רואי החשבון לא מפחדים

הוועדה החיצונית בראשות השופט בדימוס אורי גורן, אותה מינה בנק לאומי לבדוק את הפרשה שבמסגרתה סייע הבנק ללקוחותיו האמריקאים להעלים מסים מהרשויות בארה"ב ,הגיעו להסכם פשרה עם חברות הביטוח של נושאי המשרה הבכירים לשעבר וכן עם הבכירים עצמם על החזר ממענקי הבונוס שקבלו בעבר. רואי החשבון של הבנק, משרדי סומך-חייקין וארנסט אנד יאנג, סירבו להצטרף להסדר והוועדה המליצה לקבל את ההסדר בלעדיהם.

השאלה היא מדוע לקחו רואי החשבון של הבנק את הסיכון ולא הצטרפו להסכם? יש לכך שלוש סיבות עקריות:

1. הם לא רואים עצמם כאחראים – רואי החשבון תופסים את עצמם כ"כלבי שמירה" ולא "כלבי ציד". מקצוע הבקורת מבוסס על בדיקה מדגמית של הארועים הפיננסיים שהתרחשו ורק אם התגלו בעיות משמעותיות בבדיקה המדגמית ייבדק הנושא לעומק. אמנם גישה זו במגמת שינוי בשנים האחרונות בפרקטיקה, והיום רואי החשבון מבינים שאי גילוי בעיות בדו"חות הכספיים יכול להביא להשלכות שליליות, מה שבא לידי ביטוי בהשקעה הגדלה והולכת של משרדי רו"ח בגילוי ואיתור סכנות. אבל במהותו המקצוע עדיין אינו רואה עצמו כבלש. בנושא זה קיים פער ציפיות בין תפיסת המקצוע על ידי רואי החשבון והציבור. אמנם בתי המשפט בארץ התייצבו לימין רואי החשבון בנושא המעילות וקבעו כי אכן אין זה מקומו של רואה החשבון להיות "בלש", אך עדיין לא קבעו את עמדתם בנושא אומדנים וסיכונים.

2. רואי החשבון אינם "הכיס העמוק" היחידי - במקרים רבים בהם יש כשל של חברה, החברה איננה יכולה לשלם, ההנהלה מחוסנת ורואי החשבון הם בין הגורמים היחידים שנשארים עם היכולת לשלם. במקרה הנוכחי, גם חברות הביטוח וגם הבכירים עצמם הינם בעלי יכולת ואמצעים ולכן הם ידעו שיש עוד מקורות ל"כיס עמוק".

גליה מאור איתן רף (ארכיון)צילום: יונתן בלום

3. סיכוי קלוש לתביעות נגד רו"ח – בנגוד לעולם ששם תביעות נגד רו"ח הן דבר שבשיגרה והן נלקחות בחשבון בעלות של משרדי רו"ח, בארץ יש מעט מאוד תביעות נגד רואי החשבון. בעוד בארה"ב העלויות המשפטיות של משרדי רו"ח הגדולים בארה"ב מגיעות לרמה של כ-15% מתוך ההכנסות שלהן, משרדי רו"ח בארץ אינם מתמודדים עם כאלו עלויות מאחר וכמות התביעות נגדן קטנה מאוד.

סיבות אלו מסבירות מדוע רו"ח של הבנק היו מוכנים לקחת את הסיכון ולא להצטרף להסכם: הם לא רואים עצמם אחראים, גם אילו היו אחראים הסיכוי לתביעה נגדם קלוש, וגם אם תוגש נגדם תביעה הסיכוי שהם "ישלמו" על כך עוד יותר קלוש.

פרשת בנק UBS השוויצרי

אז האם הם באמת אחראיים? הוועדה קבעה כי לא הובאו בפניה ראיות מספיקות לכך שרואי החשבון בחנו באופן ראוי את פרשת בנק UBS השוויצרי, שהודה שסייע ללקוחותיו להעלים מס והגיע להסדר פשרה עם רשויות החוק האמריקאיות. אך תפקיד הביקורת, כפי שהוא נקבע בתקנות, איננו חד משמעי בהקשר של מה זו בחינה ראויה.

על פי דו"ח הוועדה הנהלת הבנק ועובדיו היו מודעים לחקירה נגד UBS השוויצרי אך לא השקיעו מאמצים להסיק מסקנות לגבי התנהלותם ובכך אולי לתקן התנהלות זו בשלב מוקדם יותר. ולכן מצד אחד מאחר ורואי החשבון הם לא אנשי מקצוע שמצויים בענף אלא מסתמכים על תחזיות ההנהלה קשה לצפות מהם שיזהו סכנות שההנהלה לא מזהה.

מצד שני, אין ספק שבדיעבד, בעת הסכם הפשרה, רואי החשבון גילו שאננות בכך שלא הסכימו להצטרף להסדר והדבר נובע מכך שהם אינם מפחדים. הסיכוי שהם יידרשו לתת דין וחשבון על פעילותם, הן מבחינה ציבורית והן מבחינה כספית הוא קלוש.

אז מה? אז רואי החשבון יצאו ללא פגע והפרשה תגמר בכך. הבעיה היא לטווח הארוך, היעדר החשש של רואי החשבון בישראל מהשלכות הפעילות שלהם עלולה להוביל לחוסר אמון של משתמשי הדו"חות, ויש לזכור שזה מה שרו"ח, המבקר החיצוני, מספק: אחריות שאכן הם בוקרו בצורה מעמיקה ומקיפה. מצב זה כמובן יוביל להוזלת הנכונות לשלם עבור שירותי הבקורת ואף להגברת התביעות המשפטיות, והגדלת העלויות המשפטיות הכרוכות בכך.

הכותבת היא ראש החוג לחשבונאות, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים