כך נטשה הממשלה את הליכי החקיקה הרגילים
הנחיות מנהליות הן כלי חשוב וקריטי להתנהלות משרדי הממשלה, אך יש לשמור אותן רק לצורך הבהרה ופירוט של דרישות דין כלליות
לאחרונה אנו עדים לתופעה חדשה, ההולכת וגדלה - המשרד להגנת הסביבה נוטש את הליכי החקיקה הרגילים בדמות חוקים ותקנות ועובר לקבוע הנחיות מקצועיות ונהלים בעניינים שבהם נדרשת חקיקה ראשית.
לכאורה, לנו כאזרחים לא משנה כיצד נקבעת הוראה מחייבת הקובעת הנחיות, בין אם בחוק, תקנה, הנחיה או תקנון. הכרות עם תהליכי החקיקה מלמדת שהבעיה בקביעת הנחיות אל מול חקיקת חוק או התקנת תקנה היא שהנחיה מקצועית נקבעת בהליך "עוקף כנסת". בעוד חוקים ותקנות מותקנים בהליך שקוף ומוסדר שבו יש התייחסות של בעלי ענין מהממשלה ומחוצה לה, ויש מקום לשקול שיקולים רוחביים ולאזן ביניהם, הרי שבהליך קביעת הנחיות - אין כל שקיפות ולא נשקלים שיקולים אחרים (במקרה הזה שיקולים סביבתיים).
דוגמה טובה להמחשת הטענה היא נושא קביעת מרחקי ההפרדה מחומרים מסוכנים. עניין חשוב ומורכב זה, אשר נועד להסדיר את המרחקים בין אוכלוסייה לבין מי שמחזיק בחומרים מסוכנים היה צריך להיות מוסדר בחוק ראשי או בתקנות מכוח חוק החומרים המסוכנים. הסיבה לכך היא שגורמים רבים משפיעים ומעורבים בנושא זה, כגון (על קצה המזלג): רשויות תכנון המאשרות תוכניות ונותנות היתרי בנייה לשכונות מגורים לצד מפעלים, רשויות מקומיות המספקות רישיון עסק לעיסוקים המרכזים שהיית קהל לצד מפעלים והמשרד להגנת הסביבה המסדיר עיסוק בחומרים מסוכנים.
שלט אזהרה מנחל מזוהם (ארכיון) צילום: אלעד גרשגורן
כיום הדרישות לקביעת מרחקי הפרדה מחומרים מסוכנים נקבעות במסגרת היתרי רעלים הניתנים באופן פרטני למפעלים ומבוססים על חוזר מנכ"ל שפרסם המשרד להגנת הסביבה. במצב זה, כאשר מופקדת תוכנית או מתבקש רישיון עסק לעיסוק שבו קיימת שהיית קהל לצד מפעל המחזיק בחומרים מסוכנים ניתן לאשר את התוכנית או לתת רישיון עסק גם כאשר אישור זה יביא למצב של חריגה ממרחקי ההפרדה הנדרשים מהחומרים המסוכנים. רשות התכנון או הרשות המקומית יכולה "להגדיל ראש" ולבדוק אם יש בכך בעיה, אך אין לה חובה חוקית לעשות כן. ייתכנו אף מקרים שבהם גוף תכנון "יצפצף" על בקשה של נציג המשרד להגנת הסביבה שלא לאשר תוכנית שתביא לסיכון מחומרים מסוכנים.
הסדרה של נושא זה בחוק הייתה מכנסת את כל העוסקים בדבר לשבת ליד שולחן אחד בוועדת הכנסת לדון וללבן את כל המשמעויות – ובמידת הצורך תוך תיקון חוקים אחרים – של העניין הספציפי.
דוגמה נוספת היא נושא קרקעות מזוהמות. המשרד להגנת הסביבה קידם במשך מספר שנים הצעת חוק ממשלתית בעניין קרקעות מזוהמות (הצעת חוק מניעת זיהום קרקע ושיקום קרקעות מזוהמות). עם זאת, משעה שהליכי החקיקה נעצרו מצאו עצמם חלקים נכבדים מתוך הצעת החוק כתנאים ספציפיים בתנאי רישיון עסק של מפעלים רבים, וזאת על אף שהמשרד להגנת הסביבה עצמו היה סבור שיש להסדיר עניין זה בחוק ראשי.
הנחיות מנהליות הן כלי חשוב וקריטי להתנהלות משרדי הממשלה, אך יש לשמור אותן רק לצורך הבהרה ופירוט של דרישות דין כלליות. שימוש בהן יתר על המידה יוצר מצב בו החלטות עקרוניות, פוליטיות וחברתיות, מתקבלות בדרגי הפקידים, לא על ידי המחוקק וללא התייחסות לשיקולים רוחביים.
גם אופן הפרסום של הנחיות כאלה ארעי בניגוד לחוקים ותקנות המתפרסמים על פי דין, כך שהיקף הפרסום שאליו הציבור חשוף - נפגע. אין ספק שהליך חקיקה אינו חף מבעיות ועיכובים, אך במדינה המתיימרת להיות מדינה דמוקרטית יש לדבוק בהליך זה ולסטות ממנו רק במקרים נדירים ולא להפך.
