מהי בעצם שייכות
"לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שיש משבר ביחסים בין המדינה לבין היחיד. והציפייה שיש כאן להתגייס במובן הרחב, ללא תנאי ושאילת שאלות — היא בעיה".
למה?
"רוב האנשים לא שואלים שאלות ומקבלים את מה שנאמר להם, וחברה שלא שואלת שאלות היא לא חברה שהולכת למקום טוב. תסתכלי למשל על הקדושה שבה הקהל הרחב מתייחס לפרשנים הצבאיים, כאילו מה שהם אומרים זו האמת, והצבא מקודש ומה שהוא אומר זו אמת. או אמירות כמו 'חמאס מורתע' שהתקבלו כאקסיומה. אנשים לא מטילים ספק. ראינו פרשנים צבאיים תומכים במלחמות שהסתבכו, ואילו מי שיצאו נגד המלחמות נתפסו כבוגדים. ברור שבזמן מלחמה, עם הרוגים וטילים, השבט נסגר ומגויס, ופוחתים הקולות שהולכים נגד הנרטיב. זה מובן, אבל צריך להיזהר מזה. אנחנו צריכים תמיד להטיל ספק, זה דבר בריא".
חנוך פיבן לא מוכן להתגייס במובן הרחב, בטח ללא תנאי, שאלות וספק. כבר שנים שלא. זה 25 שנה שהוא מנהל עם ישראל יחסים מורכבים, מקרוב ומרחוק, ומתבונן בה במבט מפוכח של אוהב כואב, שחוזר שוב ושוב רק כדי לעזוב שוב ושוב. "אני מקיים עם המדינה יחסים מחוץ לנישואים, אפשר להגיד שאני מחזיק מדינה מהצד", הוא אומר. בחודש הבא הוא יהיה בן 63. הוא נולד באורוגוואי, גדל בישראל מגיל 11, למד כאן, בנה כאן קריירה של אמן מצליח, עם חתימת יד מזוהה, עם ספרים ותוכניות טלוויזיה ואפליקציות שיצר, עם הכרה והצלחה בינלאומיות. הסטודיו שלו ביפו, אבל הוא לא עד הסוף כאן.
הסיבות לכך הן משפחתיות, עקרונית, אבל יש כאן גם בחירה עמוקה יותר מהנסיבות. "התחתנתי עם אמריקאית שלא רוצה לחיות בישראל. אשתי אדם מאוד רך, רגיש, ביישן, וישראל לא מאפשרת לז'אנר הזה להתבטא פה. היא ניסתה כמה פעמים, ותמיד היה קשה לה. היא לא מפה, וישראל לא מתאימה לה", הוא מסביר. "אני מתורגל במשחק שצריך לשחק בישראל כדי לשרוד, כדי להרגיש מסוגלות מול החברה, אבל צריך לרצות את זה ולהשקיע בזה. לאשתי לא היתה המוטיבציה לעשות את זה. ישראל היום יותר מגוונת ממה שהיתה בשנות השבעים, זה שינוי חיובי, אבל יש פחות סבלנות לפרטים ולדקויות ומהר מאוד אפשר לחטוף פה סטירה, מטפורית או פיזית.
"אז בגלל הצרכים המשפחתיים והאישיים שלי מצאתי את הדרך שלי לחיות עם ישראל, שזה חצי מהזמן לא לחיות בישראל. בחרתי במשפחה ובת זוג על פני המדינה, ולא גידלתי את הילדים שלי כאן. אבל אני אישית לא יכול להתנתק מישראל".
מה זה אומר?
"שחיינו כאן כמשפחה מ־1998, אבל ב־2001 כבר עברנו לברצלונה, והילדים גדלו שם. ובכל זאת הייתי חייב לחזור איכשהו. לפני 20 שנה פתחתי פה סטודיו, תיק במס הכנסה, אני שוב תושב ישראל. זו היתה הדרך שלי להגיד גם למשפחה: 'ישראל היא שלי. אתם לא מרגישים ככה? אוקיי, אבל אני לא יכול להתנתק ממנה. אני אמשיך לחיות בה חלק מהזמן'. אני לא יכול לכפות על הקבוצה סגנון משחק שלא מתאים לה".
