ישראל מתחברת לכלכלה
 

נדל"ן

מילון כלכליסט
המאהל בשכונת התקווה
המאהל בשכונת התקווה 
צילום: אריאל בשור
מניות קשורות לכתבה
    חדשות נדל"ן מדי
    יום ישירות למייל שלך
     

     מאשר קבלת תוכן שיווקי

    דיוור נוסף
     

    מחאת הדיור: "כאן לא רוטשילד, כאן זה שכונת התקווה וזו מלחמת הישרדות"

    במאהל שהוקם בשבוע שעבר בשכונת התקווה לא מדברים על מצב מעמד ביניים. שיחת היום היא הסיוע לשכר דירה ממשרד השיכון והחלום הבלתי מושג של דיור הציבורי. 20 שנה אחרי מחאת האוהלים הראשונה בשכונה, מצב תושביה רק הידרדר

    המייל האדום | תגובה לכתבה | הדפסת כתבה | שלחו כתבה |
    שתף כתבה

    אורטל ואהובה יהושע הן דור שני למחאת האוהלים. בתחילת שנות התשעים הן התגוררו עם הוריהן באוהל, שהפך מאוחר יותר לצריף, בגן ציבורי בשכונת התקווה. "אני גדלתי פה", אומרת אורטל (21). "ההורים שלי ישנו פה במשך שנתיים ובסוף קיבלו דירה, אז אולי עוד יש לנו תקווה". אורטל ואהובה (26) חזרו בשבוע שעבר לילדותן, ועברו להתגורר באוהל בגן התקווה.



    אביהן של השתיים מתגורר עד ימים אלה בדירת עמידר שקיבלה המשפחה לפני 20 שנה, אבל בכך לא בא הקץ על העוני שממנו סבלו. אורטל, שנכנסה להיריון ראשון בתקופת בחינות הבגרות, מגדלת לבדה ילדה בת 3.5 וילד בן שנתיים. אהובה היא אם לילד בן שנתיים. אף ששתיהן זכאיות לסיוע בשכר דירה ומקבלות ממשרד השיכון 700 שקל בחודש, הן מתקשות למצוא בשכונת התקווה דירה להשכרה בפחות מ־3,000 שקל - והמחירים רק ממשיכים לעלות.

      

    מאהל מחאה  שכונת התקווה משמאל: רינה שיקלי אורטל ואהובה יהושע. במרכז: איציק אמסלם ושלומי אברהם
    מאהל מחאה שכונת התקווה משמאל: רינה שיקלי אורטל ואהובה יהושע. במרכז: איציק אמסלם ושלומי אברהם צילום: אריאל בשור

     

    אהובה, חולת אפילפסיה שלא מצליחה לעבוד באופן מסודר, ויתרה על הסיוע וחזרה לגור עם אביה בדירה ההיא, אבל המגורים המשותפים אינם קלים. "הרעש שהילד עושה מפריע לו", היא אומרת. "עכשיו, כשהתחיל כל הבלגן, הוא אמר לי: 'את לא שונה מכולם, גם לך אין בית' - ושלח אותי לאוהלים".

     

    "בסוף כל המחאה תסתיים בדרישות של הסטודנטים"

    אין כאן שיחות על הנטל הכבד של מעמד הביניים, גם לא על שכר הלימוד הגבוה או על הריכוזיות במשק. המאהל בשכונת התקווה, שהוקם בתחילת השבוע שעבר, אולי דומה לכל שאר המאהלים שהוקמו בצלמו של המאהל בשדרות רוטשילד, אבל המאבק שמתנהל בו שונה בתכלית.

     

    "אנחנו מתעסקים פה במצוקה אמיתית", אומר איציק אמסלם, מראשי המאהל. "פה זה לא רוטשילד, פה זה שכונת התקווה וזו מלחמת הישרדות". השוני הזה גרם לכך שביום חמישי האחרון נראו האוהלים נטושים. שלומי אברהם, שותפו של איציק לארגון, הסביר: "זה 28 בחודש, כולם רצו לקבל את הכסף מביטוח לאומי".

     

    בתחילת המאבק היו איציק ושלומי בין הראשונים להגיע לשדרות רוטשילד, לאחר שהתחברו עם דפני ליף וחבריה בפייסבוק. מהר מאוד הם הבינו שזה לא המאבק שלו פיללו, והחליטו להקים מאהל במגרש הביתי שלהם. "הם מפספסים שם משהו", אומר איציק. "יש כאן הסחת דעת, ובסוף כל המחאה הזו תסתיים בדרישות של הסטודנטים. אנחנו נאבקים פה על הדיור הסוציאלי".

