ביום שלישי הקרוב יתקיימו בחירות האמצע בארצות הברית, שבהן יעמדו לבחירה כל 435 מושבי בית הנבחרים, 35 מ־100 מושבי הסנאט, 36 מושבים של מושלי מדינות ואלפי תפקידים מקומיים. כיום הרפובליקנים שולטים בשני בתי הקונגרס, אך אם הסקרים האחרונים אכן יתאמתו, הדמוקרטים יגרפו את אחד הניצחונות המוחצים ביותר בהיסטוריה המודרנית של בחירות האמצע.
משמעותו של ניצחון כזה היא שבקונגרס הבא יכהנו כמאה סנאטורים וחברי קונגרס שמוגדרים פרוגרסיביים, שבהם בין חמישה לעשרה שמגדירים עצמם "סוציאליסטים". כל אחד מהם תומך בעמדות כלכליות שמזוהות עם הסוציאליזם מהסוג המערב־אירופי, ובמרוץ שלהם להשפעה על ההתנהלות הכלכלית של ארצות הברית ואפילו על תפיסתה העצמית, הם נהנים מהתמיכה העממית האיתנה ביותר שנרשמה במאה השנים האחרונות בקרב הציבור האמריקאי לרעיונות שכאלה.
לפני כשבועיים פרסם הקומיקאי לארי דיוויד טקסט סאטירי שהפך לוויראלי ובו לעג לארגון Democratic Socialists of America) DSA) הדמוקרטים הסוציאליסטים של אמריקה), שבין השאר הוציא מתוכו את ראש עיריית ניו יורק, זוהרן ממדאני, ואת חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו קורטז. במאמר, שפורסם במגזין הדיגיטלי Air Mail, הציע דיויד לסוציאליסטים האמריקאים כמה תוספות לעגניות למצעם: חופשה בתשלום במקרה של מות חיית מחמד; חיוב מעסיקים לספק מיטות לשתי תנומות ביום עבודה; מתן היתר לאנשים שמגדירים את עצמם בעלי חיים לעשות את צרכיהם בכל מקום, ותוכנית פיצויים שתחייב לבנים לשמש עבדים של משפחות שחורות.
מעבר לכך שהטקסט לא היה מצחיק מספיק, הדבר המעניין בו היה שדיויד נמנע מלצחוק על הסיבה לכך שהסוציאליזם נהנה בימים אלה באמריקה מעדנה יוצאת דופן — המשמעותית ביותר מאז הניו דיל של הנשיא פרנקלין רוזוולט בשנות השלושים של המאה הקודמת: כמיהה לפלטפורמה כלכלית ממשלתית שכוללת בין השאר שירותי בריאות ממלכתיים, הרחבת הדיור הציבורי, העלאת שכר המינימום הפדרלי, חינוך חינם ושירותי טיפול בילדים. אומנם דייויד הוא גאון שכישרונו להצחיק הפך אותו למולטי־מיליונר, אבל סביר להניח שהוא דווקא מסכים עם האג'נדה הזו, שמושכת אליה מספר גדל והולך של צעירים אמריקאים המביטים לעתיד בייאוש גובר.
פרופ' ג'ון רומר (Roemer) הוא אחד הסוציאליסטים המובילים באקדמיה האמריקאית. הוא לימד באוניברסיטת ייל היוקרתית במשך יותר משני עשורים וכתב 15 ספרים, שהחשוב בהם,
"A Future for Socialism", התפרסם מיד לאחר קריסת הגוש הסובייטי, בנקודה ההיסטורית שבה אחרים לא היססו להכריז על מות הסוציאליזם. הוריו של רומר (81) היו סוציאליסטים והוא מחזיק בהשקפת עולם סוציאליסטים מאז ילדותו, אבל אפילו הוא לא זוכר רגע כזה של תקווה למחנה שלו.
"אני מאוד מופתע מעליית הסוציאליזם הנוכחית", אומר רומר בריאיון ל"מוסף כלכליסט". "אני חושב שבהחלט מתרחש בארצות הברית שינוי אידאולוגי ושהרבה יותר קל לרוץ היום על מצע שמאלני. הניצחון של ממדאני היה משמעותי למדי. אני לא יודע אם זה אומר שסוציאליסט מוצהר יכול לרוץ בכל מקום בארצות הברית — סביר להניח שאנחנו עוד לא שם — אבל ראש העיר המרכזית והמשמעותית ביותר בארצות הברית התמודד לתפקיד על מצע סוציאל־דמוקרטי מובהק, נבחר, וכבר בשנה הראשונה הוא מקיים הרבה מהבטחות הבחירות שהוא נתן. אנשים רואים שזה לא מה שהפחידו אותם ממנו. כולם שמחים לשלוח את הילדים לגן בחינם".
פרופ' ג'ון רומר: ״העובדה שאף אחד לא הלך לכלא אחרי המשבר הכלכלי של 2008, לא ראשי הבנקים הגדולים ולא מי שהיו אחראים למפולת, ושאפילו אובמה לא העניש אותם, שברה משהו אצל הדור הצעיר שגדל אז"
אל תקרא לי סוציאליסט
למילה סוציאליסט יש כוח עצום בפוליטיקה האמריקאית. המלחמה הקרה עדיין נמצאת בזיכרון הקולקטיבי של אמריקה ומיליוני מהגרים שברחו ממדינות סוציאליסטיות־טוטליטריות במרכז אמריקה ובדרומה נושאים עמם טראומה של ממש. עבור המפלגה הרפובליקנית, הדבקת התווית "סוציאליסט" לכל מועמד דמוקרטי לנשיאות היא כמעט ברירה מחדל. ג׳ון קנדי? סוציאליסט שמופעל בידי הקומוניסטים. ביל קלינטון? סוציאליסט. ברק אובמה? גם סוציאליסט וגם קומוניסט. הילארי קלינטון? סוציאליסטית. ג'ו ביידן? סוציאליסט מיום הולדתו למשפחה שקרסה כלכלית בפנסילבניה.
המיתוג בסוציאליזם המושמץ שהגיע מהצד הרפובליקני איבד עם השנים את עוקצו כשכל בר־דעת ראה שהדמוקרטים הם לא יותר מגרסה כלכלית מעט יותר מתונה של הרפובליקנים, אבל בחודשים האחרונים המילה חזרה לפלייליסט. מדוע? ובכן, משום שהפעם יש בקרב הדמוקרטים סוציאליסטים אמיתיים. הנשיא דונלד טראמפ כבר הכריז שהצלחה של הדמוקרטים הסוציאליסטים היא "האיום החמור ביותר על ארצנו מאז קיומה! זהו סרטן שבסופו של דבר יהרוס את ארצות הברית".
אלא שגם הממסד הדמוקרטי ברובו לא רוצה שום קשר עם מי שמוגדרים סוציאליסטים ושרבים מהם מתנגדים במובהק לישראל. לאחר שכמה חברי קונגרס מכהנים הפסידו בפריימריז, התייצב המיינסטרים הדמוקרטי על רגליו האחוריות כדי שלא לתמוך במנצחים. "אם אתה סוציאליסט, אתה לא דמוקרט", קבע חבר הקונגרס ג'וש גוטהיימר מניו ג'רזי. "אנחנו קפיטליסטים, לא סוציאליסטים", נאמר במכתב שנחתם על ידי קבוצת דמוקרטים בבית הנבחרים. ממדאני עצמו, יש להזכיר, לא קיבל תמיכה מראשי המפלגה הדמוקרטית בשני בתי הקונגרס, צ'אק שומר והאקים ג'פריס — שניהם מניו יורק — אף שזכה בפריימריז והפך לאחד הדמוקרטים הפופולרים בקרב דמוקרטים בארצות הברית כולה.
