כסף על הרצפה
הפצע פתוח, וגם החשבון: ההכרעה התקציבית הקשה שמחכה לממשלה הבאה
ביום השנה השלישי לטבח ה-7.10, הנתונים החיובים שמציג המשק דווקא מחדדים את הדילמה שמחכה לממשלה הבאה, בלי קשר לשאלה כיצד יסתיימו הבחירות. כל עוד חשבונות המלחמה יישארו פתוחים, הדור הבא יהיה זה שייאלץ לשלם את המחיר
שלוש שנים אחרי אסון ה-7 באוקטובר, התוצר לנפש - המדד האהוב על הכלכלנים כדי לבדוק צמיחה כלכלית - כבר עבר את רמתו ערב המלחמה. לפי הלמ"ס, בסוף 2025 הוא היה גבוה בכ־%2.1 מרמתו ברבעון השלישי של 2023. אבל זה לא הכול: גם שיעור האבטלה שנרשמו אי פעם (2.8% באוגוסט), היצוא, בעיקר של שירותים, ממשיך לשבור שיאים, השקל חזק ברמות היסטוריות, פרמיית הסיכון נסחרת ברמות דומות לאלו של ערב האסון (61 נק') והשווקים משדרים התאוששות מובהקת. אפשר להתווכח על עוצמת ההתאוששות ועל חלוקתה, אבל קשה להתעלם ממנה. אלא שזה רק חלק מהתמונה: החוב, הפגיעה בבריאות, בחינוך ובמשפחות המשרתים, משאירים חשבון פתוח לשנים הבאות - והיציאה מהקורונה מלמדת שהשיפור הכלכלי מועיל רק אם משתמשים בו לתיקון.
דווקא משום כך, יום השנה השלישי מחייב לפתוח את הספרים שנשארו מחוץ לחגיגה, אלו שפחות נוחים. לא רק שהישראלים עדיין ממתינים לוועדת חקירה ממלכתית שתברר את המחדל, אלא שבמקביל הם צריכים לברר ולהחליט איך ישלמו את החשבון שהוא השאיר. זו סוגיה מרכזית שתונח לפתחם של הממשלה הבאה, מיד כשתקום לאחר הבחירות.
אכן הציבור כבר שילם מחיר כבד במיסים, באובדן הכנסה, בשירות מילואים ובפגיעה בחיים עצמם. אך חלק נוסף מהנטל נפרס לעתיד, וההתאוששות מתקיימת לצד ההתחייבויות האלה, היא לא מוחקת אותן.
התוצר מודד את זרם הייצור בתקופה מסוימת. משק יכול לייצר יותר ובאותו זמן לשאת חוב גדול יותר, לטפל באנשים שנפגעו ולשלוח לשוק העבודה תלמידים שרכשו פחות ידע ומיומנויות. גם חזרה לרמת התוצר שלפני המלחמה אינה מוכיחה חזרה למגמה שהייתה נמשכת בלעדיה, ובוודאי אינה מחזירה את ההכנסות שאבדו בדרך. ההבדל הזה, בין פעילות שוטפת לנזק מצטבר, הוא לב החשבון הפתוח.
אין צורך לבטל את האיתות החיובי של השווקים כדי לומר זאת. ירידה בפרמיית הסיכון יכולה להוזיל מימון, ושקל חזק יכול להקל על מחירי היבוא. אלה יתרונות ממשיים שיכולים לסייע למשקי הבית ולתקציב. יתרה מזו, ברור כי המדינה תעמוד בהתחייבויותיה אך זה לא אומר שהעמידה הזאת תהיה קלה, או שהנטל יחול באופן הוגן על כל האזרחים.
החשבון הראשון הוא הפיסקלי. נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון העריך באפריל האחרון את עלות המלחמה בשנים 2023–2026 בכ־405 מיליארד שקל, כולל "שאגת הארי": כ-73% הן הוצאות מערכת הביטחון ברוטו, כ-14% הוצאות אזרחיות אחרות, כ-8% תשלומים מקרן מס רכוש, כ-3.5% תשלומי ריבית. אומדן זה כולל גם התחייבויות – קרי, זה לא אומר שכל הסכום שולם.
בדו"ח השנתי שקדם למצגת – אז האומדן עמד על כ־350 מיליארד שקל, בלי ההחלטות שהתקבלו מתחילת "שאגת הארי" – בנק ישראל העריך כי כמחצית מעלויות המלחמה מומנו בגיוס חוב. הציבור שילם גם באמצעות התאמות תקציביות, ובהן צעדי מיסוי בהיקף של כ־1.5% תוצר שנכנסו לתוקף ב־2025. לכן אסור להגיד שלא התחלנו לשלם. אך הטענה שהחשבון נסגר, אינה נכונה באותה מידה.
תחזית יחס חוב-תוצר מדברת על רמה של כ-70% תמ"ג בין 2026-2027. ערב המלחמה הוא עמד סביב 60% תוצר. העלייה הזאת אינה נוסחה לחישוב שיעור המלחמה שטרם מומן: התוצר הנומינלי משתנה, וגם הריבית, שערי מטבע ורכיבי הגירעון. אבל היא מראה שישראל נכנסת לשנים הבאות עם מרחב פיסקלי מצומצם ביותר, עם יותר הכנסה עתידית שכבר מחויבת לשירות חוב ועם הרבה יותר הוצאה צבאית ביחס לתוצר. כלומר, המצב הורע באופן חד וברור ואם חלילה יגיע זעזוע נוסף (אין להניח שלא), יכולת התגובה של המשק תהיה מצומצמת בהרבה מזו שהייתה קיימת ערב המחדל.
האם הממשלה טעתה כאשר ביקשה לממן את המלחמה באמצעות חוב. לא לפי התיאוריה הכלכלית. כבר לפני 47 שנה, פרס רוברט בארו, אחד מהכלכלנים המשפיעים ביותר, את רעיון "החלקת המסים" (Tax Smoothing): כשהוצאות הממשלה מזנקות זמנית, אפשר לפרוס את מימונן כדי להימנע מקפיצה חדה במיסים בשנה אחת. אלא שיש להסבר הזה במקרה הנוכחי כמה כוכביות. ראשית, בארו לא אמר שיש לפרוס את רוב החוב. הוא גם הבחין בין הוצאה זמנית להוצאה קבועה. לבטח הוא לא הציע להימנע מקיצוצים של הוצאות מיותרות והגדלת כספים קואליציוניים בעלי אוריינטציה פוליטית. מה שברור הוא כי אם רמת הוצאות הביטחון נותרת גבוהה גם אחרי הלחימה, צריך להתאים לה מקורות מימון. אי אפשר לפרוס לנצח את מה שהפך לבסיס קבוע בתקציב.
דווקא האירוע המשברי האחרון מספק השוואה רלוונטית. ביציאה מהקורונה, תחת ממשלת השינוי ושר האוצר אביגדור ליברמן, התאוששות המשק לוותה בשיקום מהיר של המצב הפיסקלי. שנת 2022 הסתיימה בסוף לא רק בירידה חדה של החוב מ-70% ל-60% תוצר תוך שנתיים, סמוך לרמתו לפני המגפה, אלא גם בעודף תקציבי של 0.6% תוצר. ליברמן גם סגר את החשבון וגם השאיר 10 מיליארד שקל בקופה. מיותר לציין כי ליברמן וחבריו נהנו מרוח גבית חסרת תקדים: הריבאונד הלאומי, ובעיקר הבינלאומי, של סוף הקורונה והפתיחה המחודשת של העולם אחרי הסגרים. צמיחה ריאלית מצטברת של 15.6% תוך שנתיים – זה אירוע נדיר. אלא שכאן נכנסת המדיניות. הממשלה דאז, החליטה החלטה מודעת ומתוכננת כי היא מנתבת את ההתאוששות המדהימה להפחתת חוב. יתרה מזו, להחזרת החוב לרמה שלפני זעזוע אקסוגני הגלובלי. זאת, במקום להפוך את כל הגאות להפחתות מיסים או להתחייבויות חדשות קבועות שהיו מניבים לממשלה פירות פוליטיים נהדרים.