זה לא קשה?
"אנשים אומרים לי שנים: 'זה בטח נורא קשה לאשתך, לך, למשפחה, וכל הנסיעות האלה, זה בטח נורא יקר'. ואני אומר: זה הכי קל לי בעולם, כי זה מה שמתאים לי. כשאתה מפצח מה מתאים לך ומצליח לחיות לפי זה — העולם קל יותר. אז שוב, זה לא בא ללא קשיים, אבל באופן מהותי זה קל כי זה נכון לי".
"לרוב האנשים השייכות למדינה מספקת ביטחון. כשאתה מתנהל בשדות חרושים זה נותן לך ביטחון, אבל משדות חרושים קשה מאוד לצאת. אנחנו ויתרנו על העוגן הזה, והצלחנו ליצור מרחב משפחתי יציב, אוהב, קשור, שנותן לילדים גב. יש להם את זה במשפחה, לא במדינה"
4 צפייה בגלריה
דיוקן עצמי שפיבן יצר עבור "מוסף כלכליסט" ב־2018. "אני מתורגל במשחק שצריך לשחק בישראל כדי לשרוד"
הילדים שלך גדלו בבית ישראלי־אמריקאי שנמצא בכלל בברצלונה, למדו בארצות הברית וחיים שם.
"נכון. ואין להם שורשים בשום מקום. איבדנו את השורשים, ויש לזה כל מיני מחירים. אין להם את השורשים שישראל דורשת, למשל לעשות צבא. אני שירתי חמש שנים, הילדים שלי לא. אם השירות בצבא היה תנאי בל יעבור, חצי מהממשלה לא היתה יכולה לגור פה. אני מודע לזה שלהרבה אנשים יצרוב מה פתאום אני מביע ביקורת כשאני לא חי בארץ והילדים שלי לא משרתים, אבל יש הרבה דרכים לקיים יחסים עם המדינה, להיות ישראלי, ואני את המילואים שלי עושה בדרך שלי — אחרי 7 באוקטובר התגייסתי לעבוד עם ניצולים, עם מפונים, עם פצועים, אני עוסק בחינוך כבר שנים. ובעיקר — אני והילדים שלי לא קובעים בשביל אף אחד, אני כולה משחק בחפצים ויוצר דברים מזבל, בעוד אנשים שמקבלים פה החלטות לא עשו צבא והילדים שלהם לא שירתו בצבא".
אבל מעבר לשאלת המדינה, מבחינה אישית לילדים שלך חסר היבט מסוים של שורשים, שייכות.
"היתה לנו בחירה, והיינו בתנועה, כמו העם היהודי במשך ההיסטוריה. כל חיי נעתי, וכנראה שאני מכור לתנועה, לידיעה שבכל רגע נתון יש לי מזוודה ודרכונים מוכנים. אבל כן, יש לזה מחירים. הילדים שלי לא גדלו עם סבא וסבתא קרובים, למשל. הם לא עשו בייביסיטר. שני ההורים שלי נפטרו בשנה האחרונה, הילדים שלי באו לשבעה וראו משפחה גדולה, דודים ובני דודים שהם לא חלק מהחיים שלהם.
"ומעבר לכך, איך הבן שלי אמר לי פעם: 'אבא, לא נתת לי מדינה'. הוא השתתף במחנה של נוער ישראלי ופלסטיני, Seeds of Peace, ראה את הישראלים שמייצגים את הנרטיב הישראלי ואת הפלסטינים שמייצגים את הנרטיב הפלסטיני, ואמר: 'איזה נרטיב יש לי?'. אמרתי לו: 'במובנים מסוימים הרווחת, כי לא אמרו לך מה לחשוב. אתה צריך לחשוב לבד, זה הרבה עבודה, יותר קל כשאומרים לנו מה לחשוב'".
