"קריאת הכיוון" של בג"ץ לממונה על ההגבלים העסקיים

החלטת בג"ץ מאתמול לפיה רשות ההגבלים העסקיים אינה רשאית לחדול מפעולות אכיפה נגד מונופולים שגובים מחיר מופרז, וזאת עד אשר תתברר עתירה בנושא שהונחה בפניו, היא קריאת כיוון לממונה על ההגבלים, עו"ד מיכל הלפרין. בג"ץ לא יכול כמובן להיכנס בנעלי הרשות ולבצע פעולות אכיפה במקומה – הטלת קנסות למשל. אבל הוא כן יכול להתוות את הכיוון הרצוי והראוי מבחינה משפטית וערכית. ולפחות כרגע נראה שבג"ץ מאוד לא מרוצה מהמהלך של הלפרין.

אם לפשט את מסמך השימוע הציבורי שהלפרין פרסמה לאחרונה בנושא הפסקת מדיניות האכיפה בנושא, מבחינתה זה נחמד שיש חוק ובתי משפט שפועלים כדי לאכוף אותו, אבל לה כרגולטורית לא כל כך חשוב להתעסק עם זה. ויש לה שלושה הסברים עיקריים. אף אחד מהם אגב לא מתמודד עם השאלה שבעיני היא לא פחות חשובה: למה שרגולטור יתפרק כל כך בקלות ובמהירות מכלי שניתן בידו למאבק ביוקר המחיה?

הנימוק הראשון של הלפרין הוא משפטי. השאלה האם גביית מחיר מופרז היא הפרה של האיסור הקיים בחוק ההגבלים על מונופול לנצל את כוחו לרעה, וזאת על ידי גביית מחיר לא הוגן. משפטנים הרי אוהבים להיות יצירתיים. מבחינתם מחיר לא הוגן זה אולי מחיר נמוך, שמטרתו לדחוק מתחרים מהשוק, אבל לא בהכרח מחיר מופרז.

הנימוק השני הוא כלכלי-תיאורטי. מחיר מופרז אמנם דופק את הצרכנים בטווח הקצר, אבל לפי המודלים של כלכלנים אמור לייצר מניע למתחרים נוספים להיכנס לשוק בהמשך. יש כסף גדול, אז אפשר לנסות לחטוף איזה חתיכה מהשוק. ובשביל להיכנס אליו צריך לנסות להוריד קצת את המחיר. כלומר שמונופול שגובה מחיר גבוה זה דווקא טוב לתחרות בטווח הארוך. אז מה אם כרגע הצרכנים נאנקים תחת המחירים הגבוהים.

הנימוק השלישי, שבו הרשות מרבה להיתלות, הוא המעשי. היא טוענת שמאז שהממונה הקודם דיוויד גילה השיק את מדיניות האכיפה ב-2014, היא ניסתה ולא הצליחה למצוא מקרה כזה שבו מונופול גבה מחיר מופרז. ולשיטתה היא בדקה מספיק. 4 מקרים של בקשה לקבלת נתוני תמחור של מונופולים, ובחינה של 9 מקרים שבהם יש נתונים גלויים.

מיכל הלפרין

אלא שחלק מהטיעונים של הלפרין והרשות כבר לא רלוונטיים. כך למשל לעניין הטיעון המשפטי. מה לעשות שבתי המשפט הם אלה שמפרשים את החוק. בית המשפט המחוזי מרכז בלוד למשל קבע ממש לאחרונה שמבחינתו מחיר לא הוגן הוא גם מחיר מופרז. והינה נסדק לו הטיעון, שגם חברת תנובה השתמשה בו בהליכים שמתנהלים נגדה על גביית מחיר מופרז בקוטג', בגבינה הלבנה ובשמנת המתוקה.

בנימוק הכלכלי-תיאורטי קשה להגיע להכרעה. על כל מומחה הגבלים שיגיד א', תמצאו מומחה הגבלים שיגיד ב'. איך הציבור יכול לדעת איזו תיאוריה עובדת במציאות? הוא לא. זה היה ויישאר כנראה לנצח ויכוח אידיאולוגי בין שתי גישות.

וכאן אנחנו מגיעים לנימוק השלישי - המעשי. הרשות אומרת: בדקתי, לא מצאתי. האם זה אומר שבהכרח אין בישראל אף מונופול שגובה מחיר מופרז? אני מתקשה להאמין שאפילו ברשות יש מי שחושב ככה. נכון, זה לא עניין פשוט לגלות את זה. גם קרטלים זה דבר לא פשוט לחשוף. אבל אם המחוקק ובתי המשפט התוו כיוון, מחובתה של רשות מבצעת לפעול ברוח זאת, ולא לקפל את הדגל.

תפקיד רשות ההגבלים הוא לייצר הרתעה. לא צריך למצוא 20 מקרים בשנה של גביית מחיר מופרז בשביל זה. אפשר להתחיל באחד, ולהתקדם משם. ולמען אמון הציבור במוסדות השלטון, אפשר להתאמץ קצת יותר כשהמחוקק ובתי המשפט גורסים שזו הדרך הרצויה. בטח שלא לבקש מהציבור שאתה שליח שלו לתת לך רישיון לרדת למונופולים מהגב.