הראיה הברורה ביותר להיותו של מוצר אטרקטיבי וסקסי היא הרצון להפריט אותו. ולכן מפתיע שכך מתייחסים גורמים שונים במשק למים, שנחשבו עד עתה למוצר משעמם ובנאלי. אם נסתכל אחורה על רשימת השירותים המופרטים, נגלה שהפריטו בעיקר את השמנת - התקשורת והבנקים - בעוד שעכשיו פתאום מתעניינים בחלב.

יש האומרים שהפרטת משק המים היא בכלל מילה גסה. מים הם מוצר קיומי, חיוני, מהותי, וכלל לא נהנתני, ולכן האחריות עליו צריכה להיות אך ורק בידי הממשלה, שאמורה להיות אמונה על טובת האזרח הקטן. יצוין כי זוהי אותה ממשלה שאינה עושה דבר כאשר מדי חורף טיפות ספורות של גשם מביאות להצפת כבישים, שלא נדבר על צינורות מתפוצצים בלב תל אביב.

שנים של הזנחה

הניסיון מלמד שלא טובת האזרח, ובוודאי לא מצב כיסו, אינם עומדים לנגד עיניה של הממשלה. שנים של הזנחת תשתיות מים ועיכוב מתמשך בהקמת מתקני התפלה אינם עומדים לזכות המדינה, בעוד שדווקא חברות ההתפלה הפרטיות הצטיינו בלוחות זמנים. במרבית הרשויות המקומיות, ההכנסות ממסי המים מימנו דווקא במות לסלבריטאים ביום העצמאות.

תחרות והתייעלות כלכלית הן מילים יפות, לרוב ללא כיסוי. במקרה של הבנקים, העמלות נגבות והשיירה עוברת, ובמקרה של בזק, הרי שבעידן הסלולר

משחק לא פייר

מקורות, בדומה לחברת החשמל, חוטאת בחטא ההיבריס. היא גאה מדי, היא יודעת שהיא מונופול, ובמקום להתייעל ולהציע מחיר התפלה נמוך, היא טוענת שהמדינה משחקת משחק לא פייר. בכך היא מצדיקה את הרצון של האוצר ורשות המים להחליש את מעמדה. אין שום הצדקה לתת למקורות להתפיל מים כאשר חברה פרטית תדע לעשות זאת במחיר נמוך יותר. בכל ויכוח על הפרטה, אם מדובר במים לשתייה, הובלתם, חלוקתם ואספקתם ואם מדובר ביכולת שכבר הפכה טריוויאלית, כמו להרים טלפון מאדם אחד לאחר, טובת הציבור היא הרלבנטית ושאלת הבעלות על השירות כלל לא מעניינת.

תפקידה של המדינה היא להיות השוטר, הטוב והרע, עם המקל והגזר. אין שום פסול בהפרטה של שירותי המים, בתהליך הדרגתי ומבוקר, כשמחירי המים מפוקחים על ידי המדינה. המגזר הפרטי הוכיח שהוא מסוגל לספק שירות מהיר יותר וזול יותר, ולכן אם מקורות רוצה שלא יקחו לה את החלב, עליה להשתמש בידע ובניסיון הרב שצברה ולהוכיח שהיא טובה יותר.