פיוס הוא הכרח אסטרטגי
החברה הישראלית עמוסה קיטובים ודעות קדומות ושלילת האחר, אבל דווקא בשל כך עלינו להכיל את האחר ולחפש נתיבות של שותפות והסכמה
החברה הישראלית עמוסה קיטובים ודעות קדומות ושלילת האחר אבל דווקא בשל כך עלינו להכיל את האחר ולחפש נתיבות של שותפות והסכמה. והרי כל גילוי של התנשאות גורר אחריו התקפה שכנגד. נכון, בעיות היסוד של המדינה אולי אפילו מתעצמות, נראה כאילו מצב כרוני של קיטוב בין עדתי, טריטוריאלי בין מרכז לפריפריה, גילויים מחפירים של חוסר אנושיות לנוכח השונה והחריג. עדיין ערי פיתוח בשולי הארץ, עדיין הרבה נחשלות הרבה קיפוח אולי אפילו ייאוש האנשים בערי פיתוח מצויים בדילמה. מצד אחד הם חשים קיפוח לעומת מרכז הארץ אבל מאידך הם רוצים להציב את עצמם במרכז העשייה הישראלית.
ירוחם (ארכיון). לקום ולהגיע לפריפריה צילום: חיים הורנשטיין
מה שחסר לנו זאת הנכונות להכיר את הזולת, להזיז את עצמנו מהרביצה הטובענית, לקום ולהגיע אל הפריפריה וגם אם יסתבר שיש הבדלים מנטליים כאלה ואחרים, הנה בכל זאת יש יותר משותף מן המפריד .
אני עצמי רואה בפיוס הכרח אסטרטגי. רווח פוליטי קצר מועד כתוצאה מקיטובים תקשורתיים יכול להביא לקרעים ארוכי טווח. סולידריות איננה מלת גנאי, דווקא על רקע השוני במוצא ובהשכלה. אני יודע שבפרפריה הולכות ונרקמת הוויה ישראלית חדשה ובאמת ניצנים לא מעטים של פריצות דרך תרבותיות באות דווקא מהפריפריה. דווקא שם, בערי פיתוח בדרום ובצפון מתעצמת העשייה התרבותית, קולנוע מרהיב, שירה פורצת דרך, מוסיקה חדשנית. ערי הפיתוח היום הם לא רק שם נרדף לעוני למצוקה לנחשלות. יותר ויתר אנחנו שומעים קולות מתוך המקומות הכאילו נידחים הללו המובילים הצעה מנהיגותית חדשה.
