1 הפוליטיקה שלנו במבוי סתום מוחלט. בשחמט קוראים לזה פט (ובמילה עברית יפה: כפת) — אף אחד לא מאיים על המלך, אבל אין לו לאן לזוז.
גם מי שחושבים שממשלת אחדות היא־היא הפתרון ואין בלתו יודעים שממשלה כזו, שבה בנימין נתניהו הראשון ברוטציה (וכנראה גם אחרון), תשרוד שנה וחצי לכל היותר. כך קרה בממשלת נתניהו־גנץ, כך קרה בממשלת נתניהו־לפיד. ממשלה כזו תהיה לא יציבה, תוליד לא מעט שערוריות ולא תצליח לקדם פתרונות לאף אחת מבעיות הליבה שלנו. ממשלה כזו לא תשלב את החרדים במרקם החיים הישראלי (ממשלת נתניהו־לפיד היתה האחרונה שניסתה, וכשלה, ונתניהו ממילא לא שש לעשות זאת אז ולא ישוש לעשות זאת כעת). ממשלה כזו לא תקל את הנטל הביטחוני, לא מבחינת כוח אדם (היא לא תגייס את החרדים) ולא מבחינה תקציבית; הנטל הזה ימשיך לגדול בעתיד הנראה לעין. ממשלה כזו לא תנקה את השחיתות. ממשלה כזו לא תבלום את הסנקציות הבינלאומיות, כי היא לא תפעל ביד קשה נגד הפורעים היהודים ביהודה ושומרון ולא תעצור את התפשטות החוות (ודאי אם בצלאל סמוטריץ' יהיה חלק ממנה). בקיצור, ממשלת אחדות אולי תמנע סבב בחירות נוסף בעוד שלושה חודשים, וייתכן שזו מטרה ראויה בפני עצמה, אבל זה כמו לנסות את התרופה הזו שהרופא אומר שאין שום עדויות לכך שהיא עוזרת למחלה שאתה סובל ממנה אבל היא נשמעת פחות כואבת מהתרופה השנייה.
למבוי הסתום שאנחנו נמצאים בו יכולים להיות יתרונות. הוא יכול לדחוף אותנו לבנות גשרים פוליטיים, שמבטאים טוב יותר את רצון העם ומאפשרים להתקדם בסוגיות החשובות
פעילי הליכוד ביום שלישי בלילה בבנייני האומה בירושלים. כשיש ערוץ תקשורת מרכזי שבמשך ימים מפמפם תעמולה מפלגתית, זה הופך את הדמוקרטיה ללא הוגנת
(צילום: Ohad Zwigenberg/AP)
2 "התרופה השנייה" שאנחנו כל כך מפחדים ממנה היא הערבים. אין דרך יפה להגיד את זה — אנחנו, רוב הציבור היהודי, מתגזען על הערבים ופוחד מהערבים. מהערבים שמחוץ לגבולות המדינה, אבל גם מהערבים שבתוך גבולות המדינה, אזרחים שווי זכויות. 99% מהקמפיין של נתניהו לחץ על הפחד הזה, בייחוד ביום הבחירות — כולל הפצת תמונות כוזבות של אזרחים ערבים שמממשים את זכותם הדמוקרטית להצביע. או כמו שניסח את זה חנן עמיאור, לשעבר עורך אתר מידה: "הערבים עשו לנו 7 באוקטובר פוליטי". אם נדמה לכם שזו אמירה גזענית ביותר, מסוכנת ממש, אתם צודקים (אם נדמה לכם שעל הדרך היא מקטינה את אסון 7 באוקטובר, מזלזלת בחורבן, גם בזה אתם צודקים).
