מי קובע את יחסי העבודה במשק?
הממונה סירב לרשום את הסכם קיבוצי של הסתדרות העובדים הלאומית להסדרת תנאי עבודתם של עובדי בניין זרים. מי צריך לקבוע?
הסתדרות העובדים הלאומית החדשה חתמה על הסכם קיבוצי עם התאחדות תאגידי כוח זר לבניין, להסדרת תנאי עבודתם של עובדים זרים המועסקים בענף הבניין על ידי מעסיקים החברים בהתאחדות תאגידים אלה, והגישה אותו לממונה הראשי ליחסי עבודה לשם רישומו. הסתדרות העובדים הכללית החדשה התנגדה לרישום ההסכם. הממונה הראשי ליחסי עבודה קיבל את ההתנגדות וסירב לרשום את ההסכם.
הממונה מנה שני נימוקים: האחד - אין הצדקה לרשום הסכם קיבוצי שיחול רק על עובדים זרים המועסקים על ידי איגודי כוח אדם, מה עוד, שלדעתו הסתדרות העובדים הלאומית אינה הארגון היציג בענף הבנייה; השני - ההתארגנות בה מדובר פסולה, מאחר שנעשתה ע"י המעסיקים ומטעמם.
הסתדרות העובדים הלאומית עתרה לבג"ץ וביקשה שיורה על הרישום. בג"ץ דחה את העתירה על הסף לאחר שקבע כי "בחינת מקורה של העתירה והתחקות אחר הצדדים האמיתיים לה מביאים לכלל מסקנה כי בפנינו סכסוך בין שני ארגוני עובדים", סכסוך שהסמכות לדון בו נתונה בידי בית הדין לעבודה.
טוב עשה בית המשפט העליון כאשר לא "נגס" בסמכויות בית הדין לעבודה ולא נטלן לעצמו, גם אם בהתאם לפסיקת בג"ץ פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה נתונים לביקורתו, והעביר את הכדור למגרשו של בית הדין לעבודה (בג"ץ 4737/14).
סעיף שאינו מתנה את תקפו של ההסכם
העתירה היתה מכוונת כלפי הממונה על יחסי עבודה, אך השאלה המשפטית העקרונית, מה תקפו של הסכם קיבוצי כאשר הממונה סירב לרשמו, לא הועלתה בדיון ואף לא בפסק הדין מאחר שבג"ץ קבע שהסמכות לדון בנושא כולו היא בידי בית הדין לעבודה ונמנע באופן נחרץ מלהביע את דעתו כדי לא ליצור הלכות כב"דרך אגב".
חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 קובע כי הסכם קיבוצי הוא הסכם בין מעביד או ארגון מעבידים לבין ארגון עובדים בעניינים המפורטים באותו סעיף ובלבד "שנעשה והוגש לרישום לפי חוק זה". הסעיף אינו מתנה את תקפו של ההסכם הקיבוצי ברישומו אלא רק בהגשתו לרישום. הוראה זו נועדה למנוע התערבות הרשויות הציבוריות העלולה לצמצם או לפגוע במערכת יחסי העבודה שבין ארגוני עובדים ומעבידים.
בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב: "אין בחוק המוצע הוראות בדבר תכנו של ההסכם הקיבוצי, ואין הוא מתנה תקפו באישור הממשלה". כשהגישה שרת העבודה דאז, גולדה מאיר ז"ל, את הצעת החוק לכנסת היא הסבירה ש"הדרישה הפורמאלית היחידה בקשר לצורתו של ההסכם היא, שההסכם יהיה בכתב ושהעתק ממנו יוגש למשרד העבודה לשם רישום, אך לא לשם אישור תכנו. שתי מטרות להוראה זו: ראשית, באה היא להבטיח שבבוא העת יוכל כל עובד וכל מעביד להזדקק לנוסח מוסמך של ההסכם, ושנית, תאפשר הוראה זאת לרכז נתונים על תכנם של ההסכמים הקולקטיביים". מכאן שהכוונה
המוצהרת היתה שהגשת ההסכם הקיבוצי היא לשם רישום בלבד, וכי אין הרישום בא להקנות להסכם מעמד משפטי.
לפי הוראות החוק, הגשת ההסכם הקיבוצי לרישום הוא תנאי מחייב לקיומו של ההסכם הקיבוצי (פסה"ד של ביה"ד הארצי לעבודה בדב"ע לג/7-4, אוניברסיטת ת"א נ' ארגון הסגל האקדמי). יחד עם זאת, קבע ביה"ד הארצי לעבודה כי "העובדה שמסמך הוגש לרישום ואף נרשם כ'הסכם קיבוצי', אינה ראיה מכרעת כי הוא אכן 'הסכם קיבוצי' כמשמעותו בדין" (דיון מח/1 – 5, ארגון עובדי בנק המזרחי נ' ההסתדרות הכללית).
במקביל לכך פסק ביה"ד הארצי לעבודה ש"לבית הדין לעבודה נתונה אף הסמכות לקבוע אם הסכם אשר הוגש לרישום לחוק, אך הממונה הראשי על יחסי עבודה החליט שלא לרשמו, נחשב למרות זאת כ'הסכם קיבוצי' כחוק" (דיון נב/9-4 ההסתדרות הכללית נ' מדינת ישראל).
ההכרעה בדבר מעמדו של הסכם, אם הוא הסכם קיבוצי או לא, נתונה בידי בית הדין לעבודה, ללא קשר להסכמתו או לסירובו של הממונה על יחסי עבודה – שהוא רשות מינהלית - לרשום או לסרב לרשום את ההסכם כ"קיבוצי".
בסיום פסק הדין פונה ביהמ"ש העליון למחוקק להסדיר, באופן ברור, את סמכות הממונה, ובכלל זה להסדיר בחקיקה באופן מפורש את סוגיית הביקורת השיפוטית על החלטותיו. טוב עשה בג"ץ כשהחליט שלא להתערב בסוגיה שבסמכות בית הדין לעבודה, נמנע מ"חקיקה שיפוטית" ולא קבע בה הלכה, אלא השאיר את מלאכת החקיקה למחוקק.