ושוב לזכור: חלק מהשיפור הגיע מהתרחבות המכנה (התוצר), וחלק מהכנסות יוצאות דופן. אלא שזה בדיוק המבחן הפוליטי: כשיש רוח גבית, האם מנצלים אותה לבניית כרית למשבר הבא, או משתמשים בה כדי לחלק לעם תופינים. ההתאוששות מייצרת משאבים והזדמנויות, הממשלה קובעת מה עושים איתם.
הפעם הרוח הגבית פחות נדיבה. לאחר הקורונה נפתחו מחדש פעילויות שהוגבלו בסגרים בישראל ובמדינות רבות בעולם. הביקוש והפעילות השתחררו לצד ירידת הוצאות החירום. במלחמה, פתיחת עסק אינה מבטלת צורך במילואים, בהתעצמות צבאית או בשיקום. גם התחזיות הנוכחית, הצופות צמיחה של כ-4% השנה ו־5% בשנה הבאה, מציעה התאוששות מתונה מקצבי היציאה מהקורונה. זו תחזית מותנית, אבל היא מספיקה כדי להזהיר מהנחה שהצמיחה תעשה שוב את רוב העבודה.
עלה לנו בבריאות
החשבון השני הוא הבריאותי. נתוני כללית שפורסמו השבוע, על כחמישה מיליון מבוטחים, מצביעים על עלייה של 121% בפניות ילדים ובני נוער למיון פסיכיאטרי בשנה השלישית למלחמה לעומת תקופת הבסיס. נתוני שהגיעו מההסתדרות הכללית הם חמורים עוד יותר: ההמתנה של שנה לפסיכולוג, כאשר דווקא בפריפריה, שחטפה הכי הרבה, זמן המתנה הוא קרוב יותר לשנתיים. היות שגם הוריהם של אותם ילדים הכי נפגעו כלכלית מהמלחמה, הסיכוי של אותם ילדים לקבל טיפול בשוק הפרטי קטן יותר. בקרב מפוני הדרום, אבחנות פוסט־טראומה חדשות עדיין גבוהות פי שישה. אלה פניות ואבחנות, ולא שיעורי תחלואה של כלל הישראלים. אבל הם מצביעים על צורכי טיפול שלא הסתיימו כשהמשק חזר לפעילות.
הפגיעה גם באה לידי ביטוי בגוף. בקרב מפוני הדרום נרשמה לאורך שלוש השנים החמרה של 30% עד 53.7% במדד אי־איזון לחץ הדם; בקרב מפונות הצפון ירדו בדיקות הממוגרפיה. אי אפשר להציג סיכון עתידי כגל מחלות שכבר התרחש. אבל שחיקת המניעה והחמרת גורמי הסיכון מחייבות היערכות, ולא המתנה עד שהן יתבטאו באירוע רפואי קשה. כבר ב־1972 הציע הכלכלן מייקל גרוסמן לחשוב על הבריאות כעל מלאי הון. היא מקור לרווחה בפני עצמה, וגם מאפשרת זמן ויכולת לפעול ולעבוד. יישום הרעיון כאן מבהיר מדוע העלות עלולה להיות כפולה: יותר משאבים לטיפול ושיקום, ולצידם פגיעה אפשרית בכושר רכישת הון אנושי (ידע וכישורים) וההשתכרות. הורה שמלווה ילד לטיפול נושא גם בעומס וגם בעלות זמן. ילד שמתקשה לתפקד נדרש להתמודד גם עם הלמידה. אלו מנגנונים כלכליים שפועלים באופק בדוק, גם אם הם טרם חושבו ברמת הפסיק.
