בית חרות: בפעם הראשונה עשוי מושב להפסיד את קרקעותיו לבעלים פרטיים

ארבע משפחות ממושב בית חרות הודיעו לאחרונה על פרישתן מהאגודה השיתופית - הגוף המאגד את תושבי המושב מבחינה כלכלית - והגישו תביעה לקבלת שווי מנייתן וחלקן בהון האגודה. בתביעה במסגרת בוררות בפני רשם האגודות השיתופיות דרשו המשפחות, באמצעות עו"ד גד שטילמן, להעביר לרשותן קרקע

מדובר בתקדים שעשוי לפתוח פתח לשינוי התפיסה של מהות המושב בישראל בעתיד. זו הפעם הראשונה שבה מבקשים חברי מושב ליישם את החלטה 970 של מינהל מקרקעי ישראל, המאפשרת להם לפרוש מהאגודה השיתופית ולקבל שטחי קרקע שהיו שייכים לה. ההחלטה התקבלה ב־2003, כשחבר מושב כפר רות ביקש לפרוש מהאגודה השיתופית אך חזר בו.

תקן נחלה

התביעה של משפחות הפורשים בבית חרות הוגשה כ"תביעה שכנגד", לאחר שאגודת המושב תבעה מהן תשלום מסי חבר. רשם האגודות מינה את עו"ד אייל סודאי כבורר בתביעה זו. בכתב ההגנה טוענים החברים המבקשים לפרוש כי האגודה אינה זכאית לקבל מסי חבר, מכיוון שהתשלומים מועברים בניגוד לדין לכיסוי גירעונות האגודה וחובותיה.

בתביעה שכנגד הודיעו החברים על פרישתם מהאגודה, ובהתאם לתקנון האגודה ותקנות האגודות השיתופיות תבעו את מלוא שווי מנייתם וחלקם בהון האגודה. נוסף על כך דרשו הפורשים צו עשה, המורה לאגודה להוציא מרשותה חלקות חקלאיות בשטח שנקבע כ"תקן נחלה" ולהעבירן לרשותם בחוזה ישיר מול המינהל.

האגודה כפרה בסמכות הבורר לדון בתביעה שכנגד. לטענתה, התביעה עוסקת בשאלות חוקתיות תקדימיות וכבדות משקל בדיני האגודות השיתופיות, ואם תתקבל עלול הדבר לגרום לתוצאת שרשרת שתפרק את האגודה כולה. לדבריה, משמעות זו מצדיקה את העברת הדיון מהבורר לרשם האגודות או לבית המשפט המחוזי.

הבורר דחה את טענות האגודה ואישר את סמכותו לדון בתביעה שכנגד. האגודה הגישה על החלטת הבורר ערעור לרשם האגודות השיתופיות.

בשם החברים הפורשים טען עו"ד שטילמן בערעור שאף שהתביעה תקדימית, אין היא "חוקתית" מפני שהיא נסמכת על הוראות סטנדרטיות הקיימות בכל התקנונים של האגודות, המקנות לחבר זכות יציאה מחברותו באגודה.

הזכות לפרוש

שטילמן הזכיר כי בתקנות האגודות השיתופיות מ־1973 הוסדרה גם זכות לפדיון מניה של כל חבר הפורש ממנה מרצון. הוא אף טען בשם החברים הפורשים שזכותם - לקבל קרקעות לעיבוד חקלאי בחוזה ישיר - אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת מכיוון שזכות זו נקבעה בהחלטה 970 של המינהל.

באי כוח האגודה טענו מנגד שעל מקרקעי האגודה לא חלות רק הוראות המינהל אלא שורה ארוכה של דינים, ועל כן החלת החלטת מינהל 970 אינה יכולה להתקיים בפני עצמה.

המחלוקת בשאלת הסמכות בסיפור כזה אינה עיקר המאבק; החשיבות העיקרית של התביעה היא בסעדים התקדימיים המבוקשים בה על ידי החברים, כלומר בעובדה שבפעם הראשונה עשוי מושב "להפסיד" את קרקעותיו לבעלים פרטיים. כמו כן, זו עשויה להיות הפעם הראשונה שבה פורשים ממושב יקבלו כסף בשווי מניית החבר שלהם באגודה ואת חלקם בהון האגודה, בשעה שהחברים הפורשים ממשיכים להחזיק במלוא הזכויות בנחלתם.