"לא נתת לי מדינה" זה משפט שקשה לשמוע מהילד שלך.
"כן, אבל אמרתי לו: 'נתתי לך אהבה, נתתי לך ביטחון, אז בסדר, לא נתתי לך מדינה'".
ועדיין, אין רגשות אשם?
"בטח שיש. גם כי אני, כמו כל אבא, מרגיש אשם כל הזמן. אבל גם כי אני באמת מבין אותו, גם לי קשה. מצד שני, אני שואף לחיות את החיים הנכונים לי. ואני מקווה שגם הוא ימצא את החיים הנכונים לו".
עד כמה חוסר השייכות מעסיק את הילדים, לדעתך?
"המשפט הזה נאמר לדעתי ברגע של חולשה, הוא לא מייצג באמת את המהות שלו. הילדים למדו בבתי ספר בינלאומיים, לא היו בתנועות נוער יהודיות, הם חיים את חייהם בלי זיקה לישראל. אז הם לא שייכים לשום שבט, אולי קצת להרבה שבטים, אבל לא מזוהים עמוקות רגשית עם שבט אחד. ובעצם למה אנחנו רוצים שייכות למדינה? אנחנו רוצים דובי שיגן עלינו. אתה רוצה שמישהו יעשה בשבילך, שמישהו יגיד לך, שמישהו יצייר לך, את רוצה שלילדים שלך תהיה משפחה. את רוצה שייכות ומסגרת. זה דומה לביטחון שכנסייה נותנת, שיש משהו מעלינו שמגן עלינו. שהוא חזק, עם מסורת, שרואים בו את העבר, שהוא נוסך בנו ביטחון".
איך מייצרים לילדים את הביטחון הזה בלי מדינה? זה לא חסר?
"לרוב האנשים השייכות למדינה מספקת ביטחון. כשאתה מתנהל בשדות חרושים זה נותן לך ביטחון, אבל משדות חרושים קשה מאוד לצאת. אני ויתרתי על העוגן הזה בחיים שלי ושל הילדים שלי, ולמזלי הצלחנו ליצור מרחב משפחתי יציב, אוהב, קשור, שכל השנים נותן גב שהילדים מרגישים. יש להם את זה במשפחה, לא במדינה".
ובכל מקרה, הוא מדגיש, זו הדרך שלו. לא המלצה לאחרים. "אלה דברים שבאים מתוך הצורך שלי. אני מצייר אבל לא באמת יודע לצייר, אני מאייר אבל מצאתי את הדרך שלי להיות מאייר, אני ישראלי אבל מצאתי את הדרך שלי להיות ישראלי, אני נשוי אבל מצאתי את הדרך שלי להיות נשוי, אני לא חי לפי פרדיגמות מובנות ומוצא את המקום שמדויק לי. זה תהליכי, זה לא גמור. זה כל הזמן משתנה".
