$
משפט

הבורר של שוק העבודה, סטיב אדלר, יוצא לפנסיה

בעוד חודש יסיים נשיא בית הדין הארצי לעבודה כהונה של 13 שנים. אדלר, שהתייצב לצד העובדים החזקים, עוזב לאחר שהשאיר אבני דרך משפטיות ביחס לזכויות העובדים בישראל, אבל בעיקר ביסס את מעמדו של בית הדין לעבודה כבורר־על בסכסוכי העבודה במשק

משה גורלי 19:2619.10.10

שופט ביהמ"ש העליון אליקים רובינשטיין החמיא פעם לפרופור קנת מן, מייסד הסנגוריה הציבורית: "הוא הרבה יותר אפקטיבי ממה שהוא נראה". את ההגדרה הנפלאה הזו אפשר בהחלט להחיל על הנשיא הפורש של ביה"ד הארצי לעבודה סטפן (סטיב) אדלר.

 

אדלר, בדיוק כמו קנת מן, מעורר רושם ראשוני של חנון נרפה. בעיקר בגלל העברית האמריקאית המקרטעת, האדיבות והחיוך המתנצל. אבל, אסור לטעות - אדלר היה נשיא ושופט מגובש והחלטי שידע להשיג את מטרותיו, לקדם את יקיריו ולהרחיק את הפחות מועדפים עליו. אדלר גם אוהב תקשורת, ואת ההזדמנות להיות במרכז העניינים, בעיקר כשנזדמן לו לפשר בין ראשי המשק בתקופת השביתות וההפרטות הגדולה.

 

סטיב אדלר, נשיא בית הדין הארצי לעבודה הפורש סטיב אדלר, נשיא בית הדין הארצי לעבודה הפורש צילום: עמית שאבי

כבר לא בית דין של המעסיקים

המכשול הראשון שעליו התגבר אדלר הוא הכניסה לנעליו הגדולות של קודמו הדומיננטי מנחם גולדברג ז"ל. בתקופת גולדברג זוהה בית הדין כבית דין של מעסיקים. אדלר, שנכנס לתפקידו בשנת 1997, העביר את נקודת הכובד לעובדים. ועם זאת, צריך להיזהר מלזהות את אדלר רק עם האינטרסים של העובדים. אדלר היה בעיקר פרו־הסתדרות. את הרדיקליזם השיפוטי לטובת העובדים סימנה בעיקר סגניתו אלישבע ברק. השניים השלימו זה את זה: ברק ניצבה לצד העובד החלש, אדלר לצד העובד החזק יותר, ובעיקר לצד ארגוני העובדים, תוך מתן עדיפות ברורה להסתדרות.

 

את החותם המרכזי הראשון שלו לטובת העובד החזק טבע אדלר ב־1999, סמוך לכניסתו לתפקיד, בפרשת צ'ק פוינט. עובד של חברת הייטק מתחרה עבר לעבוד בצ'ק־פוינט. החברה המתחרה ביקשה לאסור על העובד את המעבר בטענה שהוא נוטל עמו סוד מסחרי. אדלר אפשר את המעבר בפסק דין מהפכני שאימץ את העמדה האמריקאית הקיצונית יותר בתחום שמכשירה ניידות חופשית של עובדים. אדלר גייס את חופש העיסוק כדי לבטל את היתרון האקסיומטי של המעביד במאזן הכוחות המסורתי מול העובד.

 

השנים 2003-2004 היו סוערות במיוחד במשק. בתקופת ההפרטות הגדולות בחסות שר האוצר ביבי נתניהו ומצד שני ההסתדרות שעדיין בועטת בהנהגת עמיר פרץ, אדלר הופך את בית הדין למוסד של גישור ותיווך בין הצדדים שבאים ויוצאים בשעות לילה מוזרות, כמובן בליווי מצלמות הטלוויזיה שקולטות את אדלר מחייך בין נציגי האוצר וההסתדרות.

 

תומך בזכות השביתה הפוליטית

אדלר, להבדיל מקודמו גולדברג, החזיר לזכות השביתה את כבודה ומעמדה. הדרך שנקט היא קימוץ במתן צווי מניעה שדרשו המעבידים שהתרגלו לקבלם ביד נדיבה מגולדברג ונתקלו עתה בידו הקפוצה של אדלר.

 

בז'רגון המקצועי נהוג להבחין בין שביתה "כלכלית" לגיטימית לבין שביתה "פוליטית" אסורה. אדלר טשטש במידה רבה את ההבחנות בין השתיים כשדיבר על קטגוריה שלישית של שביתה "מעין פוליטית". בפסק הדין מיולי 2009 בעניין שביתת עובדי הסינמטק בירושלים כתב אדלר: "עולה, כי גם במקרים שבהם מדובר בשביתות 'מעין' פוליטיות, צווי המניעה ניתנים במסורה, ורק ככל שהשביתות מסבות פגיעה חמורה למשק". למרות תמיכתו בשביתות, אחת ההחלטות האחרונות של אדלר היתה להכריז על שביתת ארגון המורים העל־יסודיים בתחילת שנת הלימודים הנוכחית כבלתי חוקית.

 

אגב, באותו פסק דין הרחיב אדלר את חובות המעביד, הסינמטק, מעבר לנדרש בחוק ואילץ אותו לנהל משא ומתן עם ארגון עובדים שזה עתה נולד, למרות שבמקום העבודה לא היו מעולם יחסי עבודה קיבוציים. הכנסת, כשתיקנה את חוק הסכמים קיבוציים, דחתה את הגישה המרחיבה של אדלר ואימצה את דעת המיעוט של השופט עמירם רבינוביץ' שהמעביד חייב אמנם לנהל מו"מ עם הארגון אבל אין חובה לחתום על הסכם קיבוצי כשמדובר בהתארגנות ראשונית כזו של עובדים.

 

רמון פירק, אדלר שיקם

אם חיים רמון, בחוק הבריאות הממלכתי ב־1994, פירק את ההסתדרות, הרי שאדלר ניסה לשקמה, ובמיוחד להגן עליה מפני מתחרים. כך העדיף אותה על פני הסתדרות העובדים הלאומית, שטייסי אל על ביקשו להצטרף אליה. בפס"ד אקרשטיין העדיף אותה על פני כח לעובדים כשקבע את העדיפות ליחידת מיקוח כללית (ההסתדרות) על פני יחידת מיקוח מפעלית (של הארגון במפעל הספציפי). עם זאת, לא בטוח שהעדפת ההסתדרות היא בהכרח לטובת העובדים החלשים.

 

אחד מפסקי הדין המסעירים שיצאו מתחת ידו של בית הדין הארצי לעבודה היה בעניינה של "פלונית נגד אלמוני", שניתן במרץ 2008. אשה נשואה, מהנדסת תוכנה במקצועה, ניהלה בהסכמה רומן שנמשך חצי שנה וכלל יחסי מין עם הממונה עליה. מדובר היה בעובדת לא זוטרה שיזמה את היחסים האינטימיים עם בכיר שלא היה ממונה ישיר עליה. כשנתיים לאחר סיום הקשר תבעה העובדת פיצויים על הטרדה מינית. ביה"ד האזורי דחה את תביעתה. ביה"ד הארצי, בפסק דין מעורר מחלוקת, קבע שלמרות ההסכמה ההדדית מדובר בהטרדה וניצול. בכך סירב להכיר באפשרות שאשה תסתפק בסטוצים מזדמנים ושם את כל המשקל על עצם יחסי המרות. זו הייתה עמדתה של השופטת ורדה וירט־לבנה. אדלר הצטרף לדעתה ולמרות שטען כי "חסרים סממנים מובהקים של הטרדה מינית", קבע שמדובר בניצול יחסי מרות.

 

"חברות כוח אדם מנצלות את העובדים"

ב־2004 עורר אדלר מהומה כשהשווה את חברות כוח האדם לסרסורי זונות. "יש אנשים שסוחרים בנשים למטרות זנות, ויש חברות כוח אדם המנצלות את העובדים", אמר בכנס בקריה האקדמית אונו. התבטאות זו הביאה לפיצוץ יחסיו עם המעבידים שמאז ומתמיד האשימו אותו ואת בית הדין בפסיקות מוטות לטובת העובדים וארגוניהם.

