מדוע החרם הכלכלי על ישראל אינו לגיטימי?
המניעים של החרם הם פגיעה בלגיטימיות של מדינת ישראל. הרטוריקה והדימויים הם שקריים, לעיתים אף אנטישמיים, תוך התעלמות מכוונת ממאפייניה הדמוקרטיים של המדינה והאתגרים הייחודים הניצבים בפניה
אני שומע לא אחת תפיסות של דוברים ישראלים המקבלים את החרם על חברות ישראליות כאמצעי לגיטימי; לעיתים מקורן בהסכמה שעל עסקים לשלם מחיר זה בגין המדיניות הממשלתית. גישה זאת מוותרת מראש על דיון ענייני בישראל בלגיטמיות של החרם.
חרם צרכני מתבסס על שני עקרונות יסוד של אחריות תאגידית בעולם: הקפדה על סטנדרטים אתיים בפעילות חברות בדגש על שמירת זכויות אדם, ומחויבות לשקיפות ודיאלוג. ניתוח מקצועי של פעולות החרם מלמד כי לא ניתן לקבל אותו כלגיטמי, ללא קשר לעמדה פוליטית:
1.
חברות הפועלות בישראל עומדות באמות המידה האתיות הנדרשות. החרם הכלכלי מתיימר להתבסס על תשתית בינלאומית מפותחת של בדיקת חברות, בהתאם לקריטריונים אתיים. ספציפית להיבטי זכויות אדם, אשר מהם מנסה החרם לשאוב את כוחו, גופים כדוגמת האו"ם וה-OECD פרסמו הנחיות לבדיקת העמידה של תאגידים באמות מידה שנקבעו, חלקם אף מתייחסים ישירות לפעילות באזורי קונפליקט. בכל המקרים שהתפרסמו - החברות הישראליות והזרות הפעילות בישראל, עומדות בכל אמות המידה הללו. יתרה מכך, נמצא כי החברות פועלות בהתאם לסטנדרטים האובייקטיבים הנדרשים גם במקרים שבהם נערכה בדיקה מקיפה של מומחי אתיקה בינלאומיים מובילים.
גם בהקשר של נכונותן לבדוק פניות לגבי הפרות אתיות כתוצאה מפעילותן, קיבלו חברות ישראליות שיזמו דיאלוג עם אנליסטים זרים, משוב חיובי על שקיפותן ורצינותן. בכמה מקרים בהם היינו - ארגון מעלה לאחריות תאגידית, מעורבים בהצגת הסטנדרטים המופעלים בישראל והמקובלים בעולם, חוות הדעת של האנליסטים, אשר מצאו כי חברה ישראלית מסוימת עומדת בכללים הנדרשים היו חיוביות, אך בוטלו ונדחו. אין מנוס מהמסקנה כי עמדות לא ענייניות גברו על ממצאי הבדיקה המקצועית. חמור מכך, שיתוף פעולה בבדיקה מצד החברות, נוצל לרוב ע"י תנועת החרם להעצמת קמפיין תקשורתי שלילי כנגדן וכנגד ישראל. בהשוואה למקרים דומים בעולם, נראה כי קיימת הטיה שלילית ממשית כלפי חברות ישראליות, באופן המפר את עיקרון הדיאלוג ומלמד כי מלכתחילה לא היה כל עניין בבדיקה מקצועית. מסקנה זו מובילה לטיעון השני:
2.
המניעים של החרם הם פגיעה בלגיטימיות של מדינת ישראל. הרטוריקה והדימויים הם שקריים, לעיתים אף אנטישמיים, תוך התעלמות מכוונת ממאפייניה הדמוקרטיים של המדינה והאתגרים הייחודים הניצבים בפניה. במקרים אחרים של קריאות לחרם ניתן למצוא היגיון ברור של בעיה ופתרון שבשליטת התאגידים. לעומת זאת, מטרות החרם הכלכלי כלפי חברות ישראליות הן: "סיום הכיבוש, שוויון זכויות לערביי ישראל ומימוש זכות השיבה" - סוגיות מדינתיות מובהקות, אשר לעסקים אין כל השפעה עליהן. כלומר, לא מדובר בשימוש בכללי המשחק הדמוקרטיים ובסטנדרטים בינלאומיים מקובלים כדי ללחוץ על עסקים לתקן בעיות בפעילותם, אלא ניסיון להשתמש בהם בכדי לצאת כנגד מדינת ישראל ואזרחיה. ומכאן הטיעון השלישי:
3.
ההשוואה הבינלאומית למקרי חרם כלכלי אחרים מופרכת. יש הסבורים כי כשם שהסנקציות הכלכליות אשר הופעלו על דרום אפריקה הביאו לשינוי במשטר, כך יהיה גם במקרה של ישראל. אבל מדובר במקרים שונים בתכלית - במקרה האמור התקבלו החלטות רשמיות מוסכמות על רוב מדינות המערב, לנתק ולאסור קשרים כלכליים עם דרום אפריקה. זה אינו המצב בהתנהלות כלפי החברות הישראליות, לא מבחינת העמדה של מרבית מדינות המערב. אמירה זו מופרכת גם ביחס לאופייה התוסס של הדמוקרטיה הישראלית והויכוח הנוקב המתקיים בה, שהמחרימים כאילו מצטרפים אליו אך למעשה מנצלים אותו לרעה.
דחיית הקמפיין המטעה בניסיונו להצטייר כמשקף עקרונות אתיים לגיטמיים, קריטית למיצוי יעיל של כל האמצעים העומדים בפני מדינת ישראל בהתמודדות כנגד החרם הכלכלי.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון מעלה לאחריות תאגידית
