במאקרו־כלכלה החוסך פראייר
הפיכת אגף הפיקוח על שוק ההון לרשות עצמאית היא צעד חשוב בדרך לשמירה על הפנסיות שלנו, אך הפוליטיקים כבר דאגו להכפיף אותה למרותם, דבר שעלול לפגוע ביכולת הרשות לשמור על האינטרסים של החוסכים
1. גילוי עריות פיננסי
בשבועות האחרונים, אחת מעסקאות מכירת תיקי המשכנתאות שזכתה לכותרות, היתה בין הבנק שבו לקחתי משכנתא, לבין קרן הפנסיה שלי. כלומר, ישנה אפשרות שהסיכון של המשכנתא שלי יושב כרגע בתוך החיסכון הפנסיוני שלי. כשהמצב יהיה קשה והסיכון יתממש, זה יקרה ביחד עם התספורת שתעשה לפנסיה שלי. זאת בגלל השקעה של קרן הפנסיה באג"ח Coco שהנפיק אותו בנק, וזו תאבד את ערכה כתוצאה ממצב השוק (מדובר באג"ח בה גלומה כבר תספורת לחוסכים לפנסיה, במקרה שהבנקים נכנסים למצוקת הון – א"א). גם התשואה השלילית של אותו חודש, שתנבע מהתרסקות מניית אותו בנק בבורסה - מנייה המהווה קרוב ל־5% מתיק ההשקעות של קרן הפנסיה שלי, תפגע בחיסכון. המצב הזה נראה לי קצת כמו גילוי עריות.
האם ההשקעה בתיקי המשכנתאות או ב־Coco היא דיל משתלם עבורי? לא בטוח בכלל, האם הדיל מתומחר נכון? לפחות בחלק מהעסקאות שנעשו בשוק, די ברור שיש סימני שאלה רבים סביב התמחור. אבל בשורה התחתונה, זה דיל שאני חייבת לקחת אותו, אין לי ברירה, הרי אני חייבת לחסוך לפנסיה.
העברת תיקי המשכנתאות אל החוסכים לפנסיה, הנעשית כעת בקצב מהיר, מעלה שאלה לגבי ניגודי העניינים בהם מצוייה המדינה, כאשר היא מקבלת החלטות בתחום הפנסיה. הרי לחוסך יש אינטרס אחד וברור - להשיג כמה שיותר תשואה עבור השקעת כספי החיסכון שלו. האינטרסים של המדינה, הם הרבה יותר מורכבים, ולעיתים רבות נמצאים בניגוד עניינים - מצד אחד המדינה מפקחת באמצעות אגף שוק ההון באוצר על ניהול כספי החוסכים לפנסיה, מצד שני היא מקדמת החלטות הפוגעות בחוסכים.
 | |||
2. החוסך הוא רק ארנק
אז מה בעצם רוצה המדינה? היא רוצה להציל את הבורסה המתייבשת, לפתח את שוק החוב, לאפשר לחברות ולעסקים קטנים מקור מימון, לתמרן בין קבוצות לחץ פוליטיות, לפרק פצצות סיכון הנמצאות בבנקים, וסתם להאדיר את שמו של השר העומד בראש המשרד האחראי על החיסכון הפנסיוני. 1.4 טרילון השקלים של החוסכים לפנסיה, הם המשאב שבו המדינה מעוניינת להשתמש לצרכים אלו.
"מבחינה מאקרו־כלכלית זה המהלך הנכון לעשות". זו התשובה הנחרצת שעונים מקבלי ההחלטות בירושלים, כאשר שואלים אותם כיצד התקבלו החלטות, או רפורמות, שמעלות את הסיכון לחוסכים לפנסיה, וכאלו יש לאחרונה, לא מעט: ברפורמת האיגו"ח, המאפשרת לבנקים למכור למוסדיים תיקי הלוואות, ומשמשת בפועל להעברת הסיכון של תיקי המשכנתאות הענקיים מהבנקים אל החוסכים לפנסיה, ובהנפקת אג"ח Coco, הן רק שתי דוגמאות לכך.
אולי לחוסכים לפנסיה מדובר במהלכים גרועים, אבל מבחינה מאקרו־כלכלית הם נכונים. למעשה הטענה המצדיקה פגיעה בחוסכים לפנסיה בגלל ההיבט המאקרו־כלכלי, אומרת דבר פשוט: אם אכן הסיכון יתממש, ויהיו הפסדים, עדיף שהם יתפזרו בין כל החוסכים לפנסיה, מאשר שהם יתרכזו במקום אחד. כאשר נזק, גם של כמה מיליארדים, מתפזר בין מליוני חוסכים, כל אחד ניזוק "רק קצת", ומאבד רק "כמה עשיריות האחוז" מהתשואה. מה זה כבר בשביל חוסך?
זהו למעשה, מעיין מס סמוי שמשלמים חוסכים על ההעדפות המאקרו־כלכליות של המדינה, האוהבת לטאטא בעיות אל מתחת לשטיח. יש ברוך? נפיל את זה על החוסכים לפנסיה, במילא אף אחד לא מבין מה קורה שם, ובמילא נצטרך להתמודד עם דור עני של פנסיונרים, אז הם יהיו עניים בעוד כמה עשיריות האחוז. מה עדיף? בנק המתנדנד בגלל תיק משכנתאות מנופח היום, או כמה שקלים מכל פנסיונר בעוד עשור? אז ששר, מנכ"ל משרד ומפקח אחר יצטרכו להתמודד בעתיד עם ההשלכות.
