המשבר החוקתי
תקדים לאנרכיה
משבר חוקתי הוא מונח עדין מדי לתיאור ההתנפלות של הממשלה על בית המשפט. אחרי עזה, חזבאללה ואיראן, ראש הממשלה בנימין נתניהו מפנה את גייסותיו ואוסר מלחמה על בית המשפט העליון. ומהי עילת המלחמה? מהו אותו מעשה נורא שמסכן את קיומנו? האפשרות שערוץ הטלוויזיה רשת 13 יירכש בידי קבוצת הייטקיסטים שמזוהה עם האופוזיציה ויזכה לחופש עיתונאי וביטחון כלכלי.
נתניהו, שכבר הואשם במאמצים להטות תקשורת לטובתו, לא נגמל מהאובססיה להשתלט על כל פיסת תקשורת באמצעות מקורביו המיליארדרים, קודם שלדון אדלסון ועכשיו יצחק מירילשווילי. והוא חרד מהסיכוי שיהיו כאן עיתונאים שאינם שופרותיו. ולכן, הוא שולח את שר התקשורת שלו להעביר חוקים שנועדו לשבט את ערוץ 14. במקביל, הוא מנסה לסכל את כינוס מועצת הרשות השנייה, שתאשר את רכישת רשת 13. אבל בית המשפט העליון, שהתערב בפיזור הכפוי של המועצה היוצאת, הורה על כינוסה.
הזעזוע הזה כונן את החלטת הממשלה לא לציית לפסיקת בג"ץ, שחוללה משבר חוקתי — ואת התקדים שמנרמל אי־ציות, שיישלף לקראת הבחירות, כשנתניהו וממשלתו לא יכירו בשום החלטה ותוצאה שלא נוחות להם. עכשיו לא ברור מה גרוע יותר – עצם התקדים שהוחל כדי לבלום תקשורת עצמאית או עצם התקדים שנועד לשרטט עתיד של אנרכיה שלטונית שמקעקעת את שלטון החוק. // משה גורלי
ירון
מבין את גודל השעה
המשפט החשוב ביותר שאמר השבוע נגיד בנק ישראל לא עסק בריבית, באינפלציה או בתוצר, אלא בחשיבות של שלטון החוק ועצמאות המוסדות הלא־ממשלתיים. כשנשאל על האפשרות שהממשלה לא תכבד את פסיקת בג"ץ בנושא יו"ר הרשות השנייה, השיב אמיר ירון כי "בית המשפט העליון הוא הסמכות העליונה וצריך לכבד את החלטותיו. נקודה". כשנשאל אם להתנהלות כזו עלולות להיות השלכות כלכליות, השיב בפשטות: "ככל שהדבר יחזור על עצמו – זה רע לכלכלה".
נגידי בנק ישראל נזהרים בדרך כלל מלהתערב במחלוקות חוקתיות, ודאי בעיצומה של אחת ממערכות הבחירות הסוערות ביותר, תחת ממשלה שמשתלחת נגד פקידים באופן אלים וחסר תקדים. אבל ירון הוכיח השבוע שהוא מבין את גודל השעה, ושעם כל הכבוד להורדת הריבית, שעליה הכריז, הדבר הכי דחוף וחשוב שהוא צריך לעשות, מתוקף היותו האוטוריטה הכלכלית החשובה במשק, הוא להגן על שלטון החוק בקול רם וברור, ולהזכיר שזה לא רק עניין ערכי או דמוקרטי, אלא גם נכס כלכלי. // אדריאן פילוט
סמוטריץ'
עוול במסווה רפורמה
השבוע, בזמן שרשות שוק ההון וההסתדרות התחרו ביניהן מי מתנגדת בתקיפות רבה יותר לרפורמת מוצרי ההשקעה של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', הוא עצמו סיפק את ההסבר הטוב ביותר למהומה. "האוריינות (הפיננסית) שלי מאוד לא טובה, לא רק אנגלית אני לא יודע", הוא אמר במסיבת עיתונאים לכבוד פרסום הרפורמה, בצניעות המתנשאת האופיינית לו.
