פס ייצור

150 מיליון דולר, כך יודעים לספר בשוק ההון.

150 מיליון דולר הופך להיות המספר הטיפולוגי של ההשקעות מכספי העמיתים בקרנות הפנסיה. מצד אחד, מספר גדול דיו בשביל לתת זריקת חמצן לחברה בסדר גודל בינוני. מצד שני, בגיוס מהשוק המוסדי הישראלי, שסובל גם כך מעודף כסף, המספר קטן דיו בשביל לא למשוך תשומת לב מיותרת במקרה של קריסה, קטן דיו בשביל שלא יישאלו שאלות מיותרות.

הרי מנהלי הפנסיה צריכים "תיבול לתיק", פיזור השקעות מהסוג שאפשר להפנות אליו כמה מיליוני שקלים. אם הן הלכו — לא נורא, השפעתן על התשואה היא רק "שבריר אחוז". וזה במנהטן שבניו יורק, לא בבוקרשט המתחדשת.

מגייסים כשאפשר, לא כשצריך - זו אחת האמיתות הוותיקות בשוק ההון. בטח ובטח כשמגייסים במקום שנותן כסף בזול. החברות הללו לא ישבו וחשבו איך להיות אטרקטיביות לשוק הישראלי, אלא קיבלו טלפון יום אחד, מאיזה יועץ, חתם זריז, מקומי, שמכיר את השוק על בוריו.

צילום: גולן חזני

הוא הביא להן על מגש את חבילת 150 מיליון הדולר, שתפורה בדיוק למידות המוסדיים הישראליים, ובנויה כך שתעבור מתחת לרדאר בשוק ההנפקות הישראלי. הם רק צריכים להגיד כן, ולספר על הקשר האמיץ שלהם עם ישראל, ואם קרנות האג"ח הקונצרני יהיו בתקופה של גיוסים מטורפים, אולי אפילו ההנפקות יזכו לביקושי יתר והם יקבלו סכומים גבוהים יותר.

כך פס הייצור עובד. חברות הנדל"ן האמריקאיות מקבלות כסף בזול, החתמים גוזרים עמלה שמנמנה של כ־2% מכל הנפקה, והחוסכים? הם מקבלים "תיבול" לתיק הפנסיה, ואפילו "פיזור", אבל כלל לא בטוח שיקבלו את הכסף בחזרה.

וכך, אל תיקי הפנסיה שלנו לוטשת עיניים ערמה של חברות נדל"ן "איכותיות ומרשימות", אלא שאיש לא שמע עליהן מחוץ לשוק האמריקאי, ועל רובן גם לא בתוכו; שיש להן נכסים המעולים שאף אחד לא מכיר.

מעבר לפוטנציאל המפואר שלהן, איש לא מבין גם את מלכודות האותיות הקטנות, שכן המבנה המשפטי המורכב של החברות המגייסות מבטיח שאין סיכוי שבמקרה של פשיטת רגל משהו יישאר לבעלי החוב בארץ הקודש. יישאר רק הלב החם של אנשי העסקים היהודים שעומדים מאחוריהן, שייתכן שיספיק להצטנן בעקבות הסערה שתגיע עם התפרקות עסקיהם.