"הפוליטיקה הלכה למקומות מכוערים, לא בא לי להתעסק בחרא הזה. היו שנים שבהן נשאבתי להתייחסות לפוליטיקה כאל משחקי שוטרים וגנבים שכאילו לא מזיקים לאף אחד - אבל אנשים פה נהרגו. קובעים פה גורלות, ואתם עדיין עושים דאחקות על בן גביר או על איזה תרגיל של ביבי"
4 צפייה בגלריה
דיוקן של הרצל מפחם שפיבן יצר לתערוכה במוזיאון הרצליה, 2025. "זאת אמירה הרבה יותר חזקה מלעשות את בנט או איזנקוט"
מהי בעצם ציונות
הבית של פיבן בישראל הוא דירה בבניין ישן ברחוב קטן במזרח יפו. קומה שמינית, ומהחלון נשקף הים, זה שבדיוק בצדו השני נמצא בית המשפחה בברצלונה. כאן הוא חי ועובד כשהוא בארץ. כאן, בין המגירות עם אינספור חומרי הגלם, חפצים קטנים, שברי צעצועים, נערמות העבודות שלו, אותם דיוקנאות בסגנון הייחודי שפיתח, פנים שמורכבות מחפצים יומיומיים. אלברט איינשטיין עם הנורה, דנה אינטרנשיונל עם נוצות, שלל פוליטיקאים, וגם שרה נתניהו עשויה ממטאטא צהוב — רבות מהיצירות שלו עם השנים נהפכו לאייקוניות. החדשה ביותר היא זו של בנימין זאב הרצל, עשוי פחם — דגם מוקטן של עבודה בגובה 1.80 מטר שנוצרה לתערוכת היחיד שלו במוזיאון הרצליה בשנה שעברה, ושמיועד להצגה בתערוכה בלוס אנג'לס בסוף השנה הזאת ("העבודה הגדולה נמכרה לאספן מבוסטון במחיר של יצירת אמנות", הוא מספר).
לא בוער לך להתייחס לפוליטיקאים הנוכחיים? נראה שיש הרבה עם מה לעבוד.
"מה יש לי לעשות את בנט ואיזנקוט? אני כבר שנים לא עושה דמויות פוליטיות ישראליות, עשיתי את זה בשנות התשעים, התקדמנו. אני יוצר את פאקינג הרצל, את הציונות, מפחם שרוף! זאת אמירה הרבה יותר חזקה מלעשות את בנט. פחמים זה דבר מדהים ויזואלית, ויש בזה כל כך הרבה רבדים — פחם זה מנגל ביום העצמאות, פחם זה מקור אנרגיה, פחם זה הרס, הרס שפלסטינים הביאו על יישובים בארץ, הרס שאנחנו הבאנו על הפלסטינים. זה התחיל מזה ששאלתי את עצמי איפה ועם מי הרצל היה עושה מנגל ביום העצמאות, מהניגוד הזה בין האנין האירופי למנהג המזרח־תיכוני, פער שהצחיק אותי לדמיין אותו, ומהמחשבה אם החזון של הרצל הגיע למקום שהוא חזה".
ומה האמירה?
"שהפרדיגמה הישנה של מה זאת ציונות צריכה להשתנות. היא כבר לא בת־קיימא. המילה עצמה יוצרת אנטגוניזם בעולם. ומה זאת ציונות היום? זה הרבה יותר מעניין אותי. בעיניי זה דיבור של חשיבה מחדש, התחדשות, שינוי. הציונות צריכה לעבור אדפטציה".
איזו אדפטציה?
"כדי שהציונות תהיה בת־קיימא ולא תעורר אנטגוניזם היא צריכה לא להיתפס כמבטלת את הזכות של הפלסטינים לחיות פה. הסדר הוא תנאי הכרחי לעתיד ולשגשוג. אני לא יודע עד כמה זה ריאלי, אבל זו צריכה להיות השאיפה. אני יודע שאצל הרבה אנשים השאיפה הזו קרסה ב־7 באוקטובר, אבל מבחינתי הטבח היה רק תזכורת שאי אפשר לשכוח את הסכסוך. שאם אין שאיפה לפתור אותו הוא תמיד יגבה קורבנות".
"מי שהעבודה שלו מבוססת על טכניקה ותו לא - ה־AI כבר די מחסל אותו. רוב האנשים לא שמים לב לפרטים, לעומק. המחשבה שלי היא שבעתיד אנשים שעוסקים בתרבות, שמחפשים תכנים יותר מעמיקים בעולם שבו זה לא כלכלי, יהפכו למין כת, כמו האמיש, יחיו בקהילה קטנה שהיא נישה"
4 צפייה בגלריה
כמה מהעבודות הידועות של פיבן: אלברט איינשטיין (1995), שרה נתניהו (1996) ודונלד טראמפ (2016). "השיטה שפיתחתי כבשה אותי יותר מהפורטרטים עצמם"
זו נקודת המבט שלו, גבוה מעל החדשות היומיומיות הבלתי פוסקות, שהוא כבר לא עוקב אחריהן. "זה קשור במסע שעברתי, כיוצר וכאדם, שהרחיק אותי מהפוליטיקה, מהצורך להגיב, ואני כבר שנים לא עובד בעיתונות", הוא מסביר. "אולי גם קצת התייאשתי".
