הקרב עובר לקריטריונים
ההחלטה לאפשר למינהל מקרקעי ישראל לקיים מכרזים המיועדים לאוכלוסייה ספציפית עלולה להוליד אינספור מאבקים אינטרסנטיים
ההחלטה לאפשר למינהל מקרקעי ישראל לקיים מכרזים המיועדים לאוכלוסייה ספציפית בכלל, ולבני מקום מסוים בפרט, עלולה להוליד אינספור מאבקים אינטרסנטיים. הקבלנים ירצו למקסם את ערך הקרקע ולמכור עליה יחידות דיור יקרות; הארגונים שייצגו את התושבים בעיר יטענו כי מדובר בשוחד בחירות של ראשי הרשויות; וראשי הערים יאמרו שמדובר בצורך קיומי לשם שמירה על אוכלוסיות מקומיות חלשות.
היות שמשרד ראש הממשלה מעורב במהלך הזה, נדמה כי השאלה החשובה כבר אינה האם זה יקרה, אלא מה יהיו הקריטריונים לקביעת יכולת השתתפות במכרזים, והאם הם יעמדו במבחן בית המשפט בבוא המתנגדים.
כל אחד מהקריטריונים שהיו מקובלים בעבר יכול להוות בסיס סביר להתנגדות שתגרור את הצדדים למאבק משפטי ארוך שנים. במכרז בפתח תקווה למשל, הקריטריון הבולט הוא דווקא זה שעליו ויתרו הרשויות: חובת אחזקת הנכס על ידי הזוכה במכרז לתקופה של חמש שנים. אמנם על פי תנאיו, רק לאחר עשר שנים עוברות זכויות החכירה לידי הזוכה, ואפשר להעבירן רק למי שנתוניו דומים. זה לא מנע ביקורת מצד נציגי השכונה, שטענו כי המכרז הפך לכלי להוזלת קרקע בידי יזמים וקבלנים. אלה, כך נטען, השתמשו בבני המקום תמורת תשלום.