     

    אם חד-הורית ממאהל שכונת התקווה: "יש כאן ילדים רעבים והורים מותשים"

     
    שלומי מנסה להסביר את ההבדלים בין המאהלים: "אתה שואל ברוטשילד אנשים איפה הם גרים; אחד אומר בכפר שמריהו והשני אומר ברמת אביב. הם עושים עכשיו בלגן ביום והם יחזרו לבית שלהם. כאן יש אנשים שיכולים למצוא את עצמם בלי בית".

     

    אט־אט מתמלא המאהל באנשים, בעיקר באמהות חד־הוריות שהגיעו לכאן לפני כמה ימים וגילו שיש להן הרבה בנות ברית שמתמודדות עם מצוקות זהות לשלהן. כמעט כולן מקבלות סיוע כזה או אחר בדיור מהמדינה, אבל יש ביניהן היררכיה: ב"עשירונים העליונים" נמצאות מי שקיבלו דירות מעמידר או מחלמיש, וב"עשירונים התחתונים" מי שמקבלות סיוע בשכר דירה ממשרד השיכון, שנע בין 600 לכ־1,100 שקל בחודש ובדרך כלל אינו מכסה כלל אפילו שליש מההוצאות על דיור.

     

    "יש פה מישהי שנמצאת בתור לדיור ציבורי כבר 29 שנה"

    לואיז סמרקון מגדלת לבדה ילד בן 5, ומקבלת סיוע חודשי של 1,100 שקל ממשרד השיכון. לאחרונה עברה לדירה בשכונת הארגזים, שעולה לה 2,600 שקל בחודש. עד שלא יהיו לה שלושה ילדים, היא אומרת, היא אינה זכאית לדיור ציבורי. לדבריה, "מתחילת המחאה לא שמענו את ביבי מדבר על החד־הוריות, הוא הולך לאיפה שיש כוח. לנו אין כוח ולא רואים אותנו".

     

    לתחושת הנטישה שותפות כל האמהות החד־הוריות במאהל. רינה שיקלי (37) פינתה את דירתה השכורה בשכונת כפר שלם וחזרה לגור אצל אמהּ, מפני שלא עמדה בתשלום דמי השכירות. היא מסבירה כי הקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי פגע בה: "ביבי קיצץ לנו בביטוח לאומי מ־3,000 שקל ל־2,200 שקל, והוא אומר לחד־הוריות שייצאו לעבוד כשהילד בן שנתיים".

     

    מזל קדוש, גם היא אם חד־הורית, היתה שותפה למחאת האוהלים בשנות התשעים. כבר שנים היא נאבקת כדי לקבל דירה בדיור הציבורי, ועכשיו החליטה להצטרף למאהל ולא להתפנות עד שמישהו ישמע אותה. "אני לא מעמד הביניים", היא אומרת. "יש לי מינוס בבנק וחוב למכולת ולארנונה, ואין אף אחד שיעזור לי".

     

    טלי ברגלס מתנועת התחברות־תראבוט, הפועלת עם עוד ארגונים חברתיים כדי להעלות לסדר היום את נושא הדיור הציבורי, אומרת כי מצבם של אנשי מאהל התקווה והמאהלים בגינת לוינסקי בתל אביב ובשכונת ג'סי כהן בחולון הוא תוצאת מדיניות ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים. "יש פה מישהי שנמצאת ברשימת המתנה כבר 29 שנה", אומרת ברגלס. "ב־1998 חוקק חוק הדיור הציבורי, אבל מאז ממשלות ישראל מקפיאות אותו.

     

    "לקופת החברות המשכנות נכנסו מיליארדי שקלים ממכירת הדירות, אבל משרד האוצר מטיל וטו ולא מאפשר לבנות דירות חדשות, משום שזול לו יותר לתת סיוע בשכר דירה. האנשים כאן במצוקה, כמו 50 אלף עולים ועוד 10,000 אזרחים ותיקים זכאים שממתינים לדירה".

     

     


    43 תגובות ל ”מחאת הדיור: "כאן לא רוטשילד, כאן זה שכונת התקווה וזו מלחמת הישרדות"“

    (43 תגובות)
     
    נושאים
    בארץ רכב עסקי ספורט משפט קריירה קריקטוריסט אפליקציות נדלניסט עולם פנאי 2014 וידאו צרכנות דיגיטלית תעופה ותיירות מינויים חדשים ארכיון שערים טכנולוגי חינוך פיננסי פרסום ושיווק אינטרנט דעות אחריות וסביבה מיוחדים פוטו כלכליסט
     
    השוק
    מקור נתוני הבורסה: קו מנחה /   bizportal
     
    אודות
     
    כלים
    דיוור אלקטרוני Radware Connector Supersize - עיצוב אתרים YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציות