נדחתה תביעה שביקשה להכיר במוני פנאן כעובד במכבי תל אביב

כאשר דיוויד פדרמן הציע למוני פנאן ז"ל לשמש עובד בשכר במכבי תל אביב, דחה המנוח בבוז את ההצעה וראה בה פחיתות כבוד עד כדי שראה בא עילה לנטוש את המועדון. שנה וחצי לאחר מותו, שלוש שנים לאחר פרישתו מהמועדון, הגישה אלמנתו שרון תביעה להכיר בו כעובד, ולזכותו עקב כך ב-2.5 מיליון שקל, שכר עבודה של שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, וכן פיצויי פיטורין, פדיון הבראה וחופשה.

מימין שמעון מזרחי ומוני פנאןצילום: ראובן שוורץ

השופטת דגית ויסמן מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחתה אתמול (ראשון) את התביעה לאחר ניתוח מעמיק של יחסי פנאן-מכבי. מפסק הדין עלה שהוא היה אוהד שרוף, מורעל, מתנדב משוגע, חבר הנהלה, חבר דירקטוריון, בעל מניות, בעל שליטה. הכול, חוץ מעובד. ניתן לומר שפנאן לא עבד במכבי, אלא עבד את מכבי, עד שהשניים הפנו עורף זה לזו. מכבי, כעדות אלמנתו, הייתה "אשתו הראשונה", אלא שמהגירושין האלה הוא יצא כשידיו על ראשו.

במבחני העובד-מעביד הקלסיים, התביעה לא הייתה לגמרי מופרכת. פנאן, הסכימו כולם, נתן את הנשמה לקבוצה, עבד בה מבוקר ועד לילה, היה "משולב" בה לגמרי. אלא שלמרות אינטנסיביות זו "במנוח לא התקיימו סממנים מובהקים ומכריעים של עובד. התובע היה בעל מניות וחבר דירקטוריון פעיל, אשר בדומה ליתר חברי ההנהלה בנתבעת לא קיבל ממנה שכר, לא הוגדר כעובד ואף לא ראה עצמו ככזה".

אלמנתו לא הכחישה עובדה זו אבל טענה שמתכונת ההעסקה זו שאין שכר בצידה "נכפתה עליו הר כגיגית". אלא שאפילו היא עצמה לא האמינה שניתן היה לכפות דבר כזה על בעלה המנוח.

העדויות הרבות סייעו לשרטט את המעמד המיוחד של פנאן: מנהל קבוצה שהוגדר "כל יכול". מנכ"ל המועדון אמי אשל, העובד הבכיר ביותר בקבוצה היה כפוף לפנאן, שהיה בעל זכות חתימה על שיקים, ונהג בקבוצה כ'מנהג בעלים'. כך סידר עבודה במועדון לשני ילדיו ולאחיינו  שמעון מזרחי בעדותו הוסיף ל'מנהג בעלים' זה את "בנק ההשקעות" התרמיתי שניהל פנאן עבור מאמנים ושחקנים בקבוצה, אולם שהשופטת החליטה שיש לה די ראיות לדחות את התביעה, גם בלי להיכנס ללכלוכים האלה.

פנאן היה שייך לשכבת הניהול עליה נמנו מזרחי, שמואל מחרובסקי, אריה ברנוביץ', דיוויד פדרמן שהמשותף לכולם היה אוהדים, מתנדבים שתרמו מכיסם למכבי ולא דרשו ולא קיבלו ממנה. כבוד, גאווה, אליפויות, אירופה, פרס ישראל, אבל לא כסף. לכולם היו מקורות הכנסה נוספים. גם לפנאן שהיה שכיר בחברה בבעלות אחיו שעסקה בעמילות מכס, שותף בחברה לייבוא מיסבים ושותף בחברה לנכיון שקים בשם "יו-שר".

פנאן המשיך את המודל של קודמו שמואל מחרובסקי שביצע את התפקיד בהתנדבות בשנים 1960 עד 1992. בתביעה ניסתה האלמנה לדמותו דווקא ליורשיו, מנהלי הקבוצה השכירים, גור שלף וניקולא וויציץ. השופטת דחתה את ההשוואה: "בניגוד למנוח, שלף ו-וויציץ לא היו בעלי מניות או חברי דירקטוריון ולא היו בעלי זכות חתימה על שיקים....וגם מידת האחריות שהוטלה על מוני כמשקיע כבעל מניות ודירקטור היתה גדולה לאין שיעור מזו שהוטלה על שלף ו-וויציץ".

השופטת קבעה שמטרת ההתקשרות בין הצדדים לא הייתה "עבודה" ולא "השתכרות". דווקא סיום פעילותו בקבוצה הייתה בגלל שהוצעה לו "עבודה". על סיומה הודיע פנאן במסיבת עיתונאים. "ניתוק יחסי עבודה בדרך זו אינו אופייני לעובד", קבעה השופטת והוסיפה " לאחר סיום פעילותו במכבי, המנוח מכר את מניותיו בנתבעת (תמורת 621,000 דולר – מ.ג.), עובדה שתומכת במסקנה לפיה ראה עצמו כחבר הנהלה ובעל שליטה ולא עובד מהמניין".

נכון שהפסיקה הכירה במקרים שאי תשלום שכר לא שלל קיומם של יחסי עובד מעביד, אלא שדוגמאות אלה התקיימו בנסיבות שונות לחלוטין מהמקרה הנוכחי - עובדים שהשתלבו במערך הארגוני של המעסיק, כמתלמדים או עובדים, אבל לא בהנהלה ועמדת שליטה כמו פנאן.

את האלמנה שרון ייצגו עורכי הדין עמית אוריה ואורי גלבוע. את מכבי תל אביב עורכי הדין נחום פינברג, יעקב מלישקביץ ואוהד גלעדי.