ישראל היא מדינה מיוחדת בהרבה מאוד מובנים. הסיפור של ערביי ישראל הוא אחד מהם. ישראל לא רצתה את אזרחיה הערבים. המדינה הצעירה השאירה אותם לחיות תחת ממשל צבאי במשך כמעט 20 שנה. ב־1966 לוי אשכול ביטל את הממשל הצבאי, ומאז מרבית היהודים התייחסו אל מרבית ערביי ישראל כאל שארית. אנשים כאלה שהם שם, בצד, רחוק מן העין. בכפרים הבדואיים בנגב, בכפרים בגליל. אפשר לאכול אצלם, אפשר לתקן את האוטו, אולי לקנות שמן זית. אבל חוץ מזה, הם לא רלוונטיים. לא סופרים אותם. בוודאי לא במערכת הפוליטית. בגדול, אנחנו מבטלים אותם.
העסק הזה נגמר. איך שר ג'ימבו ג'יי: "אה, וואו! יש כאן ערבים! לא בקטע רע, פשוט זה, קצת, נו, וואו, יש כאן ערבים! בואנ'ה זה הולך להיות סלט". הוא צדק, זה אכן סלט.
לפני הבחירות ראיינתי צעירות וצעירים ערבים מהצפון בניסיון להבין אם הם הולכים להצביע, ואם כן — לאיזו מפלגה ומדוע. אני מודה, השיחות האלה לא היו לי קלות לעיכול. בכל פעם שמישהו מהם מגדיר את עצמו פלסטיני, בכל פעם שדיברו על הנכבה, התכווצתי. אבל הדור הזה של הצעירים לא מתנצל יותר ולא מרכין ראש בפני אף אחד.
הערבים הם 20% מהציבור הישראלי. אפילו בכל התחזיות הדמוגרפיות, שבהן החלק היחסי של הציבור החרדי גדל מאוד, משקלם היחסי של הערבים נשאר כמו שהוא. הם כאן, הם לא הולכים לשום מקום. אנחנו, היהודים, צריכים להחליט אם אנחנו ממשיכים לא לספור אותם — מילולית, לא לספור אותם — או שוברים את הראש איך בונים איתם שותפות פוליטית אפקטיבית. ממשלת אחדות לא חייבת להיות רק בין יהודים, נכון? כלומר לא עם ערבים שתומכים בממשלה מבחוץ, זה לא באמת עובד (זה גם לא עבד ליצחק רבין, הדוגמה היחידה שאפשר להביא מן ההיסטוריה), אלא עם ערבים שיושבים בממשלה, בפנים. שותפים.
זה יחייב את היהודים לפשרות, זה יחייב גם את הערבים לפשרות. אבל זו מהות הפוליטיקה — להצליח לבנות גשרים בלי לרצוח אלה את אלה. האם אני חושב שממשלה כזו תהיה ממשלה יציבה שתכהן ארבע שנים? לא. אני חושב שחייה יהיו קצרים יותר מאלה של ממשלת אחדות. נניח שנה, פלוס־מינוס. האם היא תצליח לקדם פתרונות לכל הבעיות הגדולות שלנו כרגע? לא. אבל לחלק מהן כן. ובעיקר — ממשלה כזו תנרמל את שילוב הערבים בזירה הפוליטית ותסלול את הדרך לממשלות הבאות בתור. הערבים יראו שייצוג פוליטי אפקטיבי עדיף על ישיבה תמידית על הספסל. המחנות יתקרבו. ועם קצת מזל, זה יכול להשפיע גם על הכיוון שהמזרח התיכון כולו צועד בו. האמת? הכי טוב היה אם נתניהו היה עושה זאת. מחיאות הכפיים האוטומטיות שהיה מקבל מתועמלני ערוץ 14 היו בונות את דעת הקהל לשנים קדימה. אבל לא נראה שזו אופציה כרגע.
3 הסיפור של ערוץ 14 הוא לא משהו שאפשר לדלג עליו אם רוצים להבין את תוצאות הבחירות האלה ואת מה שנהיה מהדמוקרטיה הישראלית. גילוי נאות מתבקש: אני עובד בכאן חדשות, ערוץ מתחרה. ובכל זאת:
את ליל הבחירות העברתי בעמדת השידור של כאן חדשות בהתכנסות של הליכוד בירושלים. היו שם עשרות אנשי תקשורת מהארץ ומהעולם. צוותים גדולים, צוותים קטנים, עיתונאים שעובדים לבד, משדרים עם חצובה, טלפון ואוזנייה. אמריקאים, בריטים, גרמנים, איטלקים, ספרדים, אפילו יפנים. מגדל בבל עיתונאי. ורק לאנשי ערוץ 14 הותר להקים אולפן ממש בלב השטח שהמפלגה שכרה בבנייני האומה, לשדר משם את "הפטריוטים".
בשנים ובחודשים ובימים שקדמו לבחירות, וביתר שאת ביום עצמו, ערוץ 14 תפקד כערוץ תעמולה של הליכוד לכל דבר ועניין, בעודו עובר על החוק, לכאורה. נדגיש: לא היתה שם תעמולה להצביע לימין, אלא תעמולה להצביע לליכוד. למפלגה ספציפית.
כשיש ערוץ תקשורת מרכזי (משדר המדגם שלהם היה השני הכי נצפה, אחרי ערוץ 12) שבמשך ימים מפמפם תעמולה מפלגתית לצופיו שעיקרה "הצביעו מחל", זה הופך את הדמוקרטיה שלנו ללא הוגנת. לכאורה כולם יכולים לבחור ולהיבחר — אבל בפועל למפלגת השלטון יש יתרון משמעותי.
השבוע ראינו את נקודת השפל, אבל כמו שאמרו ב"הסימפסונים" — זו נקודת השפל בינתיים. כשאין אכיפה — ועדת הבחירות המרכזית לא עשתה דבר בעניין — וכשכיסיו הפיננסיים של הערוץ אינסופיים, וכשהממשלה רק מטה את הרגולציה לטובת הערוץ הזה, נגיע עוד יותר נמוך, והנזק לדמוקרטיה רק יגדל.
ולא רק ערוץ 14, ולא רק הגזענות כלפי הערבים והאפשרות שלהם לממש את זכויותיהם האזרחיות, הבהירו לי השבוע כמה הדמוקרטיה שלנו במצב רעוע. הבהלה האמיתית הגיעה עם הדיווחים על כך שהרמטכ"ל אייל זמיר ולצדו ראשי המוסד בלמו כמעט בגופם עוד מלחמה שנתניהו ביקש להתחיל. מדי לילה, כששכבתי לישון, שאלתי את עצמי אם תהיה אזעקה הלילה; זה לא נורמלי. ראינו את הממשלה הזאת דורסת שוב ושוב את השכל הישר, ההיגיון הבריא וכל עמדה מקצועית בדרך לקדם את האינטרסים שלה, שאינם נוגעים לכלל הציבור. אבל יש הבדל בין להתקוטט עם אנשי מקצוע על סוגיות כגון תחבורה ציבורית או חלוקת תקציבים לבין יציאה למלחמה.
4 ישראל היא מדינה של מיעוטים רבים. איפשהו בתחילת 2023, כשעוד היינו טרודים רק בחקיקה המשפטית ולא במלחמת נצח, מישהי חכמה לימדה אותי שהמחנה הליברלי, שפעם היה רוב בישראל, צריך לכוונן מחדש את התודעה שלו ולהבין שהוא מיעוט. אולי לא מיעוט קטן, אולי מיעוט בועט ונלחם, אבל עדיין מיעוט. תוצאות הבחירות הידועות עד כה מוכיחות זאת, כמו שרטוט במספרים של נאום השבטים ההוא של הנשיא לשעבר רובי ריבלין.
רואים בהן את המיעוט הערבי, ואת המיעוט החרדי, ואת מיעוט הציונות הדתית, ואת מיעוט גוש הימין שהוא בפועל הליכוד ולווייניו, ורואים בהן את המיעוט שהוא המחנה הליברלי. המון המון שבטים, המון המון מיעוטים. אם לא היינו מדינה של מיעוטים ההכרעה בבחירות היתה ברורה יותר, ולא היינו במבוי סתום.
אבל גם למבוי הסתום הזה יכולים להיות יתרונות. הוא יכול לדחוף אותנו לבנות גשרים פוליטיים מגוונים, שמבטאים טוב יותר את רצון העם, שמחברים אותנו באמצעות המשותף, שמאפשרים להתגבש סביב מה שחשוב לכולם ולהתקדם בסוגיות הליבה. לצערי, בשנים האחרונות אנחנו עושים רק את ההפך. מתחפרים ונסוגים לאחור.
ההתחפרות הזו, הקיטוב והעובדה שאנחנו חברת מיעוטים מחזקים, בעיניי, את הצורך להגן על מערכת המשפט שלנו ולכונן חוקה, כך שכללי המשחק יהיו ברורים וזכויות כל המיעוטים באשר הם יהיו מוגנות מעריצות של רוב מקרי. האירוניה היא שאני חלק מהמיעוט שחושב כך. רוב המיעוטים האחרים לא.
הצורך הזה יכול לנמק את הקמתה של ממשלת אחדות כלשהי. אחדות יהודית או אחדות יהודית־ערבית. אני בספק אם מישהו ישתמש בו כדי לעשות זאת.
5 מה שמוביל אותי לנקודה האחרונה, ובלי ציניות: במשך הלילה, במטה הליכוד, דווקא כשחזיתי בפעיליו של ראש ממשלה שקיוויתי לראות את סיום כהונתו, הבנתי עד כמה דמוקרטיה היא פלא. עד כמה היא מפעימה, ומשכרת, ולא מובנת מאליה.
הזכות שלנו לעשות מעשה פוליטי, לצאת לבחור באילו נבחרי ציבור שאנחנו רוצים, בלי כפייה וגם לנסות להיבחר בעצמנו — אלה זכויות נדירות ויקרות ערך כיהלום. עלינו לנצור אותן ולהגן עליהן. בפרט לנוכח האיומים על הדמוקרטיה.
כשאנחנו מבטלים או לא סופרים את הצבעתם של 20% מהאזרחים, אנחנו מחלישים את הדמוקרטיה. כשאנחנו מאפשרים לערוץ תקשורת להתנהג בפועל כערוץ מפלגתי, אנחנו מחלישים את הדמוקרטיה. כשאנחנו מאפשרים לממשלה לרמוס את שאר גופי השלטון, ממערכת המשפט עד מערכת הביטחון, אנחנו מחלישים את הדמוקרטיה. כשאנחנו לא מגינים על המיעוטים ולא מקבעים את כללי המשחק, אנחנו מחלישים את הדמוקרטיה. וכרסום הדמוקרטיה, במדינה של מיעוטים, הוא בומרנג. יום אחד אנחנו במיעוט שנהנה ממנו, יום אחר במיעוט שיחטוף אותו.
הוריי והוריהם עלו לישראל ממדינה לא דמוקרטית. לא היו להם הזכויות האלה. הם באו לישראל משום שהיא הבית הלאומי לעם היהודי, אבל גם משום שהיא הבית הדמוקרטי לעם היהודי. אנחנו בצומת וצריכים לבחור אם אנחנו רוצים לשמור על הדמוקרטיה הזו ולהפריח אותה, או להמשיך לערער, לכרסם, לשבור אותה. הימים, השבועות והחודשים הקרובים יעידו באיזה נתיב בחרנו ולאן אנחנו הולכים. זה לא ישפיע רק על הרכב הממשלה, ועל עבודת המשרדים. זה ישפיע על המלחמות שלנו, על הביטחון שלנו ברחובות, על העתיד של ילדינו, על הכלכלה, על רמת החיים שלנו, על החשבון בסופרמרקט ועל מצב העו"ש בסוף החודש. וכמו שהבנו השבוע, זה יטלטל גם את מצבנו הנפשי, את מצב הרוח שלנו, לא משנה באיזה צד אנחנו. אלה לא ימים קלים. אבל אנחנו חייבים לבחור נכון, והבחירה הזאת לא מסתיימת בקלפי.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