למרות ההייפ, סקרים מראים כי אף ששיעור התמיכה בעמדות סוציאליסטיות בקרב האמריקאים אכן צבר תאוצה, הוא נותר מוגבל. סקר של גאלופ מספטמבר מצא כי 43% מהאמריקאים מחזיקים כיום בדעה חיובית על סוציאליזם, בדיוק כמו שיעור אלה שיש להם דעה שלילית על קפיטליזם. עד לפני שנה, עיקר העלייה ביחס החיובי לסוציאליזם הגיע מהצד הדמוקרטי — 50% ב־2010 הפכו ל־66% בשנה שעברה. עם זאת, העלייה השנה מגיעה כולה מצד מי שמגדירים עצמם "עצמאים". בקרב הקבוצה הזו היחס החיובי למונח זינק מ־37% לפני 16 שנה ל־45% כיום. אצל הרפובליקנים התמיכה בסוציאליזם נותרה נמוכה מאוד: מתחת ל־15%.
אלא שהבנת התמיכה בסוציאליזם או ההתנגדות לו מסובכת משום שלמונח אין פרשנות אחת. הבלבול הזה נמצא כמעט בכל סקר. למשל, בעוד רוב האמריקאים חושבים ששירותי בריאות ממלכתיים הם "סוציאליזם", הם סבורים שבתי ספר ציבוריים "אינם סוציאליזם". כשהם נשאלים על חלקי מדיניות שמגיעים מפלטפורמה סוציאליסטית, הם אוהבים אותם, אבל כשהם מוצגים ככאלה שחוסים תחת מטריית המונח המושמץ, המספרים צונחים.
דוגמה טובה לתזוזה בדעת הקהל היא שאלת ביטוח הבריאות הממלכתי, שבו תומכים כיום שני שלישים מהאמריקאים. לשם השוואה, לפני 2016 שיעור התמיכה בו היה פחות מחצי. כשהועברה רפורמת אובמה־קייר ב־2010 היתה התנגדות גורפת אפילו לאפשרות של הוספת אופציה ציבורית לשלל חברות הביטוח הפרטיות. עוד דוגמאות לשינוי התפיסתי המתחולל בארצות הברית הן תמיכתם של רוב האמריקאים בכך שהממשלה תכסה את עלות שכר הלימוד עבור כל הסטודנטים; הקונצנזוס הממושך סביב הדרישה לחופשת לידה בתשלום; והעובדה ששני שלישים מהאמריקאים תומכים בתוכניות חינם למעונות יום לילדים. נוסף על כך, סקרים מראים שרוב הציבור האמריקאי סבור כי על הממשל לצמצם את האי־שוויון הכלכלי באמצעות העלאת מסים לעשירים.
רומר: "אנשים פשוט רוצים מדינת רווחה מורחבת יותר, למשל כמו זו שיש בישראל מאז הקמתה. צעירים אמריקאים מרגישים שלא התייחסו אליהם באופן הוגן ויודעים שהעתיד שלהם לא יהיה טוב כמו העבר של הוריהם, כשזה היה אמור להיות הפוך"
חברת הקונגרס אוקסיו קורטז (מימין), והסנאטור ברני סנדרס (משמאל) עם זוהרן ממדאני לפני בחירתו לראש עיריית ניו יורק, אוקטובר 2025. "סנדרס הפך את החזון לנגיש ופופולרי"
(צילום: Heather Khalifa/AP)
הבטחה מחודשת לעתיד ורוד
הסוציאליסטים הראשונים ראו בדמיונם עולם משגשג שבו האנושות כולה חיה בהרמוניה, אבל מעולם לא הצליחו להסכים על האופן שבו יש לממש את החזון. המאבק המוכר בין פרגמטיסטים לטהרנים קיים בכל מקום, אבל הסוציאליזם, כרעיון, שרד משום שכשוק המניות קורס, כשהמנהיגים מושחתים וכשצריך לקחת הלוואה כדי למלא מכל דלק - כאבים שהאמריקאים מרגישים היטב במאה ה־21 - הסוציאליזם יכול להבטיח, לפחות בתיאוריה, משהו טוב יותר.