 

אוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר והבעלים של חברת כוח האדם לין־ביכלר, האשים את אדלר באקטיביזם שיפוטי מוגזם ודרש לבטל את עצמאות מערכת בתי הדין לעבודה. הוועדה שהוקמה לבחון את העניין בראשות שופט בית המשפט העליון לשעבר יצחק זמיר, לא רק שנמנעה מלסגור את בית הדין אלא אף המליצה להרחיב את סמכותו גם על חיילי צבא הקבע.

 

אדלר ידע להציל לא רק את בית הדין אלא גם את עצמו. ביולי 2002 דחה בג"ץ עתירה נגד הנשיא אהרן ברק שסירב להעביר מתפקידו את אדלר. העותר, גיורא בשור, נציג ציבור בביה"ד האזורי בתל אביב, דרש להרחיק את אדלר מכהונתו בגלל שחתם במשך שנים על החלטות שיפוטיות בתואר "דוקטור" על אף שלא היה זכאי להחזיק בו. למרות שמדובר בהתנהגות שחשודה לכאורה בפלילים, טיטאה המערכת את הסיפור הזה ואפשרה לאדלר לסיים קדנציה ארוכה, מרתקת ורבת הישגים. קדנציה ארוכה בת 13 שנים שניווט ביד מיומנת בתוך סערות וטלטלות כלכליות - מבניות וארגוניות - אף שבתחילה טעו רבים לחשוב שמדובר בעוף מוזר, "חנון" אמריקאי שלא יחזיק מעמד יומיים.

 

הנשיאה הבאה: נילי ארד

 

"נילי ארד הגיעה לבית הדין הארצי לעבודה עם ניסיון עשיר בתחום המינהלי והנדוניה הזו נשארה בפסיקתה", אומרת פרופ' פרנסס רדאי, יו"ר מרכז קונקורד במסלול האקדמי המכללה למינהל ובית הספר למשפטים באוניברסיטה העברית. "בפרשנות חוקי העבודה נטייתה היתה לתת ביטוי ללשון החוק ולא להרחיב לתכלית

השופטת נילי ארד השופטת נילי ארד אתר בית משפט

של משפט העבודה ובלי מתן דגש לתולדות מדיניות משפט העבודה. כך למשל, היא נתנה לאחרונה גושפנקה למעסיק לפטר עובד קבלן כוח אדם אחרי שמונה חודשי עבודה כדי לקבל עובד חדש מן הקבלן ולא להעסיק את הקודם באופן ישיר. בכך היא אפשרה את 'הדלת המסתובבת', שנועדה לעקוף את תכלית החוק להעסקת כוח אדם ולהגביל את דגם ההעסקה הזה לעבודה ארעית בלבד. הפסיקה שלה דובקת בלשון החוק, אך איננה פורצת לתכלית החוק במסגרת מדיניות משפט העבודה".

 

פרופ' רדאי נותנת דוגמה נוספת לשוני בין אדלר, שהיה מוכן לתת פרשנות מרחיבה לעתים לחוקי העבודה, לבין ארד. "בפסק דין קודם היא אפשרה למעסיקים להפעיל את דגמי ההעסקה של מיקור־חוץ, גם כשאין לזה קשר לליבת העסקים של החברה. היא צודקת שאין איסור מוחלט על כך בחוק, אבל הסממנים בכנסת הם לצמצום ככל האפשר של התופעה הזו".

 

לפרופ' רדאי יש גם מחמאות לשופטת ארד: "בנושאים מינהלייים היא הפגינה בקיאות והכניסה דרישות לרמה גבוהה של ניהול על ידי מעסיקים ציבוריים ופרטיים כאחד במכרזים ובזכות השימוע לקראת פיטורין. יש לקוות שארד תמצא את הדרך להעצים עובדים באמצעות עוד כלים מהמשפט המינהלי, למשל בהכרת תביעות ייצוגיות במקום שהחוק איננו מונע אותן באופן מפורש ומצומצם. זו היא בין הסוגיות הקריטיות לשיפור האכיפה של זכויות העובדים".

 

השתתף בהכנת הכתבה: מיקי פלד

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x