להבטיח אספקה אמינה של גז למשק
מתווה הגז הוא אבן אחת בדרך לעתיד האנרגטי של ישראל. איך נרצה שהוא ייראה ומהי הדרך הנכונה אליו?
אז התגלו מאגרי הגז הגדולים מול חופי ישראל, ב־2009–2010, הציבור הישראלי והמערכת הפוליטית נמצאים במאבק מתמשך לקביעת עקרונותיה של מדיניות האנרגיה בישראל. הנושא הזה מצליח להוציא המוני אנשים להפגין ברחובות ובכיכרות, למלא מאות טורים בעיתונים ולגרום עד כה להקמתן של שלוש ועדות ממשלתיות שונות.
אבל כשבוחנים את הדברים, הלהט הזה כמעט מתבקש, שהרי מדיניות אנרגיה משפיעה באופן ישיר על האינטרסים המרכזיים של המדינה והחברה: ביטחון, שגשוג כלכלי, בריאות הציבור, מצב איכות הסביבה, שלטון החוק, משילות ועוד. וכמובן, מדיניות אנרגיה אינה דבר גמיש: היא נקבעת לטווח ארוך ומצריכה הוצאות גבוהות, ומרגע שנקבעה קשה לשנותה. כל אלו הן סיבות טובות שמתדלקות את הרצון הציבורי להשפיע על מדיניות האנרגיה של ישראל, ומסבירות את המאבק הקשה והדרמטי של החודשים האחרונים סביב מתווה הגז. אבל המאבקים הללו הם רק עוד אבן אחת בדרך לעיצוב עתידה האנרגטי של ישראל.
בראייתי קדימה את ישראל ב־2020, אני מקווה שהגז הטבעי ירכיב יותר ממחצית מתצרוכת האנרגיה השנתית הכוללת של ישראל, ובמקביל יהיה בסיס ל־70% מהפקת החשמל שלה באופן בטוח ורציף. המשמעות בפועל היא שמרבית תחנות הכוח בישראל, כולל אורות רבין בחדרה, יידרשו להסב את פעילות הפקת החשמל שלהן מפחם לגז טבעי. החלפת הפחם בגז תפחית באופן דרמטי את זיהום האוויר בישראל, מהלך שייטיב עם בריאות הציבור: ילדים הגדלים באזורים שבהם יש תחנות כוח, יהיו בריאים יותר ואזרחי ישראל ייהנו מדחיפה חיובית לכלכלה.
אבל כדי שישראל תוכל ליהנות מהיתרונות שבצריכת גז טבעי, יש צורך בקביעת מדיניות שתבטיח את אספקת הגז לישראל. להפרעות באספקה ישנן לא רק השפעות גיאו־פוליטיות שליליות, אלא גם כלכליות: אובדן אספקת הגז ממצרים ב־2010 עלה למדינה יותר מ־12 מיליארד שקל.
מה צריך לקרות היום כדי להשיג יעד זה בעתיד ולהבטיח את מצבה האנרגטי של המדינה? ראשית, הממשלה צריכה להבטיח את אמינות האספקה של גז טבעי לישראל במהלך השנים: על ישראל לשמור לכל הפחות על עתודות גז טבעי השוות ערך ל־25–30 שנה של צריכה במשק המקומי. כמו כן עליה להבטיח את קיומם של שני מקורות פעילים של גז, או לחלופין מקור גז אחד בשילוב בניית תשתית רחבה ותחזוקה שוטפת של אחסון גז. לפיכך, קריטי שאף פרויקט גדול של יצוא גז מתמר לא יפעל לפני שתחל תפוקה ממאגר לווייתן. זהו אחד העקרונות המרכזיים שהופיעו בהמלצותיה של ועדת צמח, ואל לנו לזנוח אותו.
למעשה, התשובה לשאלת האיזון בין האינטרסים הציבוריים השונים בקביעת מדיניות הגז של ישראל כבר נמצאת במסמכי ועדת צמח. אחד ההישגים החשובים ביותר של ראש הממשלה נתניהו היה מינוי ועדה זו, אשר עבדה במשך 11 חודשים לעיצוב המדיניות הטובה למשק הגז של ישראל. מדוע אותו ראש ממשלה, שמינה את הוועדה והוביל את אימוץ המלצותיה בממשלה, לפתע מתעלם מהעבודה החשובה שעשתה?
המאה ה־21 תהיה המאה של הגז טבעי, והוא יהפוך בה למקור האנרגיה המוביל, בדומה לתפקיד של הנפט במאה ה־20 ושל הפחם במאה ה־19. השילוב של גישה למשאבי גז ורמה מדעית גבוהה ממקמים את ישראל כשחקנית חשובה בתחום. בהסתכלות על ההשלכות הגיאו־פוליטיות של מאגרי הגז החדשים, על ישראל להישאר צנועה בציפיותיה. מאגרי הגז החדשים יכולים להעלים לחלוטין את בעיית המחסור במים הקיימת באזורנו ואת הסכסוכים סביב משאבי המים. הם יכולים גם לעזור ביצירת אספקה סדירה יותר של חשמל בקרב המדינות השכנות, מה שמהווה תנאי הכרחי לשיפור הכלכלה במדינות אלו. כך יכולים מאגרי הגז לשפר את היציבות של מדינות ידידותיות לנו, כמו ירדן, וגם לספק הטבות קונקרטיות לשיתוף פעולה בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית. יחד עם זאת, יש לזכור שמסחר בגז לא יהפוך אויב לחבר, ולא יפתור את מרבית אתגרי הביטחון שבפניהם ניצבת מדינת ישראל. ציפיות בנוגע ליתרונות הגיאו־פוליטיים הנובעים מהגז שהתגלה צריכות להתאים למציאות זו.
נוסף על כך, כאשר מצרים מגלה אוצרות גז חדשים, אין לראות בדבר פגיעה באינטרסים ישראליים, אלא הזדמנות לחיזוקה של מדינה שכנה ולשגשוגה. הממשלה גם אינה צריכה להשתמש במונח "שיקולים ביטחוניים" באופן חופשי מדי כדי להצדיק ולקדם את מדיניותה מול הציבור. עליה לבסס טענות שכאלו רק על המציאות, ולא לנצל את רצונו הטוב של הציבור כל אימת ש"צרכים ביטחוניים" עולים לדיון.
