הגיע זמן הפריפריה

עם שוך סערת המדגמים, ולאחר שפורסמו תוצאות האמת, התבררה הסיבה המרכזית שבגינה שב בנימין נתניהו לבית המדובר ברחוב בלפור. תושבי הפריפריה, תרמו יותר מכל אוכלוסייה אחרת לניצחונו הסוחף של הליכוד בבחירות, לאחר ש"שבו הביתה" ברגע האמת, וחזרו בהם מכוונתם לרעות בשדות זרים.

המספרים חותכים וברורים. הליכוד הייתה המפלגה הגדולה ביותר במרבית הישובים העירוניים בנגב והגליל, כמו קריית שמונה, מעלות, ירוחם, דימונה והרשימה עוד ארוכה. גם שותפותיה של הליכוד לקואליציה העתידית קיבלו את מרבית המנדטים שלהן בישובים שמחוץ לתחום חדרה – גדרה. כך, למשל "כולנו", שקיבלה 38% מהקולות בדלית אל-כרמל ו-25% מהקולות בחורפיש; ישראל ביתנו, שקיבלה 31% מהקולות בפקיעין ו-21% מהקולות בנצרת עלית.

כביש עוקף קריות צילום: גיל נחושתן

במידה רבה, הפריפריה כיכבה בתשדירי הבחירות והפוסטים של מרבית המועמדים, מ"יחד" ועד לרשימה המשותפת. כל מפלגה רצתה להראות שהפריפריה נמצאת על ראש שמחתה, גם אם לרוב היה מדובר בעיקר בפוטו-אופ מאולץ.

כעת, כשהקמפיינים המוחצנים מתחלפים בשיחות סגורות של מקח וממכר על כספים קואליציוניים, תפקידים וסדרי העדיפויות לתקציב 2016, זה הזמן לפרוע את החוב כלפי המצביעים ולהעמיד את הפריפריה והאינטרסים של תושביה במרכז.

ראשית, הממשלה חייבת להחזיר את מענק הפריפריה - אותם 100 אלף השקלים שניתנו לזוגות צעירים שרכשו את דירתם הראשונה במקומות מרוחקים, שלא ממש סובלים מעודף ביקוש. מענק זה היה אחד הכבשים הראשונים שנשחטו על מזבח הקיצוצים של שר האוצר היוצא. לפיד אמנם הבטיח פיצוי בצורת מע"מ 0, אך כל זוג צעיר בפריפריה יסכים שעדיף מענק אחד ביד מתוכנית שנויה במחלוקת על העץ.

נכון, המענק לא באמת הביא לנהירה של צעירים תל-אביבים לשדרות וקריית שמונה, אך הוא בהחלט משך חיפאים לעכו וכרמיאל ובאר-שבעים לאופקים ונתיבות, בחיפושם אחר דיור בר השגה.

חידושה של ההטבה, ואולי אף הגדלתה, תהווה זרז למעבר לפריפריה, ועל הדרך גם תפנה כמה דירות באזורי הביקוש, לטובת מי שידו משגת.

שנית, חייבים להמשיך ואף להגביר את מהפכת התחבורה בצפון ובדרום. לא בכדי, ישראל כץ היה אחד הפרזנטורים של קמפיין הליכוד בנגב ובגליל (גם אם חלק מהפרויקטים שהסתיימו בתקופתו התחילו עוד בימי ממשלת אולמרט).

כל תושב הקריות והגליל המערבי מברך כל יום על קיומו של כביש עוקף קריות, שהקטין בחצי את זמן ההגעה לחיפה. כך גם תושבי העמקים בהקשר של מחלף יגור ומחלף גולני. תושבי יוקנעם ראו איך עירם הופכת מעיירת פיתוח לאבן שואבת לזוגות צעירים, בזכות הקטע הצפוני של כביש 6. גם בדרום נסלל מספר לא מבוטל של כבישים ומחלפים, והרכבת הדרימה כבר עד לנתיבות.