מהפוליטיקה? מהעיתונות? מיצירה?
"הפוליטיקה הלכה למקומות מכוערים, לא בא לי להתעסק בחרא הזה. היו שנים שקראתי את כל הטורים כל שבוע, נשאבתי להתייחסות לפוליטיקה כאל משחקי שוטרים וגנבים שכאילו לא מזיקים לאף אחד — אבל אנשים פה נהרגו. קובעים פה גורלות, ואתם עדיין עושים דאחקות על בן גביר או על איזה תרגיל של ביבי.
"היתה לי קריירה מדהימה בעיתונות, אבל מראש בחרתי קריירה שהולכת ונעלמת, כמו הרבה אנשים סביבי. התקופה בעיתונות היתה נהדרת, אבל אחרי חמש שנים שבהן פרסמתי מדור שבועי ב'הארץ' הרגשתי שזה חונק, זה נהיה מלחיץ, לצאת בכל פעם עם אמירה מדהימה. לדברים לוקח זמן להתבשל, זה לא מתאים לפס ייצור של מדור שבועי. וממילא לא היה אפשר לפרנס מזה משפחה. וכשהפסקתי עם זה יכולתי להתנתק מאקטואליה, וממילא עולם האיור הולך ומצטמק, מגזינים התחילו לקנות איורים מוכנים ב־100 דולר, והיום יש AI".
AI יכול לעשות פיבן יותר טוב מפיבן?
"לא נראה לי, אבל אני לא יודע. אני חושב שמי שהעבודה שלו מבוססת על טכניקה ותו לא — ה־AI כבר די מחסל אותו. מי שאין לו משהו ייחודי, אחר, שפשוט יודע לצייר יפה – היום פחות רלוונטי. הסטנדרטים יורדים כל הזמן, פחות שמים לב לעבודה באופן עמוק, לפרטים שמרכיבים את הפורטרט. אם תבקשי טקסט בסגנון מאיר שלו, או תמונה בסגנון פיבן — AI יעשה לך, זה יהיה דומה ורוב האנשים לא ישימו לב לפרטים, זה יהיה חיקוי ובעין בלתי מזוינת, של הדיוטות, לא יראו את ההבדל. אבל בסוף זה יוצר משהו די קשקושי שלא תתעכבי עליו. המחשבה הדיסטופית שלי היא שבעתיד אנשים שעוסקים בתרבות, אמנות, כתיבה, שמחפשים תכנים יותר מעמיקים בעולם שבו זה לא כלכלי, יהפכו למין כת, כמו האמיש, יחיו בקהילה קטנה שהיא נישה".
ומה אתה עושה עם כל זה?
"בעיקר סדנאות יצירה, בארגונים, חברות, בתי ספר, עמותות, קורסים לפיתוח מנהיגות, אוניברסיטאות. אבל אחרי שנים שלימדתי בבתי ספר לאמנות התנתקתי מהם, לא מתאים לי סמסטר שלם בבית ספר אחד במקום אחד. אחרי 40-35 שנה שאתה עושה פרצופים, ברור שאתה עייף מזה ופחות מחדש לעצמך. פיתחתי שיטה, ועם הזמן השיטה כבשה את לבי יותר מהפורטרטים עצמם. היום יותר מעניין אותי לשבור לאנשים פרדיגמות של 'אני לא יודע לצייר', 'אני צריך שיגידו לי', לתת להם פרקטיקה לחשוב עצמאית ולשים לב לדברים. אני מאוד אוהב להיות מורה, אני אוהב קשר עם אנשים, יש לי הרבה יותר עונג בלהכריח אותם לחשוב בעצמם ולראות אותם יוצרים משהו בשפה שהמצאתי".
