מחאת האוהלים: ההורים של רוטשילד
אחרי שכבר סיימו עם המשכנתה, הורי הצעירים ממאהל המחאה סוגרים להם את המינוס, מממנים את לימודיהם ומשתתפים גם בשכר הדירה. כלכליסט פגש חמישה מהם ומצא אותם נחושים לא פחות מילדיהם. המאבק הזה הוא גם שלהם
בעוד כמה זמן, כשיושבי האוהלים בשדרות רוטשילד יתקפלו בחזרה לחייהם, תוצאותיה של בעיית מחירי הדיור לא ייעלמו לשום מקום. אחת מן התוצאות האלה, שמשום מה לא תופסת כותרות מרכזיות, היא העתקת הבעיה של הצעירים שידם אינה משגת דירה - אל משפחותיהם.
הוריהם של אותם צעירים הם אנשים בשנות ה־40–50 לחייהם, שחשבו שכבר סיימו עם הצרה הזו שנקראת משכנתה. אבל אז, כשרצו לנשום לרווחה ולהתחיל לחיות, הגיע משבר הדיור ונחת היישר על ראשם של ילדיהם. וכשמחירי הדיור והשכירות הנוסקים דחפו את הילדים אל עבר האלטרנטיבה היחידה שנותרה בפניהם - לחזור הביתה - הוריהם נאלצו להתמודד עם המשבר הזה באופן ישיר.
עכשיו, איך יכול זוג הורים לעזור לילדיו להתמודד מול גאות המחירים? לשלם עבורו את השכירות החודשית? לשלם עבורו את המשכנתה? במקרה הטוב הוא יוכל להעמיד עבורו הון עצמי לרכישת דירה קטנה, אבל גם זה בדוחק, ונוגע רק למאיונים מסוימים מאוד. השורה התחתונה והעגומה היא שבעיית הדיור היא בעיה בין־דורית. זה לא רק הדור הזה שעומד מול שוקת שבורה, זה גם הדור שלפניו שנאלץ לשאת בעלויות התיקון.
ההורים של אור גנני, ראש העין
"לפני 25 שנה הבנקים עזרו לצעירים"
מי אתם: עופר וזמירה גנני, הוא מרכז פעילות עסקית בחברת הייטק והיא בכירה בתאגיד ממשלתי. הורים של אור (26), טל (24) ושחר (17), מתגוררים בראש העין.
על אור: עוסק בחקלאות אורגנית. עבר לגולן וחזר למרכז.
לא כמו פעם: "לפני 25 שנה קנינו את הבית שלנו ב־54 אלף דולר. זוגות צעירים קיבלו הלוואה, והריבית על המשכנתאות היתה נוחה. הבנקים עזרו. היום זה בלתי אפשרי", מספר האב. "בעשור האחרון אין מדיניות מובנית לנושא הדיור".
עזרה מההורים: "רק בתשלומים קטנים, ביטוח לאומי ובריאות".
המחאה ואנחנו: "זה מאבק צודק. אין לאור אפשרות להגיע לדירה משלו".
מסר לממשלה: "אין מבוגר אחראי שנותן פתרון. כשנתניהו קורא לציבור לבוא ולעזור לו עם הבירוקרטיה - זו בעיה".
אבא של אילן שנקר, ראשון לציון
"גם אנחנו תמיד חיינו בשכירות כי לא הצלחנו להגיע לדירה"
מי אתה: חורחה שנקר, עובד אצל קבלן של עבודות ניקיון. הוא ואשתו מוניק הורים לגלי (37), פביאן (34) ואילן (23). מתגוררים בשכירות בראשל"צ.
על אילן: סטודנט למדע המדינה ולומד גם מנדרינית.
לא כמו פעם: "מאז שעלינו ארצה מארגנטינה ב־1997 אנחנו גרים בשכירות בראשל"צ, בדירות שונות. המחירים בארץ תמיד היו גבוהים, אבל בשנתיים האחרונות זה הכי גרוע. לפני ארבע שנים נסעתי לעבוד בחברה בפנמה, וכשחזרתי גיליתי שהמחירים עלו מ־2,300 ל־3,400 שקל".
עזרה מההורים: "אילן מממן את עצמו. הדבר היחיד הוא שפעמיים בשבוע הוא ישן אצלנו בדירה".
המאבק ואני : "גם אנחנו תמיד חיינו בשכירות כי לא הצלחנו להגיע לדירה. ברור שאני תומך במאבק של הצעירים. אם הם לא יעשו משהו, מי יעשה? הבן שלי כבר לא צריך לשאול אותי בעניינים האלה. אנחנו באים מרקע סוציאליסטי, ובסוף שנות השישים אפילו התנדבתי בקיבוץ. הרעיונות שמאחורי המאבק כבר לא קשורים לאידיאולוגיה, אלא לתנאים בסיסיים".
ביקור באוהל: "בגלל העבודה עדיין לא הספקתי, אבל אני מקווה שבסופ"ש אגיע לשם, אדבר עם החבר'ה ואראה מה המצב ולאיזה כיוון הם הולכים".
מסר לממשלה: "חייבים לעשות שינוי, וזו לא רק שאלה של דיור. צריכה להיות אג'נדה, סוג של תוכנית".
