, אבל ראיתי בזה גם אתגר מקצועי. הייתי יועץ בכל מיני מקומות קודם, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהיה לי ניסיון בגוף ראשון. אבל בוודאי שהעובדה שזו היתה ישראל הפכה את העניין לחשוב הרבה יותר; אחר כך עבדתי עם המון משקים אחרים, אבל זה היה שונה, כי לא היתה המעורבות הרגשית".

 

המסע שלי תם: דבריו של פישר פיזרו את הערפל בעניין 10 הנקודות. אבל פישר כמו פישר, סוגר דלת ופותח חלון. לפני שאנחנו נפרדים אני מראה לו את המכתב שקיבלתי מעמנואל שרון, ואת המאמר שכל כך הרגיז אותו. פישר קורא את המכתב, פורץ בצחוק גדול ומתפנה למאמר. כהוכחה לשיטה הישראלית של שימוש בגורמים זרים כדי לקדם רעיונות מקומיים הבאתי כמה דוגמאות. תוכנית הייצוב היתה אחת מהן, וזיכתה אותי בתואר "אידיוט". דוגמה אחרת היתה מכתב ששלח שולץ לפרס בסוף 86'. שר החוץ האמריקאי דרש מפרס לבצע שורה של רפורמות כלכליות - דרישה שעמדה בבסיס הרפורמות שביצע שר האוצר משה נסים כעבור כמה חודשים.

 

למחרת פרסום המכתב, אני מספר לפישר, ביקרתי במשרד האוצר ומצאתי פקידים שמחים במיוחד. "כל מה ששולץ כתב במכתב", הם אמרו לי, "אלה דברים שאנחנו אמרנו לאמריקאים כמה שבועות קודם לכן, בפגישה התקופתית של הוועדה המשותפת לפיתוח כלכלי". תעלומה אחת של יצוא רעיונות נפתרה, תעלומה אחרת נותרה בעינה. גם פישר מרים גבות, ומנסה לברר: "מי הם אותם פקידים באוצר שסיפרו לך מה אמרו לאמריקאים?".

סייע בהכנת הכתבה: שאול אמסטרדמסקי

בטל שלח
    לכל התגובות
    x