להחלמה יש גם לוח זמנים משלה. בארה"ב הוקמו מרכזים קהילתיים לייעוץ נפשי ולהסתגלות של יוצאי צבא ב־1979, והמרכז הלאומי לפוסט־טראומה במערכת ה־VA הוקם רק ב־1989, עשור מאוחר יותר, ושנים לאחר סיום מלחמת וייטנאם. ישראל שונה: כאן הפגיעה כוללת אוכלוסייה אזרחית רחבה הרבה יותר שנחשפה לטבח, פונתה מביתה ועדיין חיה תחת איום מתמשך. ההשוואה אינה מיועדת לייצר תחזית לעלות הישראלית אלא כדי להבין שהצרכים והמענה המוסדי ממשיכים להתפתח הרבה אחרי סיום הקרבות.
ההידרדרות בחינוך
החשבון השלישי הוא החינוכי. בתוצאות פיז"ה 2025 שפורסמו בספטמבר, הישגי ישראל במתמטיקה, בקריאה ובמדעים היו הנמוכים שנמדדו בה אי פעם. לפי ה-OECD, 46% מהתלמידים –כמעט חצי- נשארו מתחת לרמת המיומנות הבסיסית במתמטיקה ו־41% בקריאה. הכשל התחיל לפני המלחמה; המבחנים אינם מבודדים את תרומתה לירידה. אבל לצד הכשלים הוותיקים, ישראל צריכה לתקן גם שיבושי למידה ופערים שנוצרו בתקופת הפינוי והלחימה.
הבעיה היא שזהו חשבון שיכול להמתין שנים עד שיופיע בנתוני המיסים, וגם אז יהיה קשה "לחבר" או לייחס אותם למלחמה. הכישורים שנרכשים בבית הספר משפיעים על האפשרויות ללימודים, להכשרה, להשתלבות בעבודה ובכושר ההשתכרות. תלמידים מתקשים אינם ״אובדן תוצר״ שאפשר להצמיד לו מחיר בלי מחקר. המדינה יכולה להשקיע בכך עכשיו, או להסתכן בפגיעה עתידית בהכנסות ובהרחבת הפערים. כאמור, לא כל משפחה יכולה לממן שיעורים וטיפול בשוק הפרטי.
כאן שלושת החשבונות מתחברים: החוב והביטחון דורשים כסף, ובאותו זמן נדרשת השקעה באנשים שיצטרכו לייצר את ההכנסה שממנה ימומנו. התוספת לחינוך לא מתורגמת להישגים וחיזוק הבריאות – כפי שמתברר כבר עתה – אינה מספקת. לכן נדרשת תוכנית כלכלית כוללנית שמלווה בתוכנית פיסקלית המבחינה בין הוצאה מיותרת להשקעה הכרחית. הכרזות על "בעזרת השם, יהיה בסדר" או "נביא הכול מצמיחה" לא יעזרו כאן. צריך לקבוע סדר עדיפויות: אילו הוצאות יישארו ואילו לא, ובעיקר מי יממן אותן.
הנתונים הטובים מעניקים לממשלה הבאה, תהיה אשר תהיה, הזדמנות לשלם ולתקן מתוך התאוששות. הם אינם משלמים את החשבון או מעניקים פטור ממנו. היא תצטרך להציג תוואי אמין לחוב, לממן ביטחון ולשקם את ההון האנושי שנפגע. וגם אם התוצר ימשיך לעלות והשווקים ימשיכו לחייך, לא יהיה בכך אישור שהחשבון נסגר: כל עוד החשבונות האלה נשארים פתוחים, המדינה עלולה להעביר לדור הבא גם את החוב, וגם פחות כלים לשלם אותו.