כשרומר נשאל מדוע תפיסת עולם שבבסיסה צדק וצניעות יחסית נכשלה כל כך וזכתה ליחסי ציבור הרסניים, הוא אומר כי ״הכישלון הזה היה למעשה כתב אישום נגד אוטוקרטיה, לא נגד סוציאליזם. אלא שניסינו את הקפיטליזם והוא הביא אותנו עד הלום, אז אולי בכל זאת כדאי לתת עוד צ'אנס לחלוקה שוויונית וכלכלה שיתופית־דמוקרטית?״
כלומר לא השתלטות על אמצעי הייצור.
״לא. אנשים פשוט רוצים מדינת רווחה מורחבת יותר, למשל כמו זו שיש בישראל מאז הקמתה, והם מעוניינים בחלוקה מחדש של ההכנסות. הצמיחה בהכנסות של חמשת העשירונים התחתונים באוכלוסייה היתה איטית מאוד במשך כ־50 שנה, וזה מה שמטריד אנשים יותר מכל. הם עשויים לבטא את הסנטימנט הזה כרצון במדינת רווחה, בשכר גבוה יותר, או ביוקר מחיה נמוך יותר, אבל הכל מסתכם באותה בעיה של חלוקת העושר. אנשים מרגישים שלא התייחסו אליהם באופן הוגן. צעירים אמריקאים יודעים שהעתיד שלהם לא יהיה טוב כמו העבר של הוריהם, כשזה היה אמור להיות הפוך״.
הנשיא רוזוולט בנאום לאומה ב־1938. בעקבות המשבר הכלכלי ייסד רוזוולט את הביטוח הלאומי וייצר פרויקטים ציבוריים שהעסיקו מיליוני אמריקאים
(צילום: Bettmann Archive)
הסוציאליסטים חזקים בערים
ארצות הברית תמיד קידשה את עקרון החירות והיתה חשדנית כלפי סולידריות, ולכן לא מפתיע שהסוציאליזם הופיע בה רק בסוף המאה ה־19. המפלגה הסוציאליסטית נוסדה ב־1901, יוג'ין דבס, מנהיג פועלים מאינדיאנה, הפך לפנים שלה, וב־1912 הוא קיבל 6% מהקולות במרוץ לנשיאות.
עם זאת, את ההצלחה הגדולה השיגו הסוציאליסטים בבחירות לראשות העיריות — עוד סיבה לכך שניצחונו של ממדאני לא היה צריך להפתיע. למילווקי, למשל, היו שלושה ראשי עירייה סוציאליסטים שכיהנו במרבית המחצית הראשונה של המאה ה־20. הם ניקו מערכות מים וביוב, בנו ספריות ופארקים, השקיעו במימון בתי ספר ציבוריים, והתוו דרך של סוציאליזם פרגמטי שהיה פופולרי.
כשהקפיטליזם התרסק בימי השפל הגדול, פרנקלין רוזוולט, אחד הנשיאים העשירים בהיסטוריה, ייסד את הביטוח הלאומי וייצר פרויקטים של עבודות ציבוריות שהעסיקו מיליוני אמריקאים מובטלים. אלא שאז הגיעה הפוליטיקה של המלחמה הקרה ואיחדה את הסוציאליסטים והקומוניסטים לכדי אויב משותף אחד. סוציאליזם כתפיסת עולם נכנס באמריקה להקפאה עמוקה.
כשהמשטרים הקומוניסטיים קרסו, היה נראה שגם הסוציאליסטים האמריקאים ייעלמו מן העולם. כך, בראשית המאה מנה ה־DSA כ־5,000 חברים בלבד (היום רשומים בו 120 אלף).
אלא שההיסטוריה היא דינמית. המשבר הפיננסי של 2008 גרם לכך שהמילניאלס הגיעו לשוק העבודה הרע ביותר מאז השפל הגדול,ורבים מהם מצאו מקלט ברעיונות של ברני סנדרס, סנאטור יהודי מוורמונט שמיתג את עצמו כ"סוציאליסט דמוקרטי" כל חייו. סנדרס לא זכה בפריימריז של הדמוקרטים ב־2016, אבל עשר שנים לאחר מכן ברור שהוא דמות שמשפיעה מאוד על הפוליטיקה האמריקאית. ״סנדרס הפך את החזון הזה לנגיש ופופולרי, כי הוא באמת מאמין בו ולא מתנצל על כך״, אומר רומר.