4 צפייה בגלריה
פיבן, אשתו ז'נט וילדיהם ג'ייקוב ואנה בשיחות וידיאו מרחבי העולם. "זה הארוחות שישי שלנו"
(צילום: באדיבות המרואיין)
מהו בעצם חיבור
פיבן חי בעצמו חיים של שינויים והתחדשות. קצת יותר מעשור באורוגוואיי, קצת יותר מעשור בישראל, ואז לארצות הברית, לישראל, לספרד, ולחיים על הקו. אחרי שלא התקבל לבצלאל נסע לניו יורק, ללמוד ב־School of Visual Arts היוקרתי. "היה לי המון מזל ליצור לעצמי מהתחלה קו שמאוד מזוהה איתי והתקבל בהתלהבות גדולה. שבוע אחרי שסיימתי את הלימודים הוזמנתי לעשות שער ל'ניוזוויק', בשנים שבהן המגזינים היו שמנים, מלאי פרסומות, וכשעולם הקריקטורות חיפש גישה חדשה. הייתי בניו יורק ברגע הנכון, ומצאתי לעצמי מקום". אחרי כחמש שנים של עבודה עם עיתונים מובילים — כולל 'טיים', 'רולינג סטון' ו'הניו יורק טיימס' — חזר לארץ והתחיל את הטור ב"מוסף הארץ", ומשם המשיך לספרים ולטלוויזיה ולהוראה, למנהלים, לחובבים, ליוצרים, וגם במסגרת סדנאות טיפוליות.
בניו יורק הוא הכיר את ז'נט סטיין. "היא היתה ארט דירקטורית במגזין שם, הראיתי לה את תיק העבודות שלי. היא אמרה שאני מתוחכם מדי למגזין שלהם". אבל הם התאהבו, עברו לחיות יחד עם בנה ג'ייקוב, והביאו לעולם את אנה. ב־1998 ניסו לחיות כאמור בארץ, אבל זה 25 שנה שהם בברצלונה, שם הילדים גדלו. ג'ייקוב (33) למד בישול, אנה (26) טיפול בלקויות תקשורת, ושניהם בארצות הברית "אבל רוצים לחזור לחיות באירופה".
המרחק מהילדים לא קשה?
"גם זו דרך חיים. ואנחנו לא היחידים שחיים כך. הילדים שלי לא באמת שייכים לי. לפעמים אני רואה משפחה שגרה במושב בארץ, הילדים גרים ליד ההורים. אצלנו זה אחרת — אני חי עם הילדים שלי בווטסאפ המשפחתי, שיחות הווידיאו זה הארוחות שישי שלנו. אנחנו מתראים רק כמה פעמים בשנה, אין אצלנו 'יו, פסח מגיע, איפה אנחנו בפסח' — כל המוסד של ארוחות שישי וארוחות חג לא קיים אצלנו בכל מקרה, וגם אני לא הרגשתי חובה להיות אצל הוריי בחגים — וזה מה שמתאים למשפחה שלנו. אני לא ממליץ על זה כשיטת חיים, אני כן ממליץ שכל משפחה תמצא את מה שמתאים לה. ואני עדיין מרגיש שאנחנו פריבילגיים, בני־מזל, כי אנחנו עדיין משפחה, כי אנחנו אוהבים, אנחנו שם אחד בשביל השני, והחוזק של המשפחה לא נשבר. בתוך המשפחה שלי והזוגיות שלי יש לי חופש לחיות בישראל חצי מהזמן, ויש לי עולם שלם שהוא רק שלי, לא של הזוגיות ולא של המשפחה".