הרפורמה המדוברת נועדה לעשות סדר במוצרי ההשקעה השונים (קופות גמל, פוליסות חיסכון וכו') באמצעות "חשבון השקעה" אחיד, שדרכו ניתן לקנות את כל המוצרים וליהנות מהטבות מס דומות. אבל השבוע רשות שוק ההון פרסמה נייר עמדה, שבו התנגדה בחריפות לרפורמה, בטענה שהיא רק תרתיע את הציבור ותסבך לו את החיים, מה שהוליד פשרה עקומה: הצרכנים יוכלו להעביר כסף לפוליסת חיסכון תחת חשבון השקעה, שרק אדם עם רישיון פיננסי כפול יכול לשווק, או מחוץ לחשבון השקעה למכשיר שרק סוכן ביטוח יכול לשווק. מבלבל? בדיוק. אבל מתחת לרעש והצלצולים של השר נשארנו עם מהלך שלא מסייע במאום לציבור הרחב שאינו בקיא בשוק ההון, מחזק את המתווכים שגוזרים קופון על גב החוסכים ומוכיח שוב למה האוריינות הפיננסית הכרחית קודם כל לשר האוצר. // שקד גרין־ערבה
קיש
תומך חרם
שר החינוך יואב קיש יצא השבוע לעוד סיבוב במלחמה המתמשכת שלו באקדמיה. אחרי שבעבר איים בחקיקה שלפיה אם האוניברסיטאות ישבתו במחאה על צעדי הממשלה התקציבים שלהן ייפגעו, עכשיו הוא מתכנן לנצל את הרוב שלו במועצה להשכלה גבוהה כדי שהיא תפרסם גילוי דעת שאוסר על האוניברסיטאות "לנקוט עמדה פוליטית" ודורש "ניטרליות מוסדית". לגילוי הדעת הזה אין משמעות מעשית אמיתית — לפי החוק, למל"ג אין אפשרות להתערב בעניינים כאלה של האוניברסיטאות. אבל זה עוד מעשה בריוני שנועד להלך אימים על מנהלי המוסדות והמערכת האקדמית כולה.
הקדנציה של קיש מלווה בכישלונות רבים בזירה האקדמית. העיכוב בהקמת אוניברסיטת תל חי, למשל. הירידה במספר הגברים בקרב הסטודנטים. אבל איכשהו נראה שקיש משוכנע שהכישלון החמור ביותר שלו הוא שלא הצליח למנוע מבכירי האקדמיה להיאבק בצעדים האנטי־דמוקרטיים של הממשלה. כך הוא מפספס את הכישלון הגדול באמת שלו: חוסר היכולת לסייע לאקדמיה להתמודד עם החרם האקדמי הבינלאומי, שאליו הובילה התנהלות הממשלה. עד כמה הוא לא מבין את הכישלון הזה? גילוי הדעת שהוא מבקש להוציא רק יזין את החרם, ויהפוך אותו לשותף של ה־BDS. // שחר אילן
מה עושים כשכל הזמן חיים בין המצרים
אנחנו נמצאים בימי בין המצרים, אלה שבין י"ז בתמוז, שבו הבבלים פרצו את חומות ירושלים, לט' באב, יום חורבן בתי המקדש. "גלתה יהודה מעוני ומרב עבודה, היא ישבה בגויים, לא מצאה מנוח, כל רודפיה השיגוה בין המצרים", מקוננים במגילת איכה. המצר, הצר והצרה כרוכים זה בזה, לא רק מילולית, אלא גם בכל ההיסטוריה היהודית. שיכרון הניצחון של "אנחנו נעבור במצרי טיראן" היה רק הבהוב קצר בזמן שבו מצרים שימחו אותנו.
כך, עד לפני שלוש שנים ימי בין המצרים היו בעיקר זיכרון להיסטוריה, מועקה שהיא הד של העבר. אבל זה כבר קיץ שלישי, אפילו רביעי, שהמועקה היא ההווה, עם הלחץ והחרדה והכאב. ואם לא די בכך, נכנסו לחיינו מצר הורמוז והעדכונים הכמעט יומיומיים על מה קרה בו ואם הוא פתוח או סגור ואם זה אומר ששוב צריך להכין את הממ"ד או לאוורר את המקלט.
ומה עושים עם זה? בספר "תהלים" גורסים ש"מן המצר קראתי יה" — מהמקום הגרוע ביותר עולה בקשה לנחמה מן השמים. אבל ימי בין המצרים מזכירים לנו שלא הכל מידי שמים. שאנחנו צריכים ללמוד מטעויות העבר, לשאוף ולפעול כל הזמן בעצמנו לתיקון, לחברה טובה יותר. ושאנחנו צריכים להיזהר מהנהגות מושחתות ומשחיתות. כי מצרים זה קשה, אבל שלטון ללא מצרים, כלומר ללא גבולות, הוא מבעית ומסוכן. הרבה לפני מצר הורמוז, הרבה לפני מי שצרים עלינו, הצרות מתחילות בתוכנו. // דור סער־מן