בהיעדר דירות ברות השגה במרכז, ובהיעדר משרות אטרקטיביות בפריפריה, צמצום זמן ההגעה של תושבי הפריפריה לערים הגדולות חייבת להיות משימה לאומית ראשונה במעלה. לכן, הממשלה החדשה חייבת לתקצב את המשך סלילת רכבת העמקים עד לבית שאן ובעתיד גם לקריית שמונה. כך גם לגבי סלילת קו הרכבת דרומה, אפילו אם בסופו של דבר ייגנז הפרויקט השאפתני של הרכבת לאילת.

אותו הדין גם לגבי הארכת כביש 6 צפונה ודרומה והרחבת הכבישים הדו-נתיביים בנגב והגליל שגורמים לזמני הנסיעה להיות בלתי-סבירים. לא פחות חשוב מכך- התחבורה הציבורית בצפון ובדרום, אשר מפגרת עשרות מונים אחרי זו של מרכז הארץ, חייבת להשתפר.

והכל, כמובן, עם מקסימום תקצוב ומינימום בירוקרטיה.

ואולם, הבעיה המרכזית של הפריפריה היא היעדר תעסוקה. הנגב והגליל הם אמנם הבית של מרבית התעשייה המסורתית, וחלק מתעשיית ההיי-טק של מדינת ישראל, אך בנהריה, מצפה רמון וירכא כבר מזמן לא גדלים רק פועלי ייצור.

כתושב הצפון שבילה את מרבית חייו בפריפריה הצפונית ולמד באוניברסיטת חיפה, זכור לי כיצד מחזורים שלמים של סטודנטים לכלכלה, משפטים, תקשורת ואפילו מחשבים ומערכות מידע, ארזו את מזוודותיהם יום לאחר טקס קבלת התואר ושמו את פעמיהם לכיוון העיר הלבנה.

העברת בסיסי צה"ל לדרום, הקמת מרכז הסייבר בבאר שבע ופרויקטים דומים נוספים הם צעד בכיוון הנכון, אך זה תמיד מעט מדי ומאוחר מדי.

אז נכון, ישראל היא מדינה קטנה, שבה הכול קרוב יחסית. וזה גם נכון שבכל מדינה מתוקנת, העיר הגדולה היא אבן שואבת עבור תושבי הפריפריה, אך המעבר למרכז הפך לכלי כמעט בלעדי לניידות חברתית ורווחה כלכלית במדינת ישראל. זה רע לפריפריה. רע למרכז. ובעיקר - זה לא צודק.

ואם כבר בצד עסקינן, הכהונה הבאה היא הזדמנות בלתי-חוזרת עבור שר הפנים החדש להשלים את מהפכת שטחי השיפוט שהחל גדעון סער בתחילת 2014. אותו העוול ההיסטורי, שאפשר למועצות אזוריות עשירות ליהנות מפירותיהם של שטחים עצומים, בעוד שעיירות הפיתוח לא מצליחות להתפתח.

בפועל, נעשו כבר מספר צעדים פרקטיים, כמו למשל הסכם הגבולות בין ירוחם למועצה אזורית רמת הנגב, שבו הועבר חלק מעיר הבה"דים לידיה של העיר הדרומית. ואולם, המהלך מצוי בחיתוליו וצפויים פה עוד מאבקים רבים. מי שלוקח על עצמו את המשרד החשוב, חייב לשים את הנושא בראש סדר העדיפויות.

במשך שנים, הטיפול באתגרי העומק של הפריפריה הסתכם בעיקר בתכניות נקודתיות ובצעדים סמליים. כך, למשל, המשרד לפיתוח הנגב והגליל, שהוקם כאתנן פוליטי, עם תקציב סמלי ומגוחך, במקום שהאינטרסים של הנגב והגליל יהיו מגולמים בתקציביהם הגדולים של המשרדים המסורתיים.

אני זוכר איך נכחתי בוועידת הגליל האחרונה, שנערכה בטבריה. הנשיא לשעבר שמעון פרס, שהקים את המשרד המדובר ועמד בראשו ב-2005, נשא נאום אוטופי (כהרגלו) ואמר ש"חייבים לבטל את מושג הפריפריה בישראל". לידי ישב אחד מראשי העיר הוותיקים בצפון וסינן "אנחנו נסתפק בינתיים גם בביטול הפקקים".