ההורים של דוד לחמיש, מרכז שפירא
"גם לנו היה קשה כשהיינו צעירים, אבל לא כמו היום"
מי אתם: חיים וליאוני לחמיש, הוא מורה בנתיבות והיא מרצה במכללת אחווה. הורים לדוד (27), שני (25), יהלה (21) וגלעד (18), מתגוררים ביישוב הקהילתי מרכז שפירא הסמוך לקריית מלאכי.
על דוד: סטודנט ועובד בהדרכה.
לא כמו פעם: "גם לנו היה קשה אבל לא כמו היום. כעולה מאנגליה רציתי לגור בירושלים, אבל נאלצנו להתפשר על אשקלון. קנינו דירה בשכונה חרדית שלא התאימה לנו, אבל עלתה 23 אלף דולר. היום היא בטח שווה 450 אלף שקל".
עזרה מההורים: "מגיל 21 דוד עצמאי לחלוטין. הוא שירת בקבע וחסך כסף ללימודים".
המחאה ואנחנו: "ישבתי עם דוד לכוס קפה במאהל", מספר האב, "היה שם הרבה כעס, אבל לא התחברתי לעניין. לפחות זה מאחד אנשים". האם נחרצת יותר: "חייבים שינוי בסדרי העדיפויות. מי שהשלימו שירות צבאי צריכים להתקיים בכבוד".
משפחה לוחמת: "כילדה השתתפתי במאבקים", מספרת ליאוני. "הפגנתי למען יהודי ברה"מ ואתיופיה. דוד גדל בבית עם אידיאולוגיה וערכים, אף שהמאבק הזה לא עוסק בערכים אלא במציאת קורת גג".
מסר לממשלה: "צריכים לשמור על הדור הצעיר כדי שיוכל להמשיך לתרום למדינה שלנו".
ההורים של ארז דסקל, רמת השרון
"טעינו כשהפגנו במשך שנים רק נגד הכיבוש והזנחנו לגמרי את הנושא החברתי"
מי אתם: ג'ני ופרופ' נתן דסקל, היא שרטטת במשרד לתכנון כבישים והוא מרצה באוניברסיטת ת"א. הורים לאילן, (40) פבקה (35) וארז (29), מתגוררים ברמת השרון.
על ארז: "אחרי הצבא הוא פתח עם חברים מועדון נגינה בחיפה לצעירים עם רקע בעייתי. למד מוזיקה ותיאטרון ולפני שנה עבר לת"א".
לא כמו פעם: "כשהגענו לארץ קיבלנו דירה מעמידר ושילמנו שכ"ד נמוך, ולדעתי זה פתרון אידאלי. מאוחר יותר קנינו דירה בבת ים ולשם כך נעזרנו בהורים ולקחנו משכנתה. ב־2001 מכרנו אותה ועברנו לרמת השרון ושוב נעזרנו בהורים ולקחנו משכנתה".
עזרה מההורים: "בתקופה שבה ארז למד והתנדב סייענו לו במימון המגורים, בשכר הלימוד ובמחיה. היום הוא כאילו עצמאי, אבל אחת לכמה חודשים הוא מגיע למינוס, הבנק סוגר לו את הברז, ואנחנו מעבירים 2,500 שקל".
המחאה ואנחנו: "הפערים הכלכליים במדינה הגיע לשיאים. בן אדם כמו ארז, שהוא לא בטלן, צריך לחפש עזרה מההורים או לקחת הלוואה".
היסטוריה של מחאה: "לא מפתיע שארז שם. אנחנו משפחה סוציאליסטית־קומוניסטית ושנים הולכים להפגנות נגד הכיבוש. טעינו שבמשך שנים הפגנו רק בנושאי חוץ והזנחנו את הנושא החברתי".
מסר לממשלה: "המדינה חייבת לפעול כי כנראה שהפיקוח על השוק החופשי לא יצליח".
אבא של יונתן מילר, רמת השרון
"לא רוצה שיהיה עשיר, רק שיסתדר"
מי אתה: רפי מילר, מרצה לתקשורת.הוא ואשתו חנה הורים לדפנה (38) ויונתן (35), מתגוררים ברמת השרון.
על יונתן: "מחפש את דרכו כאמן ומצא אותה כשחקן".
עזרה מההורים: "אנחנו עוזרים לו מדי פעם, גם בשכר דירה. המצוקה שלו לא נעימה לי, אבל אלה יחסי אב ובן רגילים במעמד הבינוני בישראל. אני לא רוצה שהוא יהיה עשיר, רק שיסתדר כלכלית".
לא כמו פעם: "ב־1971 מכרנו דירה ברמת גן ב־45 אלף לירות ועברנו לשכונת מורשה ב־50 אלף לירות. את ההפרש השלמנו בהלוואה".
היסטוריה של מאבק: אנחנו פעילים חברתיים כבר שנים. התיישבנו בשכונת מורשה מתוך אידיאולוגיה".
מסר לממשלה: "קשה להגיד לבן שלך: 'לך תהיה חופר בורות'. איפה האושר? איפה הערכים שעליהם חונכנו?".