מה גרם למילניאלס ולבני דור ה־Z להתעניין בסוציאליזם אחרי המשבר של 2008?
״העובדה שאף אחד לא הלך לכלא אחרי המשבר הכלכלי של 2008, לא ראשי הבנקים הגדולים ולא מי שהיו אחראים למפולת, ושאפילו אובמה לא העניש אותם, שברה משהו אצל הדור הצעיר שגדל אז. אנשים איבדו את בתיהם. זה מאוד אכזב צעירים".
אולי הדנ"א האמריקאי לא מסוגל להכיל מדיניות שמתבססת על שיתוף והקרבה הדדיים.
״הדרך היחידה לשינוי היא לנסות לגרום לאנשים להרגיש אכפתיות כלפי אנשים אחרים. יש דרכים לפתח סולידריות. משברים הם אירועים שמתחילים שרשרת שיכולה להוביל אנשים לשינוי ערכים. משברים כלכליים מצמצמים את כולם לאותו מצב: אובדן עושר, אבטלה או אובדן בית. במצב כזה יותר קל לעצב סוג של ביטוח אוניברסלי. חברה שבה אין אנשים בלי ביטוח בריאות היא חברה יותר נעימה לכולם. גם הביטוח הלאומי ספג הרבה התנגדות כשרוזוולט יזם אותו, ואידאולוגים שמרנים מתנגדים לו עד היום ומנסים לחסל אותו, אבל קשישים שמרנים בכל המדינה מאוד אוהבים אותו״.
האלקטורט הדמוקרטי משתנה
הסיבה המשמעותית ביותר להצלחה הפוליטית הנוכחית של הסוציאליסטים הדמוקרטים היא ההבנה שהפרגמטיסטים צדקו. "זו הפעם הראשונה שבה ארגון סוציאליסטי מחליט כטקטיקה להתמודד בבחירות בתוך המפלגה הדמוקרטית, במקום לרוץ באופן עצמאי״, כתב מייקל קזין, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ג‘ורג'טאון.
עם זאת, כיבוש מפלגת הדמוקרטים מבפנים, כפי שעשו השמרנים של תנועת "מסיבת התה" במפלגה הרפובליקנית, יהיה כנראה קשה יותר. עד כה הסיבה לכך היתה בסיס המצביעים המתון של המפלגה, אולם גם זה משתנה. כניסתם למשחק הפוליטי של המילניאלס, שנציגיהם כבר מכהנים כחברי קונגרס וראשי עיריות, ויתרה מכך — של בני דור ה־Z — משנה את המשחק.
חלק מהדמוקרטים טוענים כי דווקא עכשיו המפלגה צריכה להכפיל את מחויבותה לקפיטליזם, אבל עושה רושם שהם לא קוראים היטב את המפה המתהווה. כבר בפריימריז של 2024 תמכו רוב המועמדים הדמוקרטים לנשיאות במדיניות שאפשר בקלות לכנות אותה סוציאליסטית — ביטוח בריאות ממלכתי, הבטחת תעסוקה, השקעה מסיבית בתשתיות, גן חובה וחינוך אקדמי חינם. סקר של "הניו יורק טיימס" מספטמבר הראה כי 14% מכלל המצביעים רוצים להצביע למועמדים שמגדירים את עצמם "דמוקרטים סוציאליסטים", אבל הנתון היותר מעניין שפורסם בו הוא של־45% נוספים כלל לא אכפת שהמועמדים מגדירים עצמם כך. "אנחנו על סף המהפכה הפוליטית שנלחמנו עבורה במשך זמן כה רב", אמר החודש סנדרס. הבחירות שייערכו ביום שלישי — ויתרה מכך, הבחירות לנשיאות ב־2028 — עשויות להבהיר אם זה אכן המצב.