3. הזדמנות לשינוי?
איך כל סבך האינטרסים של המדינה מתיישב עם האינטרס של החוסכים? ובכן, פעמים רבות הוא לא מתיישב, ואז השאלה מה גובר על מה? התשובה העצובה מאוד היא שמגוון רב של החלטות מדינה, מגלה שהחוסך נמצא תמיד בסוף. את זאת ניתן כבר כעת לראות במחיר שמשלמים החוסכים על סירובו של האוצר (שהחל ממניעי תדמית פוליטית, ולא נפתר גם לאחר שמנכ"ל משרד האוצר הנוכחי שי באב"ד התערב בעצמו בסוגיה) להתאים את הריבית לפיה מקבלים הפנסיונרים את הקצבה, לסביבת הריבית הנמוכה השוררת במשק, ועולה הרבה כסף לחוסכים הצעירים קרנות הפנסיה.
ניווט בין ניגודי העניינים ושלל האינטרסים של המדינה ובין תפקידה כאמונה על שמירה על החוסכים, הוא קשה מאוד, ושם את הממונה על שוק ההון באוצר בעמדה בעייתית. הסבך בא לידי ביטוי בעיקר בהחלטות שהתקבלו בדרגים מעל הממונה - מנכ"ל משרד האוצר, ושר האוצר עצמו, כאשר הממונה אמור להיות הזרוע המבצעת שלהן בלבד.
כעת, עשתה הממשלה צעד אמיץ, והפרידה את אגף הפיקוח על שוק ההון ממשרד האוצר, והפכה אותו לרשות עצמאית, מתוקצבת, וחזקה. המטרות של הרשות אף הוגדרו לראשונה בחקיקה, כאשר המטרה הראשונה היא: "שמירה על עניינם של המבוטחים, העמיתים ולקוחות הגופים המפוקחים".
אבל, וכאן בא אבל גדול, הממשלה אמנם לקחה צעד קדימה, אבל השאירה לעצמה את האפשרות לקחת שני צעדים לאחור.
בעת הקמת הרשות החדשה, נקבע שבתחום החיסכון הפנסיוני היא תהיה מחוייבת "לפעול בהתאם להחלטות הממשלה" (מהי מדיניות הפנסיה של הממשלה? בשלב זה נראה שאף אחד לא יודע). בנוסף עליה "להביא בחשבון את המדיניות הכלכלית של הממשלה" (כלומר, את המאקרו־כלכלה).
לכאורה, אמירות שלא צריך לומר אותן, הרי כל הרשויות הפועלות במדינה, מחויבות למדיניות שאותה קובעת הממשלה. אך במקרה זה, מודגשת בחוק במפורש הכפיפות. מודגשת היכולת של הגורמים הפוליטיים להתערב, ולפגוע בעצמאות הרשות.
כבר השבוע, ראינו בעת דיון בוועדת הרפורמות על הקמת הרשות, את להיטות הגורמים השונים, לצמצם דווקא את סמכויותיה, ולהכפיף אותה לפיקוחם של הגורמים הפוליטיים. גורמים אלו יתערבו, לא כאשר נדרשת שמירה על ענייני החוסכים לפנסיה, אלא בדיוק במקומות ההפוכים. איפה שמטילים סיכונים על החוסכים, כי זה נכון מבחינה מקרו־כלכלית, או מבחינה פוליטית תדמיתית.
עם הקמת הרשות החדשה, צריך לוודא, שהפתחים האלו שהשאירו לעצמם הפוליטיקאים לא יורחבו וינוצלו להכנסת שיקולים פוליטיים, ואינטרסים אחרים על חשבון החוסכים.
מה עם צוות הפריון?
לפני כמה שבועות כתבנו על הרפיסות שמגלה האוצר בכל הקשור לטיפול בבעית הפריון - אחת הבעיות הקריטיות ביותר לצמיחה של מדינת ישראל. צוות שהוקם לטיפול בעניין בראשותו של מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד, היה אמור להגיש מסקנות והמלצות בתחילת אפריל.
משזה לא קרה, טענו באוצר כי הצוות יגיש את המלצותיו בסוף יוני. כעת, במחצית השנייה של חודש יולי, מסקנות רשמיות עדיין לא ראינו. באוצר עם זאת, החלו לפזר רמזים לגבי הכיוון המסתמן שלהן - טיפול בהסרת חסמים בירוקרטיים וחסמי רגולציה. אלו המלצות רכות יחסית שלא דורשות השקעות תקציביות גבוהות, כפי שדורשת השקעה בטיפוח ההון אנושי.
אין ספק שחשוב מאוד לטפל בהסרת החסמים הבירוקרטיים וחסמי הרגולציה. את זאת יודע גם ראש הממשלה בנימין נתניהו - ששם את עצמו בשנה הקודמת בהחלטה מאוד לא שגרתית, בראשת ועדת השרים לרגולציה, האמורה לשים דגש על הסרת חסמים בירוקרטיים במשרדי הממשלה.
עם זאת, ולמרות מעורבות נתניהו, בינתיים לא נרשם מהפך, אלא הידרדרות נוספת בנושא. אם בשנת 2014 דורגה ישראל במקום ה־35 במדד ה־Doing Business של הבנק העולמי, הבוחן את קלות עשיית העסקים במדינות שונות, מבחינת חסמים בירוקרטיים, בשנת 2015 היא כבר דורגה במקום ה־40.