הילדים שלך הגיעו לתערוכה שלך במוזיאון הרצליה בפברואר? הם מבקרים כאן? מדברים עברית?
"אנה מדברת קצת עברית, והם היו בתערוכה, אבל הם לא מבקרים כאן הרבה. אשתי מגיעה מדי פעם. במשפחה שלנו רק מבחינתי יש לישראל מקום מרכזי ומשמעותי, מבחינת האחרים זה עניין אנקדוטלי".
יש משהו שמאוד משמעותי לך, עדיין, והם לא חלק ממנו. זה לא מתסכל?
"במידה. הם היו שותפים במשך השנים לחיים המקצועיים שלי, ובהקשר של ישראל, אני לא מרגיש איזה תסכול עמוק, פה ושם תסכולונצ'יק. אני לא אחד שיודע הכל ואומר לאחרים מה הם צריכים, ולכל אחד במשפחה שלנו יש עולם שהוא מופרד מאחרים, ויש חלקים שבהם אנחנו מתחברים".
כשאני שואלת מה קורה לחיבור שלו עצמו לישראל עם השנים, פיבן מוביל אותי לקיר שעליו תלויה תעודה ישנה, מילדותו במונטווידאו, ועליה מתנוסס שמו המקורי, ארנסטו פיבן. "הנה משהו שאני גאה בו — דיפלומה שזכיתי בה בגיל 9, ציון לשבח בתחרות ציור שהכותרת שלה היתה 'כך אני מדמיין את ישראל'. זה היה ציור בפסטלים של הכנרת וההרים שסביבה, בהשראת תמונות של הכנרת שראינו בגולה ושתמיד היה בהן משהו קסום. אני עדיין אוהב את הכנרת, הייתי בה בשבוע שעבר. כשעולים ליבנאל ורואים אותה מלמעלה הנוף עדיין קסום. אבל היום כבר אין לי את ההסתכלות הרומנטית הזאת. מה שאני אוהב בישראל מורכב מדברים גשמיים מאוד, אמיתיים ופרקטיים, ולא מפנטזיה".
מה זה אומר?
"אני לא פה בגלל מושג מעורפל של 'אהבת המדינה', טיול מים לים, חוויות מהצבא או המוזיקה של אריק איינשטיין, אלא כי אני מבין פה את הקודים, בגלל האנשים שאני אוהב, בגלל יכולות העבודה בישראל. גם אם על כל 20 אנשים שאני אוהב יהיו 80 שאליהם לא אתחבר — ה־20 האלה גורמים לי לאהוב את המקום".
והעבודה בישראל גורמת לך לאהוב את המקום?
"כן. פגשתי אנשים נהדרים בכל שנות העבודה שלי פה. יש אנשי חינוך ואמנים בצוות שלי שנהפכו למשפחה המקצועית שלי. זה מה שמחזיר אותי לכאן כל הזמן, בגלל זה הסטודיו שלי בישראל. אני אוהב לעבוד כאן. ישראל טובה אליי ברמה המקצועית".
ולתרבות אתה מחובר?
"אני לא מכיר את תרבות המיינסטרים הישראלית, אין לי מושג מה תוכניות הטלוויזיה, אני לא מכיר את הזמרים, לא מבדיל בין עומר אדם לאייל גולן, לא יודע מה קורה בכדורגל. אבל אני פוגש המון חלקים של החברה הישראלית בסדנאות — חיילים, פצועים, אנשי ביטוח, מנהלים, תלמידים. אני פוגש את החברה הישראלית, ברזולוציה מאוד אישית".
ובברצלונה אתה מחובר?
"בברצלונה אני לא מחפש לעבוד אלא לנוח, להיות עם אשתי והמשפחה שלי. אני מבין את השפה, את התרבות, נעים ושקט לי שם, אבל ברצלונה זה המקום שבו אני מתחבא, זו המערה שלנו, ויש בה אוכל מה זה